מאין באנו? לא מאיפה שאתם חושבים
לא כולנו צאצאיו של אברהם, לא קיבלנו את התורה בסיני ואפילו את המונותאיזם לא אנחנו המצאנו. תומר פרסיקו קרא את ספרו החדש של חוקר המקרא ישראל קנוהל, המציג היסטוריה מעודכנת של העם
מעטים היהודים היום שמאמינים שהעולם נברא בשבעה ימים. גם שומרי המצוות שבינינו בדרך כלל יתרגמו את הימים לעידנים (הרי יום של אלוהים שווה אלף ימים של בן-אנוש, לא?), או שפשוט יפטרו את כל הסיפור כמיתוס שמשמעותו אינה בהבנתו המילולית, אלא במסר הקיומי שהוא נושא.
השאלה המעניינת היא תמיד איפה בתנ"ך נגמר המיתוס ומתחילה ההיסטוריה, אם בכלל: האם סיפור מגדל בבל הוא עדיין עלילה מיתולוגית? ומה בנוגע למבול? וסיפורי האבות, האם ייתכן שהם לא היסטוריה אלא מיתולוגיה? במילים אחרות, צריך פעם אחת ולתמיד לברר באיזו נקודה בדיוק נגמרת השפה הציורית-מטאפורית בתנ"ך, ומתחיל הדיווח העובדתי. וצריך לברר גם איך בכלל יודעים, ומי מוסמך לקבוע היכן עובר הגבול.
לא בכדי קמו בין הנוצרים הפונדמנטליסטים אלה שמכנים את עצמם בגאווה "Cover to Cover Literalist", דהיינו "מבין-מילולית מכריכה עד כריכה" וכך פתרו בעיה מציקה זו: אם אלוהים כתב את התנ"ך, הם אומרים, הוא כנראה התכוון לכל מילה. כמובן שבמקרה כזה "שיר השירים" הופך לפורנו-רך.
ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל רחוק מאוד מלהסתפק בהבנה המילולית של התנ"ך. בספר המרתק הזה, הנקרא "מאין באנו" (הוצאת דביר), יוצא קנוהל, על פי כותרת המשנה, לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לברר מאיפה עלה על בימת ההיסטוריה העם היהודי, מה היו שורשי אמונתו, ואיך הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.
קנוהל מתעסק ממש בראשיתה של היהדות, ומנסה לקרוא בין השורות, כלומר מבעד לפסוקי התנ"ך, על ראשיתה של העבריות כקבוצה אתנית וכדת. לצורך כך הוא משתמש לא רק בידע העצום שלו בנושא (הוא אחד מחוקרי המקרא החשובים בעולם, ומופקד על הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית), אלא גם בממצאים ארכיאולוגים שונים, מהארץ ומכל סביבתה.
קנוהל
זאת הוא מנסה לעשות, והתוצאה היא לא פחות מאשר היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה, ששונה מאוד מכל מה שהכיר כל תלמיד של מערכת החינוך הישראלית. אנסה לתמצת את ממצאיו המקיפים מאוד של קנוהל, ורק אבהיר שמובן שבספר מובאים עוד פיתוחים רבים של שיטתו, וראיות רבות נוספות כתימוכין לעמדותיו.
על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך.
על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.
ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).
אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצרים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.
פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.
לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצרים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס העבדות במצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצרים.
אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.
קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנתון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.
זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסצנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).
מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנתון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסצנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.
כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.
מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166).
הספר של קנוהל קצר למדי, ומתומצת מאוד. ההרגשה בקריאה היא שמדובר במעין סיכום פרטני של מחקר גדול ומקיף הרבה יותר, ואולי חבל שהדברים לא הובאו בו ביתר העמקה ונחת. גם הביסוס לכמה מההנחות של קנוהל נראה, אולי בגלל התמצות, מעט רעוע, ולולא שמו כחוקר גדול היה אולי הקורא מתקשה לקבלן.
יחד עם זאת נדמה לי שקנוהל לא ניסה לבסס כאן אמת אמפירית ודאית, אלא במידה רבה להגיש הצעה לראייה חדשה של ההיסטוריה, ראייה שגם אם לא ניתן להוכיח אותה בשלמות, היא לא פחות, וכנראה אף יותר, תקפה מזו השוללת כל ביסוס היסטורי לסיפורי התנ"ך (וודאי שהיא תקפה יותר מזו המאמינה בכל, הר כגיגית). מיותר לציין שהצעות להתבוננות רעננה בהיסטוריה הן תמיד תוספות חשובות לשיח הציבורי.
בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית. כיהודי שומר מצוות בעצמו ממשיך קנוהל את השילוב המעניין בין הדתיות לראציונליות, ודחיית הפונדמנטליזם על ידו היא כמים חיים במדבר הפנאטי שהולך ומתרחב בעת האחרונה.
באופן אישי וויתרתי כבר מזמן על הצורך להאמין שמה שכתוב בתנ"ך התרחש "באמת". מיתוסים לא נועדו להיות פיסות דוגמה המוגשות לנו לבליעה בשלמותן על ידי שכנוע עצמי, אלא רמזים לאמיתות ישנות שעל פי רוב חומקות מהגייה מפורשת. כפי שארץ ישראל לא הובטחה לאברהם על ידי אלוהים, אבל הטיפוח המושכל שלה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכיו יכול להבטיח את קיומם בה, כך גם כאשר מתבוננים בו בעיניים פקוחות מגלים שהבסיס ההיסטורי של התפתחות העם היהודי הוא אולי פחות פנטסטי, אבל לא פחות מרשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
