ראשי » סגנון » ניו אייג' » הגות גלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

אין ייאוש בעולם כלל? על הגותו הנועזת של רבי נחמן

הדרך היחידה שהיתה לרבי נחמן להבין את אפשרותו של הרוע בעולם היתה להכריז שאלוהים איננו נמצא בתוך המציאות. דב אלבוים על החלל הפנוי על פי רבי נחמן מברסלב

דב אלבוים | 6/10/2008 13:21

מתוך הסרט המופע של טרומן

בצר לי, אני חוזר תמיד אל רבי נחמן מברסלב. כבר בילדותי, כאשר העניק לי אבי את ספר סיפורי המעשיות שלו במקורן הכתוב ביידיש, נמשכתי אל דמותו החידתית. הסיפורים על בת מלך שאבדה, על קבצנים מופלאים ועל נשרים ענקי מידות שמתכנסים במגדל גבוה ומתחרים למי מהם הזיכרון הקדום ביותר, מילאו את עליות-הגג של דמיוני למרות שטרם הבנתי אז את משמעותם.

על מדפי בית הורי היו פזורים תמיד ספרונים הקשורים לדמותו ולתורתו של רבי נחמן: קובצי מאמרים שלו, מכתבים של תלמידיו וגם הוראות נסיעה סודיות לקברו בעיר אומן שבאוקראינה, כאשר עדיין היתה בשליטת רוסיה הסובייטית וסגורה בפני ישראלים. הספרונים תיארו כיצד אפשר להשיג ויזה לברית המועצות, איך לשחד את שומרי הגבולות, וכיצד להגיע לביתה של האלמנה הזקנה שבחצרה נטמן גופו של רבי נחמן, שמתרגזת בכל פעם שתפילות החסידים מפריעות את מנוחתה. אבל המאמץ משתלם, טענו כותבי הקונטרסים הללו - רבי נחמן הבטיח בטרם מותו שכל מי שיטרח ויעלה לקברו לומר שם עשרה פרקי תהלים, הוא עצמו, רבי נחמן, ייקחנו בציציות ראשו לאחר פטירתו ויחלץ אותו מעונשה של גיהנום.

כאשר נפתחו שערי ברית המועצות והמשטר הסובייטי קרס, עליתי גם אני לקברו של רבי נחמן. לא תליתי תקוות של ממש בהבטחותיו של רבי נחמן. נסעתי בעיקר מטעמים אנתרופולוגיים ועיתונאיים כדי לחזות בתפילותיהם ההמוניות של חסידי ברסלב על קברו בראש השנה. צופה בפלא של עיירה נידחת באוקראינה ההופכת לעיר חסידית הומה ימים אחדים בשנה.

גם עכשיו איני מצפה מרבי נחמן שיגאל אותי. אלא שאני יודע שאם מישהו מגדולי החסידות אכן ידע ייסורים של ממש ועשה אותם מנוף הגותי-רוחני, הרי הוא אותו רבי נחמן. אינני יכול לשכוח את השלט הענקי שנשאתי אליו את עיני בילדותי כאשר הייתי מתפלל עם אבי בבית-המדרש הגדול של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים בירושלים: "געואלד, זַיי זַאך נישט מייאש", געוואלד, אל תתייאשו. "אין ייאוש בעולם כלל." עוד לא הבנתי אז על איזה ייאוש רבי נחמן מדבר, ומדוע ראו גבאֵי בית-הכנסת לנכון לקבוע שלט גדול כל-כך, המתנשא מעל לראשי המתפללים לאורך כל בית-הכנסת הגדול הזה. אני התעניינתי דווקא בכיסא של רבי נחמן שהוצג שם בבית-הכנסת מתחת לחופת זכוכית, והתחקיתי אחר פיתוחי הפרחים שנחרטו בעץ החום. היום אני כבר יודע וקראתי הרבה על מסלול ייסורי הנפש והגוף של רבי נחמן, על מחלתו הקשה ועל אובדן ילדיו, וגם על המאמץ שלו להיות שרוי בשמחה גם כאשר היא לא הלמה בהכרח את התנאים והנסיבות.

החלל הפנוי

אבל לא בַּשמחה אני עוסק עכשיו. אני הולך אל רבי נחמן דווקא משום שהוא מהמעטים שבגדולי הדורות בעם היהודי שהעזו לשאול שאלות מסוג השאלות שמטרידות אותי כל-כך וגם לדון בהן לעומקן דיון כה ממצה. כמובן, היו רבים שהגותם עמוקה, חידושי ההלכה שלהם מורכבים, וגם אחרים שיצרו מערכת פילוסופית גבוהה. אבל רק על רבי נחמן אני סומך תמיד שלא יסתפק בהרצאה תיאולוגית ופילוסופית המנותקת מן החיים. תורותיו, דרושיו, סיפורי המעשיות שלו, מזוקקים תמיד מתוך חייו האישיים בלא כחל ובלא שרק.

דב אלבוים ארכיון

עיוניו ודיוניו של רבי נחמן מברסלב בתורת הצמצום של האר"י, נמצאו לי בקובץ הדרושים שלו "ליקוטי מוהר"ן", חלק ראשון, סימן סד. זהו דרוש שכותרתו היא הפסוק המקראי, "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֺ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֺ" (שמות י, א), פסוק הנדרש בדרך-כלל בספרות הקבלה על נושאים הקשורים ברוע ובמשמעויותיו. וכמו בהרבה מאוד מדרושיו האחרים, רבי נחמן פותח את הדברים באמירה כללית המסתמכת על דברים ידועים בחברה שבה הוא חי: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו".

זהו תיאור קבלי השגור בפי החסידים והמקובלים, אבל בפיו של רבי נחמן המיוסר הוא נשמע לי עתה כמעט כסאטירה נוקבת. "ועל כן ברא את כל הבריאה מתחלת האצילות, עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי [זאת אומרת, מתחילת ההצטמצמות של האין-סופיות שלו ועד שיא הגשמיות], כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברא את העולם, לא היה מקום לבוראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמדות, שהם בריאת העולם. וזה החלל הפנוי, היה מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם".

עד כאן לא מחדש לי רבי נחמן הרבה יותר מן הידוע לי מלימודי על קבלת האר"י, הגם שהוא יוצר כינוי חדש, "חלל פנוי", לאותו חלל ריק, שכבר מתואר בקבלת האר"י, שממנו האל האין-סופי הסתלק בטרם יצק לתוכו את הבריאה. אבל

פתאום פונה רבי נחמן לכיוון חדש ונועז: "וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד-לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואיִן. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בודאי אף על פי כן, יש שם גם כן אלֺקוּת, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא".

אם אני מבין נכון את דברי רבי נחמן, הריהו טוען שאי-אפשר להבין בכלי המחשבה שלנו את משמעותו של החלל הפנוי הזה, המעלה לפני תודעתנו שאלה שאין עליה תשובה, אלא עד שיגיע המשיח לעתיד לבוא ויפתור את כל הקושיות. והשאלה היא, כנראה: הייתכן שיש נוכחות של אלוהים בעולם, והרי לשם בריאת העולם היה אלוהים חייב לצמצם את עצמו מהעולם, זאת אומרת, להסתלק ממנו. ואולם חייבת להיות נוכחות של אלוהים בעולם, שהרי כל החיים שעל פני האדמה נובעים מכוח חיותו של האל.

לולא היטבתי להכיר את כתבי רבי נחמן, הייתי אומר עכשיו לעצמי שהוא בוודאי לא הבין דבר וחצי-דבר מתורת הצמצום של האר"י. שהרי את הבעיה הזאת בדיוק באה תורת הצמצום של האר"י לפתור; אלוהים פינה את כוחותיו האין-סופיים, הגביל ותיחם אותם, והם הבאים לידי ביטוי בעשר הספירות היוצרות בסופו של דבר את הבריאה. לשיטה זו, בהחלט יש אלוהים בבריאה, אבל היא נמצאת בתוך חלל פנוי, זאת אומרת, במרחב שבו אין כוח אין-סופי המצוי בעצמותו של האל בטרם הצמצום. ובכן, מה היא השאלה, ומדוע היא קשה עד כדי כך שרק לעתיד לבוא נוכל לפתור אותה?

התהום שכל באיה לא ישובון

אני לא מבין את רבי נחמן, אבל מוסיף לקרוא בדבריו, ומסתבר לי שהוא נבהל כל-כך מהקושיה הזאת, עד שהוא מגדיר אותה כקושיית האמונה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. כל הקושיות האחרות שיש על האמונה היהודית הן בנות-פתרון, אומר רבי נחמן, חוץ מקושיה זו. ומה לגבי השאלה שנשאלת תמיד במסורת היהודית - הייתכן שאלוהים יודע את העתיד, ועם זאת לכל אדם יש זכות בחירה בין הטוב לרע? כיצד נבין את גשמיותו של אלוהים הניכרת כמעט בכל פרק ופרק בתנ"ך? ומה על העובדה שאפילו הרמב"ם הגדול לא הצליח להוכיח שהעולם איננו קדמון, אלא נברא בזמן מסוים בידי אלוהים? לכל השאלות האחרונות הללו, אומר רבי נחמן, יש סיכוי למצוא תשובה, אך לא לשאלה המסוכנת שלו, שכן "מי שנופל לשם [לתוך הקושיות המסורתיות על האמונה באלוהים], אפשר לו למצוא הצלה לצאת משם. כי יוכל למצוא שם את השם יתברך, אם יבקשהו וידרשהו שם. כי יש שם [בקושיות הללו] חיות אלקות, היינו שכל ואותיות שנשברו ונפלו לשם".

לעומת זאת, את הקושיה שלו רבי נחמן מגדיר כקושיה הבאה מן "החלל הפנוי", שעל-פי הגדרתו אי-אפשר למצוא בו תשובות, מפני שמקומו של החלל הפנוי הזה הוא מעל לגבולות השכל. "כי אלו הקושיות של אפיקורסית הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות כביכול. ועל כן אלו הקושיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אפן למצא להם תשובה, היינו למצא שם את השם יתברך. כי אלו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף. ועל כן, על האפיקורסית הזאת, נאמר (משלי ב, יט): 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן'. כי אין שום תשובה על האפיקורסית הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו כביכול. רק ישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות, ואפילו על האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי. כי הם מאמינים בהשם יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלמה".

ותוך כדי קריאה אני שואל את עצמי, האם נפלתי לאותה תהום שרבי נחמן מגדיר כתהום ש"כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן"? האם כוונתו לאותו אלוהים אכזר שאם אתה רואה אותו פעם אחת בלבד, כבר אינך יכול לחשוב עליו כעל אב רחום וחנון? האם האפיקורסות של "החלל הפנוי" היא אותה בדידות קיומית שאסור להפנים אותה אלא רק לענות עליה באמונה תמימה?

כמה וכמה מהידועים שבחוקרי חסידות ברסלב אכן באו לידי מסקנה שרבי נחמן ניסה להצביע על העדרו של האל מן העולם; שהדרך היחידה שהיתה לו להבין את אפשרותו של הרוע בעולם היא להכריז שאלוהים איננו נמצא בתוך המציאות. מוטב לחשוב שהאב נסע לארץ רחוקה ובלבד שלא להודות בעובדה שהוא נוכח אך מלא רוע ואלימות. אני כמעט נכנע למחשבה הזאת ומתחיל להתייתם גם מדמותו של רבי נחמן מברסלב שהערצתי עד עכשיו. אני אומר בלבי שגם הוא היה מאותם חכמים שלא העזו ללכת עם מחשבותיהם עד הסוף ושלא נרתעו מהמחיר שיהיה עליהם לשלם על כך.

מהי הטבעת הריקה הזאת?

אבל אינני יכול לוותר כל-כך מהר על רבי נחמן מברסלב. יותר מההערכה העמוקה שלי להגותו, אני אוהב אותו אהבת נפש. קשה לי להסביר לעצמי כיצד אני יכול לאהוב אדם שחי לפני יותר ממאתיים שנה, אדם שלא הכרתיו ואינני יודע אפילו כיצד נראה. זו כנראה אהבה שהתפתחה בתוכי כלפי מי שחשתי תמיד שיש בו הבטחה כלשהי של אמת, מישהו שלא ישקר לי לעולם.
עדיין אינני יכול להתייאש ממנו, ולכן אני כופה על עצמי להוסיף לקרוא את שאר דבריו בדרוש שציטטתי לעיל: "כי השם יתברך 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין'. נמצא [זאת אומרת] שהוא כביכול בתוך כל העולמות, ו[גם] סביב כל העולמות. וצריך להיות הפרש כביכול, בין המלוי והסבוב. שאם לאו, אם כן הכל אחד. [...] נמצא שהחלל הפנוי מקיף את כל העולם, והשם יתברך שהוא סובב כל עלמין, מסבב גם על החלל הפנוי. ועל כן שייך לומר 'ממלא כל עלמין', היינו כל הבריאה, שנברא בתוך החלל הפנוי. וגם 'סובב כל עלמין', היינו שמסבב גם על החלל הפנוי. ובאמצע מפסיק החלל הפנוי, שכביכול צמצם משם אלקותו".

בפסקה זו רבי נחמן איננו חוזר אל התפישה של הצמצום לפי תורת האר"י, צמצום שתיאר קודם לכן כהסתלקות האל מתוך חלל העיגול. כאן הוא כבר מתייחס אל השלב הבא, שבו יוצק האל את המהויות השונות של עשר הספירות לתוך החלל הפנוי הזה. החידוש המהותי של רבי נחמן בדבריו אלה הוא בתיאור החלל הפנוי במובן אחר וחדש, לא במובן שהורגלתי אליו עד כה. החלל הפנוי הוא כמין טבעת ריקה הסובבת את הבריאה לאחר שזו כבר נוצקה לתוך החלל הפנוי.

הטבעת הריקה היא-היא החלל הפנוי שנותר לאחר הבריאה, ה"הפרש כביכול בין המלוי לסבוב, שאם לאו, אם כן, הכל אחד". "הפרש" זה אין משמעותו הבדל, אלא חציצה או רווח. אם לא יהיו הפרש ורווח בין מהותו האין-סופית של האל לבין הבריאה, המציאות כולה תיטמע ותתבטל בתוך האל האין-סופי.

אלוהים הוא אין-סופי, אומר רבי נחמן, אך לאלוהים האין-סופי יש גם צדדים בעלי גבולות וסופיוּת, הבאים לידי ביטוי במציאות ובבריאה. אלא שבין שני יסודות אלו, של אין-סופיות אלוהית ושל סופיות אלוהית, יש מרווח משונה כלשהו שנקרא "חלל פנוי".

מה הוא המרווח הזה, הטבעת הריקה הזאת שמתאר רבי נחמן וקורא לה בשם חלל פנוי? מדוע בחלל הפנוי מתקיימים בעת אחת באופן לא ברור "יש" ו"איִן"? טבעת ריקה זו של החלל הפנוי הנה נקודת החציצה או נקודת חוסר המגע שבין האין-סופיות האלוהית לבין הבריאה המתהווה. חציצה זו אין משמעה ריקות מאלוהים ומבריאה, מעין ואקום קוסמי. זהו מצב ביניים. בטבעת ריקה זו אין אלוהות במובנה המלא והאין-סופי, או לחלופין, בריאה במובן של מושגים אנושיים הבאים לידי ביטוי בשפה ובלשון. לכן היא בגדר "יש" ו"אין" בעת אחת.

אזור הדמדומים הזה מאופיין בעצם הדבר שאין בו בריאה, אפילו לא בצורתה המעודנת ביותר הבאה לידי ביטוי בצמצום אין-סופיותו של האל לכדי מושגים של זמן ומרחב, היוצרים אחר-כך את הזמן והמרחב המוכרים לנו בעולם הפיזי. במובן הזה, אין במצב ביניים זה אפילו "צמצום" באותיות ובלשון שכבר נחשב לבריאה, בהיותן היסודות הראשוניים ביותר של המחשבה האנושית. לאור זאת, קובע רבי נחמן, אין במקום זה אפשרות לדיבור: "כי אלו המבוכות והקושיות של האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי, הם בבחינת שתיקה, מאחר שאין עליהם שכל ואותיות לישבם כנ"ל. כי הבריאה היתה על ידי הדבור [...], והדבור הוא הגבול של כל הדברים, כי הגביל חכמתו בהאותיות, שאותיות אלו הם גבול לזה, ואותיות אלו הם גבול לזה. אבל בהחלל הפנוי שהוא מקיף כל העולמות, והוא פנוי מכל כביכול, אין שם שום דבור, ואפילו שֵכל בלא אותיות. ועל כן המבוכות הבאים משם, הם בבחינת שתיקה. וכמו שמצינו במשה כששאל על מיתת רבי עקיבא: 'זו תורה וזה שכרה?' השיבו לו: 'שתוק, כך עלה במחשבה.' היינו שאתה צריך לשתוק, ולבלי לשאול תשובה ותרוץ על קושיא זו. כי כך עלה במחשבה, שהוא למעלה מן הדבור. על כן אתה צריך לשתק על שאלה זו, כי הוא בבחינות 'עלה במחשבה', שאין שם דבור לישב אותה. וכמו כן אלו הקושיות והמבוכות שבאים מחלל הפנוי, שאין שם דבור ולא שכל כנ"ל, על כן הם בבחינת שתיקה, וצריך רק להאמין ולשתוק שם".

קטע זה, המציג את מקור מבוכתו התיאולוגית של רבי נחמן, נעוץ כל-כולו בהבדל שבין המחשבה האלוהית טרם התפרטותה וצמצומה לבין מושגי מחשבה ושכל אנושיים. מאחר שלפי התפישה המסורתית בקרב חכמי התלמוד והקבלה המציאות הנבראת נוצרה בדיבור, הרי שהדיבור נמצא מתחת לקו התחתון של הטבעת הריקה הזאת - והוא החלל הפנוי החוצץ בין האין-סוף לבין המציאות הנבראת. אם כן, כיוון שבני-אדם הם יצירי אותיות ודיבור ותלויים במושגים אלה, הרי שמבחינה עקרונית אין באפשרותם להתעלות במחשבתם מעל לעולם הזה. מחשבתם של בני-אדם מבוססת על חשיבה דיסקורסיבית הבנויה על שפה ועל מושגים של חלל וזמן - שהם הדיבור האלוהי הבורא.

כיוון שכך, עולה השאלה, מה יש במקומות אלה של המחשבה האלוהית: מצד אחד, אין שם אלוהות במובן של כוחותיו האין-סופיים של האל, שכן לוּ היתה שם, היתה הבריאה מתבטלת באין-סוף. מצד אחר, אין שם בריאה במובן של שכל ודיבור. מקומות מוּקשים אלה והמבוכות בנוגע לאל מעלים קושיות רבות נוספות - שרבי נחמן אמנם לא מזכיר אותן במפורש מפני שאין לו רצון לומר דברים מפורשים שיחמירו את מצבו הבעייתי בלאו הכי בעיני החברה החסידית של זמנו - כגון כיצד תיתכן השגחה פרטית של האל בעולם? וכיוון שהעולם מצוי מעברו האחר של החלל הפנוי מאלוהות, עולה שאלה הקשורה לרוע ולסבל שאנו חווים במציאות שלנו. אלו הם עניינים שלמעלה מהשגת השכל מבחינה עקרונית ו"על כן הם בבחינת שתיקה וצריך רק להאמין ולשתוק שם".

המאמר לקוח מתוך ספרו של דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי" שיצא בהוצאת עם עובד