המודליות העסיסיות של אמריקה
אידיאל היופי האמריקני כבר פתח את שעריו, או יותר נכון הרחיב אותם. עכשיו גם טיירה בנקס, ביונסה נואלס, קווין לטיפה ושאר איקונות במשקל כבד עוברות דרכו ומשמשות מושא הערצה ומודל לחיקוי. גבי בר חיים ניסתה לברר האם הטרנד החדש מתכנן לעשות עלייה. בינתיים, עושה רושם שנינט תצטרך לשמור על משקל הנוצה
בזמן שהטבלואידים תיארו את את ישבנה כ"אתר לאומי" וג'ניס דיקינסון פינקה אותה בכינויי "דבה" מזדמנים, בנקס העדיפה לבלוע את העלבון בשקט. השיא הגיע כשצולמה בביקיני, משחימה עצמה בחוף אוסטרלי ודשנה מתמיד.
התוצאה: מחמאות בעיתונות כ"רופסת העל של אמריקה" וסתם "יא שמנה". אבל בנקס החליטה שלא להיאנס למשבצת נערת הבצק של "פילסברי". היא לבשה בשידור את בגד הים עימו צולמה, והרביצה נאום כנגד כל אלה ש"לא מאפשרים לאישה להרגיש אישה". והיא נראתה אש.
"זה הרתיח אותי", היא הודיעה בראיונות עיתונאיים. "מה שמפריע לי זה שהם אמרו שיש משהו לא בסדר בגוף של אישה אם היא לא סופר רזה. אם הייתה לי הערכה עצמית נמוכה, בטח הייתי מרעיבה את עצמי עכשיו, אבל אני אוהבת לאכול, אני נראית טוב, אין לי שום בעיה. ולכם? ".
ודווקא הגישה הלא מתנצלת שלה הפכה אותה למודל חיקוי של כל טינאייג'רית אמריקנית ויצרה אופציה לדימוי גוף בריא, לצד חזון העצמות היבשות שחורך את מסלולי תצוגות האופנה. אז נכון, מאז הספיקה בנקס להצטמצם ולהתרחב מחדש (מישהו אמר אופרה? ) ועדיין-הרגע ההוא הפך אותה לאייקונה גדולה מהחיים.
ובנקס לא לבד. אמריקה מפתחת קאדר של נשים שאינן נראות כמקלוני אוזניים. רשימה חלקית: השחקניות אמריקה פררה, קריסטי אלי (שגם עשתה ממשקלה סדרה), ג' ניפר האדסון ושרה רמירז, הזמרות בת' דיטו, ביונסה נואלס, ג'ורדן ספארקס וקווין לטיפה והדוגמנית (משלנו! ) סטלה עמר.
אלו, לצד פיגורות ותיקות (כבט מידלר, סלמה הייק, ריקי לייק ואופרה ווינפרי) מרעננות מעט את ערכת המושגים האמריקנית על אודות משקל כמדד לסקס אפיל. וגם התקשורת האמריקנית מיישרת קו. בתפריט: אמנות שקוראות לנשים להפסיק להיאבק במשקלן (הבולטת שבהן של מגזין הנוער "סבנטין"), ומלחמה באנורקסיה ובבולימיה. אפילו אנה ווינטור, העורכת הגרומה של "ווג", הציבה על שערה בפברואר 2007 את ג'ניפר האדסון העסיסית.
ובינתיים, בישראל? נאדה. פשוט לא קיימות פרסונות מהסוג הנדיב. ברור שקיימת חנה לסלאו. ואסתי זקהיים. ועוד כמה שמות שנודניקים צדקניים שולפים כשנדרש להסביר איך זה שבארץ אין אישה אחת שמערערת על הגמוניית משקל הנוצה (מישהו אפילו שלף מהנפטלין את דפנה ארמוני). ולא , נינט של לפני הדיאטה לא נחשבת. וסיון רהב-מאיר עוד לא מספיק מוכרת. ולמרינה מקסימיליאן בלומין עדיין לא היה זמן לתפוס נפח תקשורתי אמיתי.
אז למה אין כאן איקונות גדולות ממדים? כמה תשובות אפשריות: ראשית, בהחלט ייתכן שמדובר בטרנד שיגיע אלינו כרגיל, באיחור אופנתי. או כפי שמאבחן גלעד פדבה, חוקר טלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, "כרגיל, אנחנו נגררים אחרי אופנות עולמיות, אבל עושים את זה באופן שלומיאלי ופרובינציאלי".
ייתכן , מנגד, שאנחנו פשוט לא מספיק בוגרים תרבותית ואתנית כדי לאמץ מודלים מורכבים יותר. וייתכן גם שחלק מהסיבה קשור למבנה השואוביז בישראל: בארץ אין דיכוטומיות בין שחקניות, דוגמניות
"תראי את איטליה", נאנחת ד"ר דיאנה לוצאטו, חוקרת גוף ב"האקדמית" תל אביב יפו. "בזמן שהדוגמניות שם הן הכי רזות, יש לשחקניות מודל יופי שונה לגמרי, מלא ושופע, שלא השתנה הרבה מאז ימי סופיה לורן וג'ינה לולובריג' ידה. יש חלוקת תפקידים. בארץ יעל בר זוהר הייתה צריכה לשחק, לדגמן בגדי ים, לעשות פרסומת. פלא שעשו לה פוטושופ?".
יש תחושה שאצלנו שומן שווה כיעור, בזמן שהסמנטיקה האמריקנית משתנה. הם עשו חיבור שלו עם בריאות, ובעידן האוביסיטי זה נתן לנשים כמו טיירה בנקס מרחב מחיה להפוך לאיקונות.
"בהחלט כן. אוביסיטי, שזה משקל לא בריא, יצר הפרדה בין האסתטי לבריא. ההרזיה הנו?כחית באמריקה היא תחת הכותרת ששומן הוא לא בריא, ולא שהוא מכוער. זה קישור פחות מאיים. אנחנו לא חברה עם בעיות השמנה ודווקא אצלנו אין קישור כזה.
שומן אצלנו הוא מכוער ואין רזה מדי. המלחמה כאן היא נגד שומן. לא נגד בולימיה ואנורקסיה, כמו באירופה. אף אחד לא אומר שרזון זה מכוער. ואגב, זה לא שגברים אוהבים את זה. גברים רוצים לראות קימורים. כיום, מי שמתעלל בעיניי בנשים זה בעיקר נשים".
ד"ר סוזי אורבך, פסיכולוגית ומבקרת תרבות בעלת שם עולמי (שתתארח בישראל במסגרת הפסטיבל הבינלאומי החמישי לסרטי נשים ברחובות), מעלה בשיחה מאנגליה נקודה נוספת: "כיום, שומן נגמר כשאתה שלד. שומן נעשה מוקד לאימה, מפני שיש תאגידי אופנה וקוסמטיקה שאמונים על זה. מעבר לכך, שומן הפך לדרך זיהוי מעמד חברתי-אם אתה רזה, אתה ממעמד הביניים ומעלה. אם אתה שמן אתה עני. למרות שזה לא ממש נכון".
יש משהו שמאפיין תפיסת גוף בארץ? למשל, יש קשר לעובדה שבנות כאן מגויסות לצבא וחלקן הגדול עובר טראומת השמנה? לחדוות השליטה הישראלית?
לוצאטו: "זו בהחלט חברה עם משמעת ושליטה מאוד חזקה. בהקשרי שומן, זו חברה שלא יודעת להתענג, רק לסבול. שימי לב כמה מנגנונים יש כאן לאנשים להתמודדות עם סבל, וכולם גם מתחברים דרך הסבל. התענגות-למשל, על אוכל-שווה חוסר שליטה. גם לא רואים כאן מלחמה אמיתית בהפרעות אכילה. וכשלמישהו יש הפרעת אכילה, פשוט מאשפזים אותו. מעלימים אותו. במסגרת כזאת לא יכולות להתפתח מובילות חברתיות מהסוג שיש בארצות הברית".
איך את מאפיינת את מודל היופי הקיים?
אורבך: "התופעה שאת מתארת באמריקה עדיין נשמעת לי שולית. יש כיום מודל אחד, רזה מאוד ומערבי. אז בעונות האחרונות החזה והישבן עושים קאמבק, אבל מעוות-הדיבור על חלקי הגוף האלה והרצון בהם הופכים את הגוף לסחורה, לאובייקט".
ובישראל ?
לוצאטו: "מודל היופי הגמוני ואירופי, והוא אחת מהדרכים לשמר את מבנה הכוח של החברה ולהגדיל פערים חברתיים. את מסתכלת מי הן האיקונות התרבותיות בישראל, ואת רואה שהמודל הוא אשכנזי או משוכנז. אין כאן פלורליזם. כשיש איום של כניסת מודלים חדשים-למשל, מלאים יותר-התגובה הראשונית היא להקשות את הגבולות. וזה מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות. וככה הסיכויים שבחורה מלאה, מזרחית ועם שיער שחור, למשל, תפרוץ ותהפוך לאייקון-הם קטנים מאוד".
נינט טייב של לפני ימי הדיאטה, ויעל בר זוהר הזאטוטה, הן רק שתי דוגמאות ל"איך יכולנו לנצח את השיטה, אבל העדפנו להישאר פרובינציאלים". סוכנת הדוגמניות המיתולוגית, בטי רוקאווי, מאתרת את ההזדמנות להרחבת מודלי היופי המקומיים בשנות ה-90: " פעם גלית גוטמן הייתה עסיסית, אילנית לוי, מירי בוהדנה, יעל בר זוהר-היום הכול הרבה יותר רזה ושלדי. זה מה שמוכר כאן. למה? כי ככה זה. וזה משהו שהיה יכול להשפיע גם על נשים שהן לא דוגמניות. כל הזמן מדברים על זה שהמידה תעלה, אבל היא עדיין 0".
הרעיונאית תרצה גרנות רואה את הפספוס האמיתי בפרסומת המיתולוגית של בר זוהר לבגדי הים של "פלפל", אי שם בניינטיז. "יעל בר זוהר הייתה יכולה ליצור טרנד, אבל הסתכלו עליה בהקשרים מאוד פשטניים, אף אחד לא אמר וואלה, יש לה אגן. וזה יפה. ויש לה גוף. וזה פתייני. זאת הייתה הזדמנות נהדרת, שפספסנו".
למה ?
"כי אנחנו לא עוצרים לרגע לשים לב. גם פרסומאים. לכן, גם כיום, הכול נורא ברור: אם את רזה את יפה, אם את שמנה את לא יפה. אם יש שמנה בפרסומת, היא או השכנה, או אשת מקצוע. אין אנשים אמיתיים בפרסומות. בין שמנה לאנורקסית יש מנעד שלם של אנשים שלא משתמשים בו. ארצות הברית היא אומה בוגרת חברתית. אנחנו לא. פשוט רודפים אחרי טרנדים".
מה המקום של הפרסומות בבעייתיות הזו?
"אין לפרסומות מקום מיוחד, כי כל ערו?צי התקשורת מנציחים את המצב: אם את שמנה את מגעילה וצאי מזה. גם תוכנית כמו 'בעירום מלא' מנציחה את זה, בלי להבין שגם אישה במשקל 46 ק"ג, כמו כל אישה נורמלית, תהיה נבוכה להסתכל על עצמה בעירום".
"מיה דגן, נינט, גם יעל בר זוהר-כל הסטייליסטים צועקים עליהן שירזו", קובעת רוקאווי מהצד שלה. "אין סטייליסט שיבוא ויגיד'את נראית טוב ככה'. גם מי שמתחילה מלאה גומרת בסוף שדופה כמו מדונה. בא?רצות הברית יש אוביסיטי, אבל אצלנו לא. בשבילם טיירה בנקס רזה. גם זה יחסי".
והירידה של נינט במשקל-היישור קו עם המיינסטרים-הוא גם סוג של החמצה?
גרנות: "נינט היא תעלומה בעיניי. היא מזעזעת". פדבה : "התפקיד הממשטר של התקשורת קיים גם בטורי הרכילות. והתקשורת לא הייתה מסוגלת לספוג את נינט כאישה גדולה. מצד שני, גם כשהיא ירדה במשקל היו לשונות רעות. היא לא יכלה לנצח ".
לוצאטו: "נינט שיתפה פעולה עם ההגמוניה. היום, אם תשאלי ילדות למה הן מעריצות את נינט, זה בגלל איך שהיא רזתה. לא בגלל שהיא מוכשרת. היא הפכה להיות אייקון של רזון, חלק ממבנה הכוח".
מקרה בוחן נוסף היה בבחירה בנועה תשבי לפרסם את ML, לשעבר "מתאים לי". למרות שתשבי מייצגת גבולות גזרה שפויים, היא ממש לא אישה במידה גדולה. "מי ששולט בשוק הם תאגידים שמעוניינים למכור רזון.
אישה במידה 46 תלך אחרי אישה במידה 42 ולא להפך", מסבירה לוצאטו, שגם עבדה בעבר עם מותג האופנה "קום איל פו". "נשים לא יודעות שהמידות של היום הן מזויפות. 8 הוא 6ו-40 זה 8. יש הרבה מניפולציות של בתי אופנה בניסיון למשוך את השוק הכי גדול".
גרנות : "אני מניחה שהמחשבה הייתה לפנות לקהל גדול. החנויות האלה בהתחלה נתפסו כחנויות לאוביסים. האסטרטגיה הזו השתנתה. תשבי, עם המידות הסבירות שלה, יכולה להביא יותר קהל". "בעיניי זה מעוות", פוסקת רוקאווי. "זה כמו שנותנים לאישה בת 30 לפרסם תכשיר אנטי אייג'ינג. זה לא אמיתי, וזה ממרמר אותי מאוד".
נכון לרגע זה, קיימות בישראל מספר אופציות של נשים עם פוטנציאל לשנות את הקטגוריה. מרינה מקסימיליאן בלומין, אישה יפה, מוכשרת ובעלת סקס אפיל בגלונים, היא הבולטת שבהן. "היא חייבת סטייליסט", מסייגת רוקאווי. "ואז היא בהחלט יכולה להפוך לאייקון. היא לא יכולה להמשיך לה?תלבש ככה. וגם מירי מסיקה. אני רק מקווה שהן ישמרו על עצמן, ולא ייכנעו לתכתיבים של סטייליסטים".
"קרן פלס, מירי מסיקה, הן לא רזות כמו מחט, וטוב שכך", מכריז פדבה. "לא תהיה כאן קווין לטיפה, כי אין לנו מקבילה מהסוג הזה. מעבר לזה, צריך לזכור שאנחנו חיים במזרח התיכון, ואנשים באזור הם יותר עגולים ורחבים. הניסיון לכפות כאן מראה אירופי הוא פרובינציאלי".
"אני חושבת שהטעות האסטרטגית של בחורות במידות גדולות היא שהן הכתירו את עצמן כקבוצה ובודדו את עצמן מהכלל", מאבחנת גרנות, "ואז הן לא יכולות להיתפס כאייקון בעיני החברה. הן חייבות לשנות את דפוס החשיבה".
"השינוי בתפיסה צריך להיות בכמה אספקטים", מודיעה אורבך, "מלחמה נגד הפרעות האכילה ויצרני הדיאטות, חינוך לדימוי גוף תקין ודוגמניות חדשות הן רק חלק מהפעולות. הקמפיין שהייתי מעורבת בו, של חברת'דאב', הציג נשים בכל הגדלים ונתן פתח לגופות אמיתיים, שלא עברו מניפולציות בפוטושופ. קמפיינים כאלה הם ההתחלה".
לוצאטו : "לדבר על טרנדים זה נחמד, אבל השינוי צריך להיות פוליטי. בארץ נשים עדיין צריכות להצטמצם. כל עוד המגמה הזאת נמשכת, לא יהיו איקונות מהסוג שאת מדברת עליו. צריך להיות שינוי אמיתי בחשיבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
