ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » הגות

בודהיזם לכל המשפחה

זה קל, זה נגיש, זה פשוט ואפשר להביא את הילדים. שועל הוויפאסאנה אסף פדרמן הלך לריטריט משפחות עם המורה הנודע תיך נהאת האן. למרות האווירה הרגשנית הנוצרית, עודף החיבוקים והשירים המתקתקים – היה גדול מהחיים. דיווח מהשטח

אני כותב במחתרת מתוך ריטריט. טוב, אולי לא ממש ריטריט, אבל אני בלי ספק בקורס מדיטציה של תיך נהאת האן בנוטינגהאם. אני, רובין הוד, ועוד המון אנשים שאי אפשר לטעות ברוחניותם ובודהיסטיותם. בימים האחרונים עשיתי קצת מדיטציה אבל המשכתי לשוחח עם האנשים סביבי, לכתוב ולקרוא, לשיר, לצחוק לאכול לא מעט ולישון טוב. בתור בוגר סיירת הויפסנה הישראלית-הודית בה אתה נדרש לשתוק, להתרכז, לאכול מעט ולסבול מכאבים בחלקים האחוריים של הגוף, זה נראה לי בהתחלה קצת מוזר. אחרי כמה ימים הסתבר שזה באמת מוזר,  אבל לי דווקא לא היה אכפת.

פעם רציתי לעבוד בתור מנהל בגאיה האוס. כשבררתי קצת יותר פרטים הסתבר לי שבת זוגי תאלץ לחמם לעצמה לבד ארוחות במיקרו במשך שנה כי היא תתגורר מחוץ למתחם הקודש של מרכז המדיטציה. התפקיד מתאים לרווקים בלבד. הכרתי בחיי לא מעט רווקים ורווקות שנגררו מריטריט לריטריט במשך חודשים ועשו חיל בדהרמה. לזוגות הרציניים זה תמיד היה קצת יותר קשה. יכול להיות שלחיות בזוג זה באמת קשה, ושזה לא מתאים לתרגול מדיטציה. לא יודע. בכל מקרה בעשר השנים האחרונות יש לי בת זוג שאני דווקא אוהב.

למרות שבמערב מעטים הנזירים, עדיין עולם התרגול בנוי פחות או יותר על מתכונת נזירית. או אישה או מדיטציה. או אהבה או דהרמה. אם אתה במערכת יחסים, הדלתות

מתחילות להסגר, ואם יש לך ילדים אפילו סדק בחלון לא נשאר. לעזוב את הבית לצורך שבוע מדיטציה נראה כמו מדע בדיוני, והחלומות על ריטריט של חצי שנה הופכים לשירי דיכאון למגירה.

לכן אתם יכולים לתאר לכם כמה אני שמח להיות בריטריט עם המשפחה. מאסטר הזן תיך נהאת האן, המכונה בפי תלמידיו תהאי ("המורה"), השכיל להבין שיש מקום בדהרמה גם למשפחות וילדים. אני מהמר שזה הלך יד ביד עם ההכרה שהסנגהא מורכבת בעיקר מבעלי שיער לבן. בכל מקרה, בקורס הזה יש תוכניות מיוחדות לקבוצות הגיל השונות, וההורים מתחלקים בשמרטפות. זה אולי לא 14 שעות של ישיבת ויפסנה כל יום, אבל זה בהחלט בודהיסטי. כל כך בודהיסטי שזה נהיה כמעט נוצרי.

זו הפעם הראשונה שאני נחשף באופן מלא לבודהיזם הזה. קראתי קצת ושמעתי קצת, ותמיד היתה לי הרגשה שזה מעין בודהיזם לילדים. יש במורה עצמו משהו ילדי (אבל לא ילדותי), תמים, טהור ממש. לכאורה קשה להבין איך סביב האדם העדין והשתקן הזה נבנתה אימפריה אירגונית חובקת עולם שכוללת מנזרים, הוצאת ספרים, מרכזי מדיטציה ועיתונים.

במחשבה שנייה אפשר לראות איך זה קורה. הבודהיזם שהוא מלמד הוא פשוט לאין שיעור, נגיש כמעט לכל אחד, ומלא עד הצוואר ברגש (ורגשנות, לא כל כך בגללו אלא בגלל המשתתפים). בקיצור, זה בודהיזם לילדים. מי שלא נרעד מיתר בלבו למשמע 800 איש שרים את המלים הנאיביות והמקסימות שהוא חיבר – "אני כאן בשבילך, אתה כאן בשבילי, אני מביא לך שלווה, אתה מביא לי שמחה" – יש לו לב של אבן. אגב אם לא הייתי ברור, היו בריטריט קרוב ל-800 איש.

בגדול אני לא מתלהב מרוחניקיות שכוללת חיבוקים, מבטים מלטפים ושימוש יתר באנג'לי-מודרה, אותה תנועה של ידיים צמודות וכפיפה קטנה של הגב שאומרת "תודה, בבקשה, אני חבר שלך, אני בודהיסט, אני רוחני מאוד". בואו נגיד שלא ממש רצתי כל יום אחרי הצהרים להשתתף בקבוצות הדיון הקטנות בהן נשפכו הדמעות כמים, ועשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה שכולם מחזיקים ידיים ושרים. אבל לב של אבן אין לי, ואפילו עשיתי את עצמי כאילו אני שר לגמרי. לשיר זה כיף.

תהאי עצמו לא מהסס לדבר על ישו ואלוהים, ומתיחס אל האימננטיות שלהם כאל דבר טבעי לבודהיזם. אלוהים הוא בלב, וכן ישו. הוא כמובן לא נזיר תהרוואדה, אלא נזיר זן (דהמהגופטקה ווינאיה, למי שחייב לדעת), ולכן אין לו בעיה לספר שהוא מנהל שיחות עם הבודהה (האימננטי, הטרנסדנטי). הוא גם מעיד על עצמו, לפחות ברמז, שהוא "עשה את זה", כלומר, שהוא ער, מואר, או ארהנט. למורה יש ערוץ פתוח עם הבודהה, ואני בטוח שכשהוא אומר את זה הוא לא מתכוון שהוא הלך להתייעץ עם טקסטים בפאלי. הוא ממש מדבר איתו.

הסמכות שלו בלתי מעורערת, וניכר שמתייחסים אליו כאילו הוא גדול מהחיים עצמם. אגב, אני לא פוסל את זה האפשרות הזו. האדם הזה עושה רושם כביר שחודר אפילו מבעד לתמונה שצילמתי ברוב חוצפתי באולם לפני שיחת הדהרמה (התמונה למעלה). נוכחות של מורה כזה שלוקח את עצמו ואת מה שהוא מלמד בשיא הרצינות היא סימן לכך שהוא או מואר או הוזה. אני מהמר על האפשרות הראשונה. כמובן שמבחינה אירגונית זה בא לידי ביטוי בקבוצה שאינה מקדישה את עצמה לחקירה פילוסופית, ואינה רק מעוניינת בחופש המחשבה אלא מגבשת אג'נדה דתית. זה לא צריך להפתיע אף אחד – הרי זו באמת תנועה דתית עם מסדר נזירי, כללי התנהגות, תרגול, שירים, טקסטים, טקסים. בקיצור, כל החבילה.

ברוח הנצרות השורה עליהם הנזירים מכונים ברד'רס וסיסטרס, ויש להם, כמו גם לכאלה שאינם נזירים, שמות כמו "סיסטר דיפ מיינפולנס אוף ד'ה הארט" או "בראד'ר פיור קומפאשן אוף ד'ה הארט". לטובתם יאמר שהם לא קוראים אחד לשני ככה. לנזירה הישראלית שנגנה בגיטרה קראנו סיסטר חגית.

כללי האתיקה הם כמובן ענין מרכזי כאן. למעשה בסוף הריטריט יותר ממאה איש, כולל עבדכם הנאמן שנקלע לארוע כמעט במקרה, לקחו על עצמם את חמשת תרגולי המודעות שהם גירסתו המעודכנת של תהאי לחמשת כללי המוסר הבודהיסטים. גם זה כמובן מתאים לקהל הנוצרי שמחפש איזו שיטה חדשה שתתיר לו לאהוב את הזולת, לחמול על האויב, ולרחם על כל מי שלא מתרגש מאהבה בלי לקבל את האיוולת הקתולית במלואה.

הייתה לי הרגשה שרבים מהמשתתפים ראו באולם המדיטציה (בו למעשה לא עשינו כמעט מדיטציה) מעין כנסייה מסוג חדש. מקהלה על הבמה מזמרת מזמורי קודש, הכומר דורש את דרשותיו, וכולם יחד מתרגשים להיות חלק מקהילה גדולה שתשנה את העולם.

אני יודע שאני נשמע אמביוולנטי. מצד אחד העטיפה לא תמיד התאימה לי. מצד שני, מאוד אהבתי להיות שם עם המשפחה ולא לנסות להיות מואר כזה, לא להתאמץ על מדיטציות ארוכות מדי, ולא לנסות להגיע אל האושר המוחלט. ברוח זו אני חייב להודות שדווקא מאוד אהבתי את המזמורים של הנזירים והנזירות. הם היו הרבה פחות דביקים מהשירים של הקהל, ולכן הפעלתי את הוידיאו בוקר אחד ואף רכשתי דיסק.

אני לא מזלזל בכל זה. לא בשירים, ולא במסר המוסרי הטהור. למרות הדחייה הטבעית שלי מסנטימנטליות נוצרית, אני רואה גם את היופי בתמימות הזו. בתמימות אמיתית יש משהו בלתי מתפשר שדוחה באמת כל נסיון לציניות וניכור. וחשוב מזה, בסופו של דבר, המורה עצמו וקהילת הנזירים שלו הם לא בודהיסטים "פרוותיים" (באנגלית אומרים Fluffy Buddhists) שרוצים רק ללטף את קהל המאמינים שלהם. הם עובדים באופן כזה שמתאים את המסר הבודהיסטי לעולם המודרני המערבי. כיוון שרוב הקהל שלהם נוצרי, נוצר מקום של כבוד לסמלים הנוצרים הגדולים. סו וואט.

בסופו של דבר המסר הוא יותר בודהיסטי מנוצרי. צריך לאמן את התודעה לראות את העולם בצורה מסויימת, רגע אחר רגע. עצם הראייה היא גם תרגול של חיים מוסריים יותר, טובים יותר, וגם בעצמה התגלמות של הארה. לכאורה "מיינדפולנס", אותה מילה חמקמקה שמלווה את המתרגלים הבודהיסטים, אמורה לתת מענה לכל בעיות הקיום – סבל אישי, בעיות משפחתיות, ומאבקים לאומיים. לכאורה, אם רק היינו שמים לב לרגע הנוכחי בלי לסטות ימינה ושמאלה (כלומר קדימה ואחורה, לעתיד ולעבר) היינו נוגעים בשמחה אמיתית ונמנעים מפעולות שמזיקות לנו ולאנשים סביבנו.

למעשה זה יותר מורכב כי תחת המילה "מיינדפולנס" נכנסות כאן קטגוריות שונות ובעצם, גם אצל תהאי, לא הכל נפתר על ידי ריכוז ברגע הנוכחי. ברור לי לגמרי שהוא לא מתכוון לייצר זומבים שהולכים לאט ומנסים להתרכז בשתיית התה שלהם. אבל הוא כן מתכוון ליצור "אדם חדש" במתכונת בודהיסטית. מי שראה את ציורי הקליגרפיה שלו יודע שיציבות נפשית היא לא עניין תיאורטי בשבילו.

מבחינת התוכן, אם נשים את החיבוקים והשירים בצד, אני לגמרי בעד. השבוע הזה הזכיר לי כמה חשוב למצוא רגעים של שקט ולראות את הכל ביתר פשטות בלי להוסיף את ערמת המחשבות הטורדניות שמזמזמת בלי הרף. יותר מזה, נזכרתי כמה חשוב לאמץ כללים מסוימים כדי לשמור על התודעה טרייה ומוכנה לפעולה. לא צריך להיות אדם דתי בשביל זה. צריך פשוט לישון טוב, לאכול טוב, ולהימנע מכמה דברים שעושים לנו רע. כשהתודעה טרייה היא מוכנה למעשים גדולים. אולי לא חייבים להיות דתיים, אבל בהחלט אפשר אם רוצים.

בקשר למורה האינטואיציה שלי מעולם לא הכזיבה אותי. לא הצלחתי למצוא (ותאמינו לי שחיפשתי) משהו עקרוני עקום במסר שהוא מביא. הנוכחות שלו נראית לי מקור גדול להשראה. יש במורה כזה את הדבר הזה שקשה להגדירו שעושה אדם לגדול מהחיים. בלי קשר לשאר האנשים שהתגודדו סביבו – היה שווה להיות שם בשביל לראות ולשמוע אותו. פשוט, בהיר, נגיש וחד משמעי.

לבלוג של אסף פדרמן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...