רצח לא יכול להרוס אהבה: סיפור אמיתי על מחילה
למרות שיש לי זכות להתגעגע לאבי, אין לי זכות לשפוט או לשנוא את מי שרצח אותו. זה עניין של בחירה. אן מארי האגאן חיבקה את הרוצח של אביה ובבת אחת השתחררה מ-16 שנים של סבל
אן מארי האגאן מתוך פרוייקט הסליחה
אבא של אן מארי האגאן, תומאס האגאן, היה בן 56 כשנרצח ב-1970 בעיירת דייגים קטנה במזרח קנדה. הוא קיבל 16 מכות גרזן, שבע מהן בראשו, צווארו ופניו. הרוצח בן ה-30 שעשה זאת היה שכנו. הוא סבל מסכיזופרניה, והאמין שהוא שומע את אמו המתה מבקשת ממנו להרוג את תומאס האגאן.
זה היה ביום ראשון, ה-12 באוגוסט 1979. הייתי סטודנטית לטיפול סיעודי בת 19, ובאתי לחופשת קיץ כשראיתי את אבי נרצח במכות גרזן. ניסיתי לעצור את האיש והוא היכה גם בי.
שטופת צער וייאוש, נאכלתי כולי בזעם, מרירות, נקם ורחמים עצמיים. הייתי נחושה לחלוטין שהאיש הזה לעולם לא ייצא שוב לחופשי. ככל שיהיה כלוא יותר, כן עלה בעיני הערך של חיי אבי.
ואז, ב-7 ביוני 1996, במהלך קמפיין כולל שארגנתי למנוע את שחרורו, נפגשתי איתו פנים מול פנים. במהלך פגישה זו, כשלמדתי יותר עליו כאדם ועל הסבל הנוראי שעבר, הכל השתנה.
עד אז לא שמעתי על המונח צדק שיקומי אבל באותה פגישה, שנמשכה שעה וארבעים דקות, נמחקו בין רגע 16 חודשים ועשרה חודשים של אומללות. כשהתחיל לבכות ואמר, "אני אשם, אני אשם", לא יכולתי לשאת זאת. ניגשתי סביב השולחן וחיבקתי אותו, ואמרתי לו שאני סולחת לו. אני זוכרת שאמרתי לו ש"אשם זו מילה קשה מדי, קשה מדי".
לא יכולתי לדמיין שבכך אשחרר את עצמי. סוף סוף הצלחתי להשתחרר מכל הכאב והעינויים שכבלו אותי, והבנתי שאני עצמי הייתי הסוהרת שלי. חיי השתנו והתחלתי לראות את העולם בעיניים חדשות. חשתי שמחה שוב וקהות החושים שלי נעלמה.
הרוצח שלי כעת בן 59. יש לו עבודה והוא לומד לתואר אוניברסיטאי. אני מעריצה אותו על הכוח והאומץ שלו לבנות מחדש את חייו. דיברנו ארוכות על מה שקרה באותו יום גורלי, ואיך הסליחה שלי שינתה את חיי שנינו.
כיום אני רואה בכל אסיר ילד של מישהו
ביוני 2002 החל המסע שלי כמרצת הרצאות מוטיבציה. דיברתי מאז בפני אלפי אנשים בקנדה, כולל שוטרים ואסירים. לפני שסלחתי לרוצח של אבי לא הייתה לי כל חמלה לאנשים האלה. כיום אני רואה בכל אסיר ילד של מישהו.
סליחה אינה מתן היתר. זה לא אומר שאתה מסכים עם מה שעשה התוקפן או שהייתה לו זכות לעשות זאת. סליחה גם אינה יכולה להיות תלויה בחרטה כי אז נוכל לסלוח רק למי שמצטער. סליחה היא ההבנה שהתוקפן הוא אדם ושמגיע לו חיבה, חמלה ואהבה למרות הנזק שעשה.
באותה פגישה ב-7 ביוני 1996, הבנתי
לפתע שאם מישהו שאני אוהבת היה מבצע רצח, הייתי רוצה שיפנו לו את הלחי השנייה, ושאין לי זכות לבקש מהעולם יותר ממה שאני מוכנה לתת לאיש הזה.
מאז רצח אבי עשיתי דרך ארוכה. למדתי לשחרר. למדתי שרצון לנקם מעוור, ולמרות שיש לי זכות להתגעגע לאבי, אין לי זכות לשפוט, להרשיע או לשנוא את מי שהרג אותו. למדתי שלמרות שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הרצח, אין סיבה שהם יהיו גרועים יותר. זה היה עניין של בחירה, הבחירה שלי. וגם למדתי שרצח לא יכול להרוס תקווה, אמונה או אהבה.
מתוך "פרוייקט הסליחה", אוסף של סיפורים מאנשים בני כל הגזעים, הלאומים והמדינות - המציעים אלטרנטיבה לרגשות נקם, ומבקשים להביא לריפוי של פצעי עבר ולעתיד חופשי מאלימות.
נא להמתין לטעינת התגובות
