קרוב לשמים: יום תחבורה בהודו
הפוסטר בסוכנות הנסיעות הבטיח אוטובוס תיירים מהודר, אבל המציאות ההודית זימנה לעדי ארבל אוטובוס מקרטע, כבישים מחוררים ונהגים עם יד קלה על הצופר. לפחות זה נתן לו חומר לכתיבה
הפוסטר מבטיח, אבל לא תמיד מקיים צילום: רויטרס
לגבי חצי היום אותו חויתי בניו דלהי, ההרגשה הייתה של נחיתה בפעם השניה בהודו, למרות שלא עזבתי אותה מאז הנחיתה הקודמת. נתיב הבריחה שלי נבחר בצורת אוטובוס תיירים לדרמסלה, חוויה לא מרנינה במיוחד. ישנם שלושה גורמים שכל אחד מהם לבדו מספיק כדי להפוך נסיעה תמימה לסיוט מתמשך: הכבישים, האוטובוסים והצפירות.
הנסיעה לדרמסלה נמשכת 13 שעות באוטובוס תיירים משנות ה-60 (התיירים כמובן. האוטובוס הוא כנראה משנות ה-30, למרות התמונה של אוטובוס חדשני התלויה במשרדי סוכנות הנסיעות המקומית). הנסיעה עזרה לי לגבש כמה תובנות על החיים, וגם שימשה ככפרת עוונות על כמה מחטאי בשנה שחלפה.
אחד מכלי התחבורה שעדי עוד לא השתמש בהם צילום: AP
גם הכבישים עזרו לי להשאר ערני ולהגג במקום לפתח נטיות אובדניות. הם מלאי מהמורות, או אולי יהיה יותר נכון לומר, המהמורות שהיו מוקפות לעיתים באספלט. ואף מילה על הפיתולים והסיבובים.
מי שבכל זאת ניסה להירדם נתקל במכשול נוסף: הצפירות הבלתי פוסקות. ככל הנראה הנהגים ההודיים החליטו כי עלות הבלאי על בלמים גבוהה מדי עבורם, והרבה יותר זול להשתמש בצופר. אז כולם צופרים, כל הזמן. זה שעולה וזה שיורד.
כדי שאף אחד לא ישתעמם, אז לכל רכב יש צופר שמפיק קולות שונים, במגוון לא פחות מזה של הרינגטונים הסלולריים באוטובוסים בישראל. היו אפילו צפירות שהזכירו את שלל תקיעות השופר. ויש אומרים שמי שנסע באוטובוס בהודו יצא ידי חובת מאה תקיעות שופר של ראש השנה.
ואם כבר ימים נוראים, אז שגם הלילות יהיו נוראים. למרות כל תחלואי הנסיעה, הייתי רגוע לכל אורכה. בעיקר מכיוון שידעתי שבזכות הצפירות המזוויעות, אין סיכוי שהנהג ירדם במהלך הנסיעה.
מדי פעם יש הפסקות יזומות ושאינן
יזומות בנסיעה. באלו היזומות עוצרים במקומות אפלוליים לטובת חילוץ עצמות והפחתת העומס מהשלפוחית. מדובר במקומות שיש בהן מסעדות בסגנון עפולאי מהמאה הקודמת.
יום אחד עוד יוקמו בתחנות אלו סניפים של ארומה - אם זה עבד בארץ, אין סיבה שזה לא יעבוד בהודו. העצירות שאינן יזומות נובעות מתקלות צפויות שהנהגים המיומנים מטפלים בהם במהירות וביעילות. אחרי הכל, הם נדרשים לטפל באותן תקלות על בסיס יומי יומי. לא רחוק היום והם יתייעלו עד כדי כך שבזמן שהם מתקנים תקלה במנוע, גם יחליפו מבעוד מועד צמיג שעתיד להתפנצ'ר.
הנסיעה הזו פתרה לי תעלומה גדולה בקשר לתרבות הטיולים בהודו: עכשיו אני מבין למה מטיילים בוחרים להיתקע באותו המקום לאורך זמן. דרושה תקופת התאוששות ארוכה כדי לאזור אומץ ולעלות שוב על האוטובוס.
לאחר יממה בדרכים, ההספק שלי כלל מונית, מטוס, שני אוטובוסים וריקשה. לא נורא, בסופו של דבר ואחרי הכל, נחתי בדרמסלה היישר לערב ראש השנה, ועל כך בטור הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
