שלושה גיבורים של חופש הרצון: פרומתאוס, הבודהה ומשה
בניגוד למרד הטראגי של פרומתאוס, ובניגוד לכיבוי התשוקה של הבודהה, הביא משה רבנו בן עמרם את סוד אחדות הרצונות. דימיטרי אוסטרובסקי שוזר חוט בין שלוש תרבויות
פרומתיאוס. כבד קצוץ
פרומתאוס - יוצר האדם בעולם מיתולוגי
קומה זקופה לפרומתאוס, הוא לא מתכופף לפני רצון האלים, אלפי שנים הוא כבול להר מהרי הקווקז ואינו נשבר, אינו מתפתה להצעותיו של זאוס. יש בו סוד שלא נודע אפילו לראש אלי האולימפוס. הוא יודע את העתיד, הוא יודע מתי ואיך ימצא האליל רב הכוח את מותו ובידי מי. יש בו אש יוקדת והוא נבדל במהותו הן מן האלים והן מבני אדם.
הוא סמל המרידה ברצונם השרירותי של אלילי אולימפוס והוא האומן השוקד על יצירה אחת שקרובה יותר מכל ללבו - האדם. הוא שונא את השרירותיות ובז לה, גם אם האלים הם אלו שמחזיקים בה. שמו (פרומתאוס = החושב מראש) מעיד עליו שאין מעשיו שרירותיים. כיוצר האדם הוא גם היחיד שמבין אותו באמת. הוא מבין את האחדות שישנה באדם, הרי הוא היה זה ששקד עליה כל כך.
אחיו, אפימתאוס (החושב לאחר מעשה), הוא גם יוצר, אך מסוג אחר לחלוטין. הוא יוצר בפזיזות, מחלק את כל מתנות האלים בדוחק וללא מחשבה, כמו סיטונאי בשוק, "הנה לך טלפיים... לך אתן פרווה... כנפיים, מי רוצה כנפיים?".
פרומתאוס, לעומתו, מלטש את אבן החן ששמה אדם ומאיר אותה באש הדעת, באש הרצון, באש התכליתיות. הוא רוצה לברוא אדם בצלמו ולא בצלם אלי האולימפוס הפזיזים, אך אין מנוס מהשפעתם. שהרי כל החומרים, כל המתנות, כולל אש המרד, מקורם באולימפוס. פרומתאוס אינו בורא יש מאין, הוא יוצר ממה שהוא מקבל מן האלים וכשהוא לא מקבל - הוא גונב.
המרד של פרומתאוס באלילי אולימפוס הוא מרד מתמיד, הוא מרד הרואי, הוא מרד שנדון בכל פעם מחדש לכישלון ולכן פרומתאוס, "המשחרר הגדול", הוא גיבור טראגי. עולם שמקורו בשרירותיות, בכוחות הטבע העיוורים, כמו זה שמצטייר מתוך מיתולוגיה היוונית, אינו מאפשר לפרומתאוס להיות מנצח. יוצר האדם, במציאות שאותה מציירת המיתולוגיה, שונה מאוד מיוצרי העולם, ומשום כך במציאות כזאת המלחמה שבין האדם לעולם היא מלחמה מתמדת, קונפליקט שאין לו התרה. בסערת כוחות של תוהו מבצבצת להבה קטנה של דעת, של רצון, של תכליתיות... ושל סבל.
הבודהה – מגן עדן של אשליות לגילוי הגיהנום של הרצון
"סבל... הוא הציר אם כך" לחש האיש לעצמו ויותר לא נשמעה מילה מפיו באותו ערב. אלומת אור חדרה דרך הבד השקוף שכיסה את החלונות. החדר היה מרווח, קירות מעץ שחור עטורי גילופים עוררו תחושת ביטחון. הכל בחדר היה שליו ומלכותי, הכל חוץ מהאיש המוזר. הוא שתק, אך על פי פניו הקודרות ניכר שבתוכו מתנהל קרב. הוא כמעט בן שלושים, אך רק בשלושת הימים האחרונים הוסר מעל עיניו לוט, שטוו בקפדנות הוריו במשך השנים, והעולם גילה לו את צידו האפל. האיש עצם את עיניו ושקע בחלום כמבקש מפלט.
בודהא ארכיון
- "מה עוללו לך ומי עשה זאת?" שאל הנסיך.
- "אני חולה במחלה קשה והחיים עוללו זאת" ענה האיש בחיוך מר.
- "האם עץ יפגע בשורשו? האם נחל יסתום את מעינו? החיים עוללו לך זאת?" לחש הנסיך כלא מבין.
"מחלה" - זו מילה שהנסיך פגש לראשונה (לא היו מחלות בארמונו), אך הוא הבין את המשתמע ממנה: החיים פגיעים במהותם. הוא חי כאל, הוא היה בן-אלמוות המתהלך בגני הפאר של ארמונו. כעת נוצר סדק בנצחיותם של החיים. מחלה היתה רק סדק. מה שראה עכשיו היה כבר שבר עמוק.
"זיקנה". הוא נזכר במילה שאמר לו האיש המקומט, האדם שפגש כשברח מארמונו הזהוב. "גם אני אזדקן ולא רק אזדקן... המחלה... הזיקנה הם רק נקודות ציון בדרך אל השורש האפל, בדהירה אל פי המערבולת שהיא ..."
"מוות" – אמרו האנשים ברחוב. הוא עמד ברחוב ועל המדרכה היתה מוטלת גופת אדם. חיוך מר היה נסוך על פני המת, כחוט השוזר את שלושת ימי ההתפכחות. "החיוך המר הזה ניפץ את ארמוני, שטף את ציפוי הזהב והנצח מעל פני המציאות" חשב הנסיך. באותו יום הוא הכריז מלחמה על החיוך המר ועל
הסבל שאותו החיוך הציג מולו בהתרסה.
הוא התעורר, יצא מהחדר, חלף במהרה בנתיבי הגן ועזב, הפעם לתמיד, את ארמון האשליות. באותו יום נדר לשחרר את האנושות מסבל. לאחר שש שנים של נדודים בין מקום למקום, בין מורה למורה, התיישב הנסיך-הנזיר תחת עץ תאנת הבר והחליט לקיים את נדרו בכל מחיר.
"הגלגל מסתובב והנה שוב אתה נושם ושוב נופל לאותו הפח, לאותה המלכודת. המוות לא יפרוץ את חומות ההוויה, כי במוות אין קץ לרצוננו...". הנסיך פקח את עיניו. העולם נראה יפה מתמיד בעיניו, הוא הרגיש שהוא נמצא בדרך הנכונה אל השחרור. עיניו נעצמו שוב והוא שוב ראה את הנקודה הבוערת בעיני רוחו. "האש הזו... האש השולטת בנו ללא מצרים... האש הכל יכולה הזאת... האש המשעבדת את כולנו לגבולות החיים והמוות... האש הזו – שמה רצון!"
זה הרגע שממנו אנשים התחילו לכנותו בודהה (זה שהתעורר). את אותה האש שביוון פרומתאוס הביא לבני אדם, אש הדעת, אש התכליתיות, אש הרצון - בא אותו נסיך הודי, תחת עץ תאנת הבר, לכבות. נירוונה, היהלום שבכתר בודהה, משמעותה המילולית - דעיכה. כך קיים גאוטמה בודהה את נדרו: אל מול החיוך המר של הסבל הקרינו פניו שוויון נפש לכל: לסבל, לאושר ולמקורם. דרך "שוויון הנפש" היתה הדרך אותה סלל בודהה אל החירות.
משה – סוד אחדות הרצונות
שנים רבות עברו מאז ראה משה את כור הברזל, את הארץ הנשלטת ביד רמה על-ידי משפחתו המאמצת, את הארץ שבה משועבדים עד כלות נשמתם אחיו – בני ישראל. כשהיה צעיר יותר ועוד מעוטר בקישוטי נסיכות של בית פרעה, דרו בליבו בערבוביה שנאה ואהבה כלפי הממלכה האדירה.
משה רבנו מתוך: crowland.uw.hu
הוא עמד על גבהה חולית והשקיף אל עבר המדבר ששבה את ליבו מאז ומתמיד באינסופיותו, בניקיונו ובאופיו החד-משמעי. מראה המדבר הזכיר לו את "הקול". "הקול" שהתחיל לדבר אליו מתוך האש הפלאית, גם הוא היה אינסופי, נקי וחד-משמעי.
- "משה, משה..." אלו היו המילים הראשונות של "הקול" ששמע האיש. האוויר עצר אז מסביבו ולא נשמע רעש קל שבקלים, כאילו העולם קפא בציפייה למוצא פיו. מראה של הסנה הבוער דהה לעומת הבעירה העמוקה, התהומית ששמע בנימי אותו "קול". הוא זכר כי דמם והתענג על העוצמה שבו, אך באותו הזמן רטט כולו מאימת התהום שה"קול" פתח בתוכו. העוצמה שעליה התענג לא היתה העוצמה שברעש. "הקול" דיבר בהשקט, אך מקורתיו היו בלתי נדלים.
ה"קול" שקרא לו מן האש נבע מתוכו באותה מידה שהוא נבע מחוצה לו. הוא היה בכל ומעבר לכל.
- "הנני", לחש משה, וחש את עצמו ממשי יותר מתמיד.
- "אל תקרב הלום. של-נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קדש הוא."
הוא זכר איך עמד מפוחד מול האש, איך נמסו שארית העבדות ועקמומיות ליבו בבעירה האינסופית שנבעה מ"הקול" אשר דיבר אליו. הוא זכר כיצד השתחרר רצונו להוציא את עמו ואת עצמו מכור הברזל והיה לדבר ממשי, רצון שהיה כבול עד אז בחבלי הספק והפחד והמתין לנס ולאות שיבשרו כי הדבר אפשרי. הרצון הפנימי ביותר, הכמוס ביותר, פגש בצו שנבע מלב העולם ולראשונה עולמו של משה היה שלם.
הוא עשה כעת את דרכו חזרה למצרים, לפגוש את פרעה, לנפץ את עולמו ולשחרר את בני אברהם מהשבי. בליבו נשא כעת את סוד האחדות – אחדות הרצונות ואותו היה נחוש להעביר לבני עמו. בהיכנסו אל הבירה, התבונן לרגע בעבד עברי שכרע תחת אבנים כבדות מנשוא ושוב נעור בו הספק: "הגב העקום הזה, האם יש כוח בעולם שיחזירו לאיתנו? האם יש כוח בעולם שיגרום לעיוותי הכאב האלו להפוך לחיוך כנה?" אך הפעם הספק נשמע כאילו היה זה כוח חיצוני, המגיע מרחוק. בתוכי תוכו בערה אש הסנה והדהד "הקול": "אהיה אשר אהיה..."
לעומת המרד הטראגי של פרומיתאוס באלי השרירותיות של אולימפוס, לעומת דעיכת הרצון ושוויון הנפש של גאוטמה בודהה, הביא משה בן עמרם ויוכבד את סוד אחדות הרצונות, את הלהבה הלא-גנובה, שלנוכח בעירתה נמס כור הברזל ועריצות הבשר והרוח מרפה את אחיזתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
