תולדות הטמטום: איך הפכנו לזומבים
כולנו התחלנו כגאונים בפוטנציה. למרבה הצער חונכנו בידי הורינו, בתי הספר והאוניברסיטאות, שהופכים אותנו לרובוטים זומבים שלא יודעים לחשוב. רוברט אנטון וילסון ניסה להתאושש מזה עד יומו האחרון
באדיבות Dark Roasted Blend
אם תתהלך לך במוזיאון גדול, תראה שואן-גוך לא צייר את אותו עולם שצייר רמברנדט, שפיקאסו לא רואה את הדברים כפי שרואה אותם גויה, ג'ורג'יה או'קיף לא ממש מזכירה את ריברה, סלבדור דאלי דומה רק לעצמו ושבאופן כללי אף אמן ברמה עולמית לא הפך ל"קלאסי" בכך שעשה את מה שהאחרים עשו לפניו ולא את מה שכל האחרים עושים בתקופתו.
במדע אנו זוכרים את השמות איינשטיין, דיראק, בני הזוג קירי, נילס בוהר, הייזנברג, שרדינגר, ג'ון בל וכו' רק בגלל שהם לא התייחסו אל ניוטון כאל כתבי הקודש: הם כולם חידשו חידושים יחודיים ובלתי-צפויים בתיאוריית הבסיס.
במקרה שאתה חושב שזה נכון רק בתחום "המדעים והאמנויות", חשוב על המצליחים ביותר בתעשיית הרכב. הנרי פורד לא התעשר בכך שחיקה את ספינת הקיטור של פולר, אלא כי ייצר מכונית כל כך זולה עד שכל אחד היה יכול לקנות אותה. הווארד יוז הפיק סרטים שאף אחד לא היה מעז לגעת בהם ואז הלך לחולל מהפכה בתעשייה האווירית. בקמינסטר-פולר לא העתיק את המבנה הקובייתי של ארכיטקטים קודמים, אלא המציא את המבנה הגיאודזי; בסקירה האחרונה נספרו כ-300 אלף מבנים כאלה, מה הופך אותו לארכיטקט המצליח בהיסטוריה. סטיב ווזניאק לא העתיק את המחשבים של ימיו אלא המציא אחד שאפילו טמבל כמוני יכול להשתמש בו (וליהנות!). ביל גייטס יצר סוגים חדשים של תוכנה וכו'.
אנחנו זקוקים לשמוע שוב ושוב את הקלישאה הזו כי אנו חיים בעולם שבו כוחות רבים וחזקים, מרגע שנולדנו, בבית ספר ובעבודה, מבקשים לדכא את האינדיבידואליות שלנו, את היצירתיות שלנו ובראש ובראשונה את הסקרנות שלנו – בקיצור, להרוס כל מה שמעודד אותנו לחשוב לבד. ההורים שלנו רצו שנתנהג כמו שאר הילדים בשכונה; הם בפירוש לא רצו ילד או ילדה שנראים "מוזר" או "משונה" או אפילו (חס ושלום) "פיקחים מדי".
אז אנחנו נכנסים לבית-ספר יסודי, גורל גרוע מהמוות ומהגיהינום ביחד. שם אנחנו לומדים שני שיעורים בסיסיים: 1) ישנה תשובה אחת נכונה לכל שאלה. 2) חינוך פירושו שינון של התשובה האחת הנכונה ופליטתו המחודשת ב"מבחן". אותה הטקטיקה ממשיכה בתיכון, למעט במדעים מסוימים, ואפילו באוניברסיטה.
תוך כדי ה"חינוך" הזה אנחנו מופצצים גם על ידי דת הממוסדת. רוב הדתות, בחלק זה של העולם, גם הן מלמדות אותנו את "התשובה האחת הנכונה" שאותה עלינו לקבל באמונה עיוורת; גרוע מזה, הן מנסות לאיים עלינו בטיגון, בישול ושליקה לאחר-המוות, אם נעז לחשוב בכלל.
כולם גאונים בפוטנציה
אחרי 18 עד 30 שנים של העניין הזה, אנחנו נכנסים לשוק העבודה ולומדים להיות חירשים, אילמים ועיוורים למדי. תמיד אנחנו צריכים להשמיע למי ש"מעלינו" את מה שהם רוצים לשמוע, מה שמתאים לדעות הקדומות שלהם או לפנטזיות שלהם. אם אנחנו שמים לב למשהו שהם לא רוצים לדעת, אנחנו סותמים את הפה. אם לא – "עוד מילה אחת ואתה מפוטר!"
כמו שאמר המהטמה גורו שלי, ג'"ר "בוב" דובס, "אתה יודע כמה טיפש האדם הממוצע? בהגדרה, חצי מהאנשים עוד יותר טיפשים". בוב אולי בלבל בין מושג הממוצע למושג החציון אבל חוץ מזה הוא פגע בול. מחצית האנשים שתפגוש נראים טיפשים יותר מארגז עם סלעים. אבל הם לא התחילו ככה.
רוברט אנטון ווילסון
ההורים, קבוצת הגיל, בתי-הספר, הישיבות, המפרסמים ומקומות העבודה הפכו אותם לכאלה. כל תינוק נולד סקרן לגמרי ועם טמפרמנט אקספרימנטלי. לוקח שליש מהחיים להרוס את הסקרנות והאקספרימנטליות; ברוב המקרים אנחנו הופכים לחלקים שלווים בעדר צייתן. בעדר האנושי התחילו כולם כגאונים בפוטנציה, לפני שהקונספירציה המובלעת
של הקונפורמיזם החברתי ייבשה להם את המוח. כולם יכולים לזכות חזרה בחירות, אם יעבדו קשה מספיק.
אני עובד על זה כבר יותר מחמישים שנה ועדיין מגלה חלקים שבי שמתנהגים כמו רובוט או זומבי. ללמוד "להיעשות מה שאתה" (במילותיו של ניטשה) לוקח חיים שלמים, אבל עדיין מדובר המשחק המוצלח ביותר בסביבה.
על המחבר
רוברט אנטון ווילסון הוא סופר, פילוסוף ואנרכיסט
נא להמתין לטעינת התגובות
