אמן הלחימה השעיר Vs סכיני הגילוח
אבי מוריה, סוג של כבשה שחורה, נאלץ יותר מדי פעמים לגלח פיסות מחזהו לצורך בדיקות רפואיות, ולבסוף התיישב לכתוב מניפסט מחאה טכנו-עדתי
מעדיף תער. אבי מוריה דרורה שפיץ
אני מלווה לתומי את בני לרופא המשפחה המציץ עלי בעין תורנית. "מה איתך?". אני משיב כרגיל
"היום טוב, אתמול גם היה, מחר נראה". נראה שהתשובה החכמולוגית שלי אינה עושה עליו רושם עז והוא מודיע לי בחגיגיות כי גברים מעל גיל 40 (גיל המוות ברפואה) חשופים יותר לפגעים כאלה ואחרים וחובה לעשות בדיקה שנתית מקיפה. אך לא אלמן ישראל. אני מוצא פתח, דק אמנם, טוב, אולי לא פתח, יותר סדק, לפרוש את משנתי ומשיב כי באמנויות הלחימה השיא הפיזי הוא בגיל 50.
ד"ר ברגר מתרשם קלות, אך גם אותו לא עשו באצבע. "ממליץ על בדיקות כלליות כולל בדיקת מאמץ"
הוא פוסק. בעודי מדמיין כיצד אני מזמין את הרופא הנכבד לדו-קרב חרבות בו המפסיד הולך לבדיקה הארגומטרית, אני מוצא עצמי בצהרי היום ברחוב בן יהודה הדביק עם ערימת טפסים.
מן הון להון, כמו שאומרים אצלנו, כעבור ימים ספורים אני מתייצב במלון , מקום הבדיקה, להלן סטאלג 17. המקום אפור ומדכא, אבל את הצפוי אין איש יכול לשער. הבדיקה הארגומטרית כוללת חיבור לאלקטרודות וריצה על הליכון. לאחר שלב הורדת החולצה ושלל בדיקות שונות ומשונות האחות הרוסייה מגלה ששום דבר לא נדבק לחזה שעיר וחוזרת עם סכין גילוח חד פעמי ומפחיד: ביק!
דבר אחד טוב למדתי מאבי. מתגלחים רק עם מגלר ומשחת גילוח, ואם הייתי בטוח שלא אחתוך את עצמי, עדיף עם תער. על ביק אין מה לדבר. רק דבר אחד מציל אותי. שנות אימון ארוכות באמנויות לחימה. לא, אני לא מסתער על האחות, אלא נכנס למצב מדיטטיבי עמוק, בעוד היא חורשת תלמים בחזי. אך אבוי, האחות שאינה מודעת כלל וכלל להתפתחות הגנטית של בני עדות המזרח אינה קולטת שסכין ביק לא תצלח חזה עיראקי - ומכאן קצרה הדרך לשני שבילים נוטפי דם. אני מביט בתדהמה אך שומר על מורל גבוה. היא מביאה ערימת טישו מעופשת שהשתמשו בה כנראה לניגוב הדם מהאסירים שניסו להימלט. "אני מדמם למוות" אני מוחה, שוכח שגם בימים טובים יותר רק אני מבין את חוש ההומור שלי, ומקבל בתגובה "תתחיל לרוץ."
ובכן, אתה רץ ורץ ורץ על ההליכון, ולאן? עוד בימי קדם קבעתי כלל ברזל. אני לא רץ, אלא בשני מקרים: או שרודפים אחרי, או, סביר יותר, אני רודף אחרי מישהו. כל מקרה אחר אינו תקף, והסיבה – שרצים מרגישים שממהרים. בכל אופן, רצתי כמו משוגע, אלא מה, וחזרתי הביתה שרוט, מדמם וחבול, עם שתי קרחות עצומות בחזה, ומותש מחוויות הריצה.
קיץ 2008: מחדל חוזר
בנוסף לאימוני אמנויות הלחימה אני מצפין פעם בשבוע לשיעור פילאטיס מכשירים. זה כיף ומגוון. רק מה, גם כאן נדרש אישור רפואי. ד"ר ברגר, רופא המשפחה, מודיע לי בחגיגיות שאפילו דיקור סיני דורש בדיקת מאמץ של המדקר. היי, אני מדקר. האם העומס הגופני בנשיאת המחט רב מדי? אך הפעם למדתי לקח. אלך לבדיקה במחלקה המשוכללת לרפואת ספורט במכון וינגייט בו אני מלמד.
נרגש ומאושר אני מתייצב היום בבוקר לבדיקה. ד"ר שבינר מודיע לי בחיוך כי יש לי סוודר יפה (שיער החזה) וכי יצטרכו לנתח, סליחה לגלח. מה? למה הגעתי למתקן וינגייט המשוכלל? בדמיוני הייתי אמור להיכנס לבדיקה לא במעבדה אלא בחללית. לא לחללית, לחללית אינטר-גלקטית, אולטרה סגולית, חד שוויונית שבה אין מקום לסכיני גילוח ביק. "כבר ערכת בדיקה ארגומטרית?" שואלת הטכנאית.
"כן."
"וגילחו אותך?" מעיין ההתחכמויות
שלי נדם ואני עונה "לצערי כן". "כנראה שגם הפעם" היא משיבה.
לא. זה לא קורה לי שוב. חברים – זה השיער שלי, שלי! ולא חשוב איפה הוא נמצא.
מה עם החידושים וההמצאות? האם יש סכין גילוח ביק גם במתקן של הועד האולימפי?
אני שולח את מחאתי הצנועה ומסיים בקול חלוש בדבריו של פראנסיס בייקון, על החידושים, (1625):
"הגילוי הגדול הראשון היה הזמן. נוף הניסיון. רק על ידי קביעת תחומי החודשים, השבועות והשנים, הימים והשעות, הדקות והשניות, תשתחרר האנושות מהמונוטוניות המחזורית של הטבע. זרימת הצללים, החול והמים, והזמן עצמו, המתורגמים סטקאטו של השעון, נהפכה לאמת-מידה שימושית לתנועות האדם על פני כוכב הלכת. גילוי הזמן והמרחב יהיו למימד מתמשך אחד. שותפויות של זמן יביאו את השותפויות הראשונות של הידע, דרכים לחלוק גילוי, חזית משותפת בפני הנעלם."
לאתר של אבי מוריה
נא להמתין לטעינת התגובות
