הבנתי שאני עוד לא מוכן למות: חוויות מריטריט מדיטציה
חלפו יומיים ואני מבולבל. לא הצלחתי להיכנע, לא הצלחתי לוותר על הרגשות. מי אני? מי אלו היושבים לידי זקופי גב, כנזירים טיבטיים חמורי סבר? מה הם מחפשים? מה אני מחפש? יואב אפטוביצר שבר את השגרה בסדנת מדיטציה בסיני
סיני צילום: אורן אנטין
רציתי משהו לשבור איתו את השגרה. האימייל על ריטריט באי האלמוגים, עם ציור של שמש גדולה מעליו, הגיע בדיוק בזמן. גם סיני גם ריטריט. הזדמנות לפרוש לכמה ימים מהחיים ולגעת בעמוק עמוק הזה שהנשמה כמהה אליו.
איך באמת עושים שינוי? איך עוברים מעבר לגבולות הנוקשים של האישיות? עם השאלה הזו, הגעתי לסדנת המדיטציה.
על אי האלמוגים בנה צלאח א-דין, המצביא המוסלמי הנערץ, מבצר כדי להגן על הארץ מפני פלישה. לפעמים אני מרגיש כמו יושבי אותו אי מבוצר: סגור בין חומותי, שומר על עולמי מפני השינוי. כמו תושבי האי וכמו רבים ממשתתפי הריטריטים (סדנאות בנות כמה ימים), גם אני מיומן בטקטיקות בסגנון הלוחמה הימית של העולם העתיק.
לכאורה אני מוכן להיכנע כשספינות האויב מסתערות על ספינותי. אני מראה נכונות להיכנע לרעיונות חדשים, אני מראה נכונות להתמסר, כולי דבקות בעבודה הרוחנית שמציע המורה. אבל כשהאויב בטוח שהנה אני נכנע ונסוג לעבר המבצר, כשהוא מאבד את זהירותו ודולק אחרי בחדוות הניצחון, אז אני תוקף בתנועת איגוף מהירה ומשתלט על ספינותיו. בספינות שכבשתי, מוצבים עכשיו המלחים שלי. רכשתי רעיונות חדשים, רכשתי שפה חדשה, רכשתי מנהגים שונים. אבל האם השתניתי?
ביום הראשון של הסדנה המורה שאל אם נהיה מוכנים למות. ממש למות.
"הוא מתכוון באופן מטפורי, זה קוד מוסכם אצל הרוחניים", הסבירה לי נפשי החביבה, זו שגררה אותי לאי הזה. "זה ברור", היא המשיכה, תוך שהיא מניפה כבר את דגליה על ספינת האויב. "בשביל השחרור הטוטאלי מהמיינד, צריך להיות מוכנים למות, להיפרד מכל מה שמקיים את האישיות הכוזבת, האשלייתית".
מאוחר יותר, כשעלתה הלבנה צהובה ואפלולית, מול הגלים המלחכים ברחש קבוע את החוף, יכולתי לוותר כמעט על הכל. בצעדים חרישיים הילכתי על החול ויכולתי לראות את המוות. יכולתי לראות כמעט את הכל מת. להיפרד מהכל. אך כשניסיתי לדמיין את הפרידה מילדיי, התהפכה לי הבטן. הבנתי, שאני עוד לא מוכן למות, ממש למות.
כשהמורה מכה בך, כמו איל ניגוח בשערי העץ הכבדים של המבצר, אתה מבקש להיכנע. אבל לא באמת.
מי לא רוצה לזכות ב'שחרור', ב'חוויית האחדות הקוסמית' המתגלמת ממש מול עיניך בדמות המורה?
אנחנו כל כך משתוקקים לשבת שם על הכרית המוגבהת, להביט אל תוך עיני התלמידים הכבולים בכבלי המיינד, להקרין שלוות נצח. אהה... כמה טוב להיות בתוך החסד. להיות החסד עצמו. אבל להיכנע? באמת?
"כל כך הרבה סבל יש בניסיון להשתחרר מהסבל" אני מהרהר, וקולו של המורה קורע את מחשבותי ומפציר: "המחשבות והרגשות הם לא אתם... נסו לראות מה תהיו בלעדיהם". יום קודם הוא ביקש שנמות. עכשיו הוא מבקש שנתנתק מהמחשבות והרגשות?
'בלי מחשבות' אני מסכים לקבל. כבר השתתפתי במספיק סדנאות. בטח, המיינד הזה ממש מרושע. כולם יודעים שהוא מקור כל הצרות, לא? אבל בלי רגשות? מי אני בלי הרגשות?
שוב לילה בחוף. הירח עוד לא עלה. חבריי לריטריט מסתובבים דוממים איש איש עם עצמו. אני מנסה לדמיין את עצמי בלי רגשות ופוגש דממה. אפילה ריקנית ומאיימת מתפשטת בתוכי. תחושת מחנק מזדחלת אט אט. זה נראה כל כך רחוק הרעיון הזה של הוויה, רק להיות, בלי לחוות. הוויה שאינה קשורה למחשבות ולרגשות? זה מרגיש ריק, חלול, כמו אינני קיים עוד.
במדיטציית הבוקר של היום השלישי אני מבולבל. חלפו יומיים,
צחוקו המתגלגל של המורה, שוב קוטע את מחשבותי וגורם לי אי נוחות. אם עיני נראות כעיני שכני, הרי הן פעורות לרווחה בתמיהה. מי זה שצחוקו מהדהד במקדש הרצינות התהומית שלי. מי זה המקפץ כליצן צבעוני בין הדמויות האפלוליות רכונות הראש?
אני נזכר בשוטר במעבר הגבול. אני נזכר במורה שלי ימימה שאמרה שההתקרבות הפנימית מאפשרת רק שמחה. לפני שנים, כשהתחלתי את דרכי הרוחנית, היה זה הצחוק המתגלגל שלה, יותר מכל מילותיה החכמות, שנחרט בנפשי. הצחוק מתגלגל וכשאתה מתגלגל אתה לא יכול לאחוז בדברים. איזו הקלה. אני נושם. בהתחלה זה חיוך של מבוכה, אחר כך זה צחוק בריא, חי. אני צוחק עם המורה, צוחק עם החיים, בלי להבין, בלי לדעת.
מעל פני המים, ספינת חיל הים המצרי נעה הלוך ושוב לאי האלמוגים. באי, בצל שרידי העבר, מתחת לסככת כפות התמרים, ריח שמן המכונות באוויר, החיילים שרועים, בכפות רגליים חשופות, ישנים שינה עמוקה.
מתחת לפני המים אני צולל צלילה אחרונה. המילים, המחשבות, המאבקים הפנימיים של הימים האחרונים בריטריט, נבלעים במים. אני נבלע בלהקת אלף דגיגים כחלחלים-ירוקים-זהובים. עם כל תנועה שלי משנה הלהקה את כיוונה, משנה את צבעיה. אני משנה כיוון והיא משנה כיוון. צחקתי. כל כך הרבה גוונים. כל כך הרבה כיוונים ואנחנו מנסים להיאחז בגוון אחד, בכיוון אחד.
הטור פורסם לראשונה במהות החיים
יואב אפטוביצר, מטפל בפסיכותרפיה באורינטציה גופנית, יוצר ומנחה סדנאות 'קולות נפש' - עבודה קולית ונפשית.
נא להמתין לטעינת התגובות
