מחזירים את עטרה ליושנה
שנה וחצי לאחר שנסגר בסערה פותח קפה עטרה המיתולוגי את שעריו בשלישית, הפעם במבשרת ציון. המוסד התרבותי ההומה שאפלפלד כתב בו את ספריו, נתניהו רקח בו עסקאות פוליטיות ועגנון ניהל בו ויכוחים סבל מירידה במבקרים ומריבים עם העירייה אך הבעלים משוכנעים שיהפכו אותו שוב למוסד תרבותי מרכזי
גרינשפן, נאמן למורשת הוריו, לא נטש גם הוא את בית הקפה, ולאחר שנכפה עליו לסגור אותו עקב חריגות בנייה לפני כשנה וחצי, הוא פתח אותו מחדש, הפעם במבשרת ציון הסמוכה. עם זאת, נראה כי לא בקלות אפשר להזיז נוסטלגיה.
נכון, זה רק בית קפה, אבל בירושלים קפה "עטרה" נחשב לסמל ומוסד. בעידן של רשתות קפה הפורסות את סניפיהן לאורכה ולרוחבה של הארץ, היה הקפה הייחודי והמיושן מזוהה כמעט יותר מכל דבר אחר עם ירושלים וירושלמיות. בימים אלה הוא מציין 70 שנים להיווסדו, בנסיבות עצובות ומשמחות כאחת.
אם תרצו, נדידתו המאולצת של קפה עטרה אל מחוץ לירושלים היא אילוסטרציה לסיפורה הנוגה של בירת ישראל. בעוד הצעירים ממהרים לעזוב אותה רגע לאחר השחרור מהצבא לטובת האורות הנוצצים של תל אביב, והזוגות הצעירים מעדיפים לגדל את ילדיהם בעיר הבטון של מודיעין, ירושלמים מדור הביניים, בני ה-40-50-60 שעדיין זוכרים את העיר השפויה, הקטנה והאינטימית, מתקשים להמשיך לחיות בירושלים האחרת, אך גם אינם יכולים בלעדיה.
אז הם עוזבים, למבשרת ציון וליישובים סמוכים אחרים הנמצאים במרחק דקות נסיעה מהעיר שבה נולדו וגדלו. וכך גם קפה עטרה. אפשר להוציא אותו מירושלים, אבל אי אפשר להוציא את ירושלים ממנו.
היה זה הסבא ברנהרד גרינשפן שרכש את הזיכיון לקפה, ועם בנו היינץ הם פתחו ב-1938 את שעריו של קפה "עטרה" ברחוב יפו ליד בית הדואר הראשי בבירה. כעבור שנתיים הועתק הקפה למקום מרווח יותר בבן יהודה, המוכר גם כ"משולש הירושלמי". מרכזיותו של בית הקפה והניהול היקי הפכו את המקום לאבן שואבת לכל המי ומי: פוליטיקאים, סופרים ומשוררים, אנשי בוהמה ותיאטרון, קבלנים, עורכי דין ואנשי עסקים.
"הייחוד של בית הקפה היה באורחים שבאו אליו", אומר גרינשפן. בימים שלפני קום המדינה היה "עטרה" מקום מפגש לאנשי ההגנה, לחברי האצ"ל ולחברי הלח"י שעקבו זה אחר זה, וברעם מוסיף כי בימי הסזון עקבו פעילי ההגנה במקום אחר פעילי האצ"ל, וגם הבריטים היו מגיעים אליו לחפש מבוקשים.
"חברי ההגנה השתמשו בי להעביר פתקים זה לזה בצורה דיסקרטית", נזכרת רוזי רוזן, מהמלצריות הראשונות של הקפה, כיום בת 90 פלוס. "החבר'ה מההגנה היו דוחפים לי פתקים, ואומרים לי למי לתת אותם. אבל אף פעם לא ידעתי מה כתוב בהם. רק אחרי מלחמת העצמאות הבנתי מה עשיתי".
גרינשפן קיבל לידיו את "עטרה" בגיל 24, אך למעשה מנהל את הקפה מהשמינית לאחר שאביו לקה בהתקף לב. הוריו הציבו בפניו את הברירה הכואבת בין לימודים באוניברסיטת קורנל בארצות הברית, לניהול הקפה. "אבי אמר:'אם תיסע, לא בטוח שהקפה ימשיך להתקיים'", הוא מספר על ההתחלה. "לשלושת ילדיי אני לא אציב אולטימטום כזה, אני חושב שזה היה לא נכון".
במקביל לנוסטלגיה ולרומנטיקה, ידע המקום גם ימים קשים של פיגועים רצחניים. מתחם בן יהודה היה יעד מועדף על הטרור, ומכוניות תופת, מטענים ומחבלים מתאבדים התפוצצו במקום בכ-20 פיגועים. לפני 11 שנים העתיק גרינשפן את "עטרה"
כעת, בגיל 64, 40 שנה אחרי שהמקום עבר לידיו ולאחר שנה של חוסר מעש ואי מנוחה, החליט גרינשפן על פתיחתו המחודשת של בית הקפה במבשרת ציון. "היתה לי אכזבה עמוקה מירושלים", הוא מספר. "בעירייה לא גילו הבנה למשמעות קיומו של'עטרה', כי לצערי לא יודעים להעריך אצלנו סמלים. הרי הם הורסים גם מבנים לשימור".
גם המשורר חיים גורי, אחד מבאי בית הקפה המתמידים, הצר על סגירתו. "עטרה היא אחד הסמלים האחרונים שעוד נותרו בעיר", הוא ספד לו, "וירושלים זקוקה לסמלים". לדברי גרינשפן, בתור "יקה בוק" הוא לא היה מסוגל להמשיך בלי רישיון מסודר לעסק. "סגרתי, על אף שמעולם לא היו תלונות מהשכנים ברחוב עזה", הוא אומר. "ההפך, זכינו לפרגון".
אחד השכנים מהדלת הסמוכה, לשעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו, היה אורח קבוע ב"עטרה" ובית הקפה שימש לו משרד חלופי. "את כל הפגישות שלו עשה ביבי בבית הקפה", נזכר גרינשפן. "שתה קפה עם אביגדור ליברמן, עם גדעון סער, כולם היו מגיעים אלינו. לפי הבעת הפנים שלו ידענו מה הוא רוצה לאכול באותו יום. וכן, הוא שילם, תמיד".
גרינשפן מספר כי זיכרונות הילדות שלו, כמעט כולם, קשורים ב"עטרה". " עוד כתינוק הייתי זוחל אל ויטרינת השוקולדים והעוגיות", הוא מחייך. "אני מקווה שאצליח לבנות את המקום החדש כמו בימים הטובים של 'עטרה' בירושלים". אך על אף שהלוגו - ספל קפה מהביל ומעליו כתר - נשאר כשהיה, התפריט דומה, כולל מרק הבצל המפורסם והוופל האמריקני הידוע, ואת הקיר בכניסה לקפה החדש מעטר קולאז' של צילומים נוסטלגיים מ-70 שנות הקפה המקורי ובמרכזו כתובת הגרפיטי 'תוחזר עטרה ליושנה', שהוטבעה על קירות רחביה למחרת סגירת הקפה - עדיין מתחדדת התחושה שזה לא אותו "עטרה". אולי צריך להתרגל.
"לעטרה הלכנו בגלל הקפה", מספר העיתונאי והסופר חיים ברעם. "הגישו כאן קפה משובח, הרבה לפני כניסתו של הקפה האיטלקי, ואנחנו ידענו להעריך אספרסו חזק וטוב. אחר כך התווסף האופי הייחודי של המקום והארומה הירושלמית".
הוא מספר שאהב במיוחד לעבוד בבית הקפה המוכר והטוב. "היה לי מקום קבוע מאחורי הקיר, שם כתבתי וראיינתי רבים. היתה כאן דיסקרטיות ושקט, כי אורי ידע מתי להיעלם", הוא מספר. "וכמובן, לא נשכח את טעמו של הוופל האמריקני, שהיום הרופאים שלי בטח היו מתעלפים לו ידעו שאני אוכל דבר כזה.
כשעטרה עבר לרחביה הגעתי מספר פעמים עם הבן הצעיר שלי בן ה-18, בעיקר כי התגעגעתי לאורי. אבל האורחים היו מהאוכלוסייה הקלאסית של רחביה, בעיקר דתיים, ולא המילייה שהורגלתי אליו בבן יהודה. אני חיה של עיר, לא מהנוהים אחר הפריפריה, כך שאפשר לומר שנפרדתי מ' עטרה' מזמן, והעזיבה למבשרת כבר לא קשה עליי כל כך".
גם ש"י עגנון נמנה עם יושבי "עטרה", ואף הזכיר אותה בספריו. ולא רק הוא. סופרים ומשוררים וחוקרים מהאקדמיה קשרו לו כתרים ביצירותיהם, ועמוס עוז אף הפגיש במקום את גיבורי "מיכאל שלי", חנה ומיכאל. גם חיים הזז, אורי צבי גרינברג, צרויה שלו, חיים גורי ורבים נוספים מעידים שישבו וכתבו בבית הקפה.
"יש לי שעות, ימים, חודשים ושנים ב'עטרה'", אומר הסופר אהרון אפלפלד שעלילת אחד מספריו מתרחשת בבתי הקפה של ירושלים. אפלפלד, שבשנים האחרונות מעדיף לשתות את הקפה שלו ב"טיכו", מגלה כי כתב ב'עטרה' לפחות שניים מספריו - "תור הפלאות" ו"מכוות האור" - ונהנה מחברתם של אנשי רוח רבים ובהם מוריו הוגו ברגמן, פרופ' גרשם שלום ודב סדן. "באותן שנים אנשים דיברו בשקט, לא היתה מוזיקה, וצליל כוסות הקפה נתן קצב טוב לכתיבה", הוא נזכר."' עטרה' היה יותר מבית לאנשי הרוח, שכתבו שוחחו והתווכחו".
כתושב מבשרת, יש סיכוי שתחזור לשבת ב"עטרה"?
"כשעטרה עבר מבן יהודה לרחביה הפסקתי לבקר, והיום זה כבר אחרת לגמרי, אוכלוסייה שונה לחלוטין".
בעת ההיא העדיפו פוליטיקאים רבים את "עטרה" על פני מזנון הכנסת, ששכנה אז בבניין פרומין במרכז העיר, עד כי בימי עבודת הכנסת תפקד הקפה כשלוחה של הפרלמנט. גם הנשיא החמישי יצחק נבון היה מבקר אהוב במיוחד ונחשב לבן בית. "הוא אהב לשבת במקום הקבוע שלו, בעיקר במוצאי שבת", נזכר גרינשפן בערגה. "הוא בא לקפה לפני הנשיאות, בזמן הנשיאות ואחריה. איזה בן אדם, איזו אישיות".
גולדה מאיר, פנחס ספיר, ויקטור שם טוב ומשה דיין היו גם הם בין באי המקום, ורק מקומו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון נפקד, אולי בגלל יחסי שכנות עכורים בין המשפחות שהתגוררו בסמיכות ברחוב רמב"ן ברחביה. "בערבים התקיימו בבית הוריי מסיבות ריקודים, אז פולה שלחה את השוטרים המאבטחים שיורו לשכנים החצופים להפסיק מיד את הרעש שמפריע לראש הממשלה", מספר גרינשפן. "אמא שלי שלחה לה מסר עם השוטרים:'עם ישראל מעדיף גם לשמוח, אז שגברת בן גוריון לא תפסיק את השמחה'".
חוויה מיוחדת יש לאורי גרינשפן מהמפגש עם שחקני התיאטראות הבימה והקאמרי, שניהלו מעין פרלמנט על כוס קפה. עם אנשי הבוהמה נמנו הציירים מירון סימה ויוסי שטרן וגם דן בן אמוץ, נתיבה בן יהודה, דידי מנוסי, אמנון בירמן שחיבר אצלו תשבצים, עיתונאים ואנשי תקשורת ובהם חיים יבין, יעקב אחימאיר ואריה גולן. "כולם התנקזו לכאן", אומר גרינשפן, ויודע לספר על הרבה רומנים אסורים שפרחו בין לגימה ממרק הבצל לקפה המהביל. "רק לאחר נישואיי לאורי שמעתי מרות, אמא שלו, על הזוגות שנפגשו בחשאי בקומה השנייה", מספרת דורית גרינשפן. "כולם בגדו עם כולם, אבל זה היה חלק מהביזנס, ולא דיברו על זה".
ומה באשר לעתיד? "בינתיים יש לי המון מרץ ואנרגיה, אני חי את בית הקפה", הוא מסכם. "מי שחושב שזו רק מכונה לייצור כסף ייכשל. כדי לנהל בית קפה צריך הרבה נשמה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
