למה לי אין: איך מתמודדים עם העושר של החבר?
מה עונים לילד ששואל "למה לחבר שלי יש בית גדול ולנו דירה קטנה?". איך אומרים לו "אתה לא יכול לקבל כי אין לנו כסף?". מדוע תקציב מנופח אינו תחליף לתשומת לב הורית? ולמה ילדים עשירים אינם בהכרח ילדים מוצלחים או מאושרים? הון וגנון
ובאמת "למה להם יש?". לעתים גם לבי שלי נחמץ מקנאה, וייתכן שאם הילדים לא היו ממהרים עם ה"למה להם יש", היו שומעים אותי לוחשת אותו. מילא כשאני רואה את מותגי המעצבים המציצים מן העריסה של פעוטה שפותחת ברגל ימין את יחסיה עם האופנה והנשיות. אני יכולה לחיות גם עם חדרי הילדים שעוצבו בקפידה ולא מולאו באופן אקלקטי במיטת הילדים של הדודה שבנה הגיע לגיל שלוש ובארון מקרובה-רחוקה שנפטרה.
אבל כשהם באים לייבב לי למה אני לא שולחת אותם לקייטנת קרקס, למחנה ברודווי, או לארבע פעמים בשבוע התעמלות קרקע, אני נעצבת. ולא זו בלבד, אני גם חוששת. האם ילדי העשירים עומדים לעקוף את ילדי בפינה? האם יש להם סיכויים גדולים יותר להפוך להיות מיומנים ומלומדים, רזים ומשוכללים? מצוידים כהלכה לפרוץ לשוק העבודה העתידי? האם העובדה שאינני יכולה לשלם ביוקר על החינוך של ילדי, עומדת לעלות לילדי ביוקר?
הפסיכולוגיות שאליהן אני פונה - דפנה נצר, פסיכולוגית קלינית ומרצה בסמינר הקיבוצים, ורות כפתורי-כהן, גם היא פסיכולוגית קלינית - יוצאות במסר מרגיע. הכסף איננו חיוני כדי להקנות לילדים בסיס טוב הן מבשרות. מה שילדים צריכים, הן אומרות (מובן שידענו את זה אבל היינו צריכים לשמוע את זה מעוד מישהו), זה לא כסף או העשרה, אלא סביבה תומכת והורים קשובים.
לפחות לרגע (עד שאני מסתכלת על לוח הזמנים שלי) זה מרגיע לשמוע שהכישורים האמיתיים הנחוצים לחיים אינם נקנים בחוגי העשרה או בכסף, אלא בבית, על ידי פעילויות משותפות וסביבה תומכת שמספקים ההורים, או כפי שאומרת כפתורי-כהן: "ביטחון עצמי, יכולת לפתח חשיבה, הבנה, שיפוט ויצירתיות אינם נקנים בכסף, אלא על ידי השקעה הורית שהיא קודם כל רגשית. סיפוק סביבה תומכת וחופש להתנסות ולבחון את הסביבה ולבטא את עצמו, הם אלה שמעודדים את הצמיחה של הילד, ולא הג'ימבורי, חוג האנגלית,
גם נצר מסכימה ומוסיפה: "ימי ההולדת הגרנדיוזיים ובגדי המעצבים לא באמת נחוצים לצמיחה והתפתחות, ואפילו ריבוי חוגים הוא לא תמיד עניין חיובי ולעתים אפילו שלילי. לעתים עודף חוגים או הרעפת דברים חומריים, לא רק שאינם נחוצים, הם נעשים לא מתוך הקשבה לצרכים של הילד, אלא כדי לשמור על הסטטוס של ההורים, או לפצות את הילדים על חסכים אחרים".
מתברר, אם כך, שהמשאב המרכזי הנחוץ לגידול ילדים הוא זמן הורי, קשב והתייחסות, ולא כסף. לרגע אני נרגעת. שוב אני טופחת על שכמי, מזכירה לעצמי ולילדים את השנים שבהן השקעתי את הזמן של פיתוח הקריירה בהנקה, שהורידה מהמשכורת שלי בטח איזה עשרת אלפים בשנה, אבל הוסיפה להם כידוע נקודת איי-קיו וחצי במנת המשכל, דבר שמשיג איזון עדין בסופו של דבר.
אבל אז אני נזכרת במפלצת ירוקת העין. "ומה עם הקנאה?", אני שואלת ומוסיפה, "של הילדים, כמובן של הילדים" (אני, הרי אני כבר מבוגרת. אני לא מתרשמת מדברים טפשיים כאלה: מה כבר כסף יכול לקנות? עוזרת שלוש פעמים בשבוע? חדר לכל אחד מהילדים? מטפלת ללא קשר לרמת ההכנסה? אוטו ממוזג לכל אחד מבני הזוג וחופשה שנתית בחו"ל? באמת, אני מאמינה רק בנתינה רגשית).
וכדי שלא ישמעו את המחשבות שלי אני אומרת: "הרי הילדים הרבה פעמים באים ואומרים, 'גם אני רוצה אייפוד ומחשב ונסיעה לדיסני ו...'".
הקנאה היא רגש שכיח, מסכימה נצר, אך מדגישה שהיא איננה נחלת ה"עניים" בלבד. "כולם מקנאים בכל מיני דברים. בן עשירים", היא אומרת, "יכול להסתובב עם תחושת חסך רגשי שתתבטא ב'אין לי', ואילו ילד חסר אמצעים כלכליים יכול להרגיש שיש לו יותר מלאחרים, כיוון שכסף איננו הסיבה היחידה לקנאה. בית עם אהבה, יחסים טובים וחיוניות יכול לספק תחושת 'יש' ולעורר קנאה בסובבים לא פחות מכסף".
לרגע זה מעורר בי הרבה שמחה. מיד אני מזדהה עם כל המשפחות העניות מן הסיפורים של דיקנס, אלה שחסר להם כסף אבל האהבה ושמחת החיים שורות בביתם, בעוד שבמשפחות העשירים שוררים שנאה וחוסר הרמוניה. אבל אז שוב אני נזכרת שמדובר היה בסיפורים, אפילו סיפורים מיושנים, מושפעים מתפיסות דתיות, שבהם העשירים צריכים להסתפק בכסף ואילו כל היתר זוכים בשלווה נפשית, אהבה וחוכמה. וכך אולי נוכל להגיד לילדים שרוצים גם הם טלוויזיה בגודל כל הסלון: "להם יש טלוויזיה, לנו יש אהבה ומשפחה טובה".
כפתורי-כהן מרחיקה לכת ואומרת שהילדים בכלל אינם רוצים טלוויזיה/טיול לדיסני/אייפון. לטענתה אפילו כשהילדים מבטאים קנאה בדברים הללו, הרבה פעמים הם באמת מתכוונים לבטא קנאה ותסכול מתחומים אחרים. "כשהילדים עסוקים בהבדלים והשוואות", היא אומרת, "הם בדרך כלל רוצים להצביע על סוג אחר של תחושת קיפוח או קנאה. אלה ההורים שנוטים לפרש את הקנאה כנסובה סביב עניינים כלכליים".
אז איך מתמודדים עם הקנאה של הילדים?
"צריך לא להיבהל ולשוחח איתם. לברר מה הם רוצים ומה הם מרגישים, וייתכן שאם נתייחס לכך בפתיחות נוכל להגיע לנושאים רחבים הרבה יותר, כמו תחושות של חסר וסיפוק, או של מערכת היחסים שלנו עם הילדים".
אבל אני מרגישה לא מסופקת. אני נזכרת באגדת העם על ההוא שבפגישה עם פרויד ביקש מים והוסיף:
"לפעמים, כשאני מבקש כוס מים, אני באמת צמא". וחושבת: "לפעמים, כשהילדים מקנאים בבריכה בחצר, הם באמת רוצים בריכה בחצר או לפחות במובן הזה שהם רוצים שיהיה להם מה שיש לשכנים.
ואיך מסבירים "למה להם יש?", ואיך מנמקים את "אתם לא תקבלו"?
"יש כמה מודלים אפשריים. כך למשל לבקשה 'גם אני רוצה... מסך פלזמה', הייתי עונה - מה את צריכה פלזמה? גם אם היה לי כסף לא הייתי קונה לך'. וברוח הזו אפשר להמשיך: 'מגעיל אותי כל המסכי פלזמה האלה. אנחנו משפחה תרבותית, אנחנו מעדיפים שתקראו ספרים'.
היתרון בתשובה כזאת היא שהיא הופכת את היתרון הכלכלי של אחרים למשהו שאין חובה להתגאות בו. 'החומרניים האלה', 'הילדים המסכנים שלהם שמקבלים כל מה שהם רוצים', 'האנשים האלה שמשקיעים את הכסף בשטויות' וכו' וכו'. הבעיה היא כמובן שזו לא תמיד תשובה אמיתית. חוץ מזה שגם אם אפשר להציב בתוך אותה התבנית 'טלוויזיה גדולה', ואולי אפילו 'בריכת שחייה', קשה לשתול בתוכה נסיעה לטיול לאלסקה או קייטנת רכיבה על סוסים.
"תשובה אחרת היא: 'פלזמה?' בקול נרגז, 'גם פלזמה את רוצה? רק לפני יומיים קיבלת אייפוד. אף פעם שום דבר לא מספיק לך. מתי תלמדי להעריך?', וכו' וכו'. אבל למודל התשובות הזה, המעביר את האשמה על הנחיתות הכלכלית לעבר הילדים ש'רוצים יותר מדי דברים' מאיתנו ש'אין לנו די לתת להם' - יש חסרונות ידועים.
האפשרות השלישית היא להודות באמת ולומר כמאמר המשורר (אהוד מנור בביצוע גידי גוב): "אין לי כסף אין לי, אבא כך אומר, הלוואי והיה לי יותר (הוא אומר)". ולחלופין: "הם קונים ג'יפ חשמלי לילדים כי הם טובעים בכסף, לא בגלל שהם אוהבים אותם יותר!". הדבר הטוב באפשרות הזאת היא כאמור שהיא אינה כרוכה בלשקר. היא מעמידה בפני הילדים את המציאות כפי שהיא ולא מחייבת אותך לטייח.
מצד שני, האם אין זה מוקדם מדי? האם באמת צריך לדבר עם ילדים על כסף? האם זה לא יגרום להם להילחץ או להיגרר לחשוב על דברים שלא לגילם?
נצר מצדדת באפשרות הזאת. לטענתה, הילדים יודעים שיש הבדלים כלכליים בין אנשים, ולפעמים הם אפילו יודעים יותר פרטים מאיתנו. "כבר שמעתי על ילד שאמר לאמו: 'את יודעת שהאבא של X מרוויח לשעה מה שאת מרוויחה ליומיים?'. לכן מומלץ לדבר עם הילדים בכנות. אין טעם לשקר להם. ילדים מדברים ביניהם ומבינים מהר מאוד למי יש יותר אפשרויות כלכליות ולמי פחות, וחשוב לא לטשטש את ראיית המציאות שלהם. מצד שני, אין צורך להציף את הילדים במתרחש בחשבון הבנק של ההורים".
והאם צריך להוסיף לזה כתב הגנה בנוסח: "אנחנו לא מרוויחים הרבה כי אנחנו בחרנו לעבוד במקצועות שאנחנו אוהבים" או "לנו אין הרבה כסף אבל יש לנו משפחה נחמדה"?
נצר: "אחד מכתבי ההגנה, זה הנראה לי פחות פתטי ושאותו אני שומרת בעיקר לשיחות עם עצמי, הוא: 'אנחנו מלמדים אותם לדעת להעריך', 'אנחנו מאמנים אותם בהתמודדות עם גבולות', 'אנחנו מקנים להם את היכולת לבחור', ועוד יתרונות שאני רואה מיד כשאני הולכת עם ילדי וילדים אחרים לקניון. אלה שלי יהיו מאושרים עם ממתק אחד, אם ירצו משהו גדול יותר יציעו מיד להתחלק בו, וכשהם מתבשרים שהם עומדים לנסוע לטיול, הם מתכננים אותו ומתענגים על התוכניות כבר שנה קודם".
האם באמת ילדים שגדלים מתוך מודעות למוגבלות האמצעים יודעים יותר להעריך? האם הם לומדים להבחין בין טפל לעיקר? האם הם ממצים יותר טוב את האפשרויות שמוצעות להם?
"לאו דווקא", טוענות נצר וכפתורי-כהן. "אבל זה נכון שהורים עשירים צריכים להיות יצירתיים יותר כשהם עומדים מול ילד המבקש אופניים חדשים או עוד בובת דורה לאוסף. כאן דווקא בעלי האמצעים צריכים להזיע. במקום ה'אין לי' הזמין שלנו - זה שהילדים יודעים שהוא גבול ברזל ושאין מה להתווכח איתו - העשירים צריכים לחשוב על 'יש לך מספיק כאלה', 'אתה לא צריך כזה עכשיו', או טיעונים אחרים מסוג זה. הם גם צריכים להיות מצוידים בעמדות חינוכיות מוצקות יותר, כדי לעמוד מול התחנונים של הילד כשהם יודעים ש'עוד אופניים לא יגרמו להם לפשוט את הרגל', או לייצר מצבים שמחייבים את הילדים ללמוד לבחור או להתחלק.
"אבל כיום, בעידן שבו אנשים חושבים על החשיבות שבהצבת גבולות ברורים לילדים - אין סיכון גדול שהעשירים יתרשלו במלאכתם. ואם הם מתעקשים לשדר לילדיהם ש'הכל אפשרי' או ש'לך לא תהיה שום מגבלה', הם פשוט גורמים לו נזק. אבל אלה הערכים של ההורים ולא מצבם הכלכלי שגורם את הנזק". נצר מוסיפה: "כיום כשכולם יודעים שתפקיד ההורים הוא לאפשר לילד לחוות 'תסכול מבוקר', גם אנשים מבוססים יודעים שיש להקפיד להציב גבולות לילדים וללמד אותם להעריך".
נא להמתין לטעינת התגובות
