ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

יצאתי להודו, תיכף אשוב: היי בנטורל

ברוך הבא לעולמם של קססות וסטלנים, מסיבות ועישונים, שיכורים על אופנועים, חזירים וצפרדעים. גואה כמעט מבריחה את יעל צבעוני בחזרה לפונה. אבל רק כמעט

לפרקים הקודמים

נפרדתי מהאודיטוריום השחור, מהלוקר, מהבריכה. נפרדתי בדמעות מהאנשים, מחברותיי האהובות. השארתי את דנה עם שברי מאמץ מעודף מדיטציית לפינג דרמס, את רוני

נסחבת עם שק תרופות איורוודי גדול פי שניים משלי (אבל בריאה) ואת אשלי עם עיניים רטובות מחום אחרי שמשהו לא ברור עקץ אותה. יצאתי מהשער החשמלי.

בדרך לגואה. הדלת כל הזמן נפתחת ומכניסה אוויר ואנשים ומנערת את הווילון לתוך התא שלי. שלא ייגע בי. יש לי את המקום הכי טוב באוטובוס הזה שעוצר להפוגות בלתי ידועות ונוסע למרחקים בלתי ידועים. איש אחד מתעטש ואני מקווה שהווילון עוצר חיידקים. בממלכה מיד היו מוציאים אותו מכאן, אבל פה, מחוץ לשער, הגבולות נפרצים ואנשים יכולים להשתעל ולהתעטש ולנחור ולצעוק בלי בקרה. אושו, תגיד להם.

את מעשנת? שאלה אותי סווטה שפגשתי בהסעה. היה טוב לראות עוד עור בהיר מסתובב בחושך. היא כבר תיקח אותי למסיבות ותראה לי איפה ומה, היא אמרה.
 

בגואה אני מרגישה אבודה. חם לי. יש פה לחות ויש פה ים, אבל הגלים גבוהים ולא קטנים כמו שהבטיחו. יש פה חוקי משחק אחרים ואני עדיין לא מכירה. מכניסים אותי לכל מיני חדרים ואף אחד לא נקי כמו שאני רוצה. רוצה את פונה, רוצה דיינמיק, רוצה לחברות שלי. למה תמיד אני חייבת לאתגר את עצמי? רוצה ניקיון, חלק חלק, כזה שאפשר לדרוך עם כל כף הרגל. התיק שלי במקום אחד, הדברים במקום אחר. אקח פה לילה אחד, מקסימום מחר אברח. איפה כל התרגול, המרכז הבלתי תלוי? דיינמיק - לצרוח, קונדליני - לנער.

ומישהו יכול לעזור לי עם התיק? הלו, אני נסיכה מהממלכה, לא שמעתם? אין לך זמן למשבר התאקלמות, אמרתי לעצמי והתרוממתי. עוד שישה ימים את חוזרת לארץ. אז גם אם לא בא לך לעבור ממלכה, את כאן. ברומא עדיף להתלבש כמו רומאי. אז לקחתי את עצמי וקניתי שמלות קלילות וחזרתי והתיישבתי עם סווטה הרוסייה ועם טים התורכי. אחר כך נכנסתי לים מתבוננת במצילים ההודים בחליפת התעמלות כתומה שורקים בלי הפסקה. כמה שהעם הזה אוהב לצפור ולשרוק.

כן, אמרתי כשהציעו. הלילה נוסעים למסיבת טראנס. לנוח. לפני המסיבה. אחרי כל היום הזה. התקלחתי, נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים בדיוק כשהשכנים הישראלים התחילו מסיבת טראנס ביתית. גם השיחות שלהם חדרו לי לחדר: היה לי פה את הזיון הכי טוב. וההיא, אני מה זה נמשך אליה. גם סטלנית וגם רצינית. אם תצטרך קססה, ישר היא מארגנת. אני לא מאמין שאני בארמבול.

מי צריך אלכוהול או סמים אחרי הריזורט, חשבתי כשהגוף שלי זז במסיבת הטראנס של הרוסים. וכשנגמר, סווטה רצתה שנישאר לישון, אבל אני ממש לא. ההסעה שלנו כבר עזבה, מוניות אי אפשר למצוא. ואני רציתי הביתה. בדיוק יצא מהחדר חבר שלה. היא אמרה שהוא נוסע לארמבול על אופנוע ובחנה אותי אם אני באמת בעניין. הדרך ארוכה והוא נראה די שיכור. יופי, אמרתי. אני נוסעת.
 

חשבתי לשאול אותו אם הוא פיקח, אבל ראיתי אותו מתנדנד ונוגע באופנוע בידיים מגששות. ואני לא יודעת איך להסביר, אבל בכל זאת סמכתי עליו. סמכתי עליו והרגשתי מוגנת גם כשנסענו וירד גשם שהלך והתחזק והטיפות נקשו לתוך העיניים והכביש היה רטוב.

יו הב לייטר? הוא שאל. ווט? ניסיתי להבין דרך הגשם. לייטר. נואו, אמרתי. עם כל האמון, עדיף שיחזיק את ההגה בשתי הידיים. הגשם התחזק. הגוף שלו נרטב לגמרי, שלי חלקית. ריח של אלכוהול נדף ממנו. אדוונצ'ר, הוא אמר. ואחר כך, כשלבסוף הגענו לארמבול – איי אם דרנק, הודה. מה אתה אומר. איי נואו, אמרתי. יו אר א גוד דרייבר. יס, איי דונט סטופ.

אז עליתי לחדר וביקשתי מהשכנים הישראלים שיעשו טובה ויכבו קצת את הטראנס, אני רוצה לישון.

כעבור יום. אני נוסעת מכאן, אני בורחת חזרה לפונה או לפגוש חבר בבומביי. כאן אני לא נשארת, זה לא בשבילי. כולם סטלנים, ילדים, לא בא לי לדבר אתם. הדבר הכי נעים פה שהוא האגם מזוהם מדי, אפילו שכבר נכנסתי פעמיים. איך עזבתי את מה שהיה כל כך טוב?

כעבור יומיים. אני יוצאת מהחדר יחפה עם בגד ים מכוסה בחצאית וגופייה, דורכת איפה שצריך לדרוך, חולפת ליד שני חזירים וצפרדע ומגיעה לחוף. כבר שש וחצי וקבעתי עם טים לריצת בוקר. סורי איף איי וונט קם, הוא אמר אתמול בלילה. אז התחלתי לרוץ, נהנית לחיות שוב בשעות המוקדמות האלה של היום ועשיתי טאי צ'י ונכנסתי לים. בדרך חזרה פגשתי אותו הולך עם הצהוב עוד בעיניים. סורי, הוא אמר. אבל זה היה בסדר, זה היה יותר מבסדר. חזרתי לחיים.

כעבור שלושה ימים. מסאז'. טבילה בים. שיעור יוגה פרטי על החוף. תרגלנו כל מיני תנוחות והשמש שקעה ואז השמים התמלאו באפור ואדום ובצורות לא נתפסות והאוקיינוס והכול רחב כל כך. להתמזג.

כתיבה. הופעת מוזיקה בערב. קוקטייל. צחוק על עניינים חסרי משמעות.

אלוננס. רציתי להתמודד גם עם הלבד. אלונ-נס, כמו שאושו מרבה להגיד. רציתי לעזוב את כל מה שצברתי וללכת. רציתי שזה לא ישנה לנסוע באוטובוס הרבה שעות, להגיע למקום חדש בלי להכיר אף אחד. רציתי שהחופש שלי יהיה לא מותנה.

חופש. יצירה. כניסה וחיבור לתוך מה שיש. לא להתנתק ממה שיש מסביב. כבר טיילתי ככה בעבר, מרוכזת בצרכים שלי, לא קשורה, לא קשובה. אפשר להירדם ככה. לא מחפשת לברוח מהחיים אל החוף. מנסה לקחת גם את החוף אל החיים. בריזורט חשתי מיד בבית, כאן החלטתי לגרום לעצמי להיות בבית. אז אני יוצרת בית. דרך חיבור פנימה, עם אנשים, דרך הטבע ודרך מילים.

בבית. אנחנו יושבים ומקשיבים להופעה של הצ'כי. את סווטה לא ראיתי יומיים ואני כל כך שמחה כשהיא מופיעה אחרי שעזבה לטובת צילומים לבוליווד. זה כבר לא היה כיף, הסבירה. כמה כללי הטיול פשוטים. אני תוהה איך בכמה ימים זה קרה ואנחנו מתכננים את הערב האחרון שלי. מחר.

אני מרגישה בבית בחדר שלי עם כל החול על הרצפה, הבגדים שמפוזרים על השולחן, המקום היחידי שיכולתי להניח אותם, המקלחת עם הכבל הרטוב שיוצר גם זרמים של מים חמים ועם טים שקודח מחום וביקש לא להישאר ככה לבד.

הקסם. איך שדברים קורים. כלום הופך הכול. הכול הופך כלום. ומתמלא מחדש. אושו דיבר על כך שהאהבה קיימת, הבריאות קיימת, רק צריך לנקות מסביב. שלושה וחצי שבועות ניקיתי, והקסם מתרחש. אני לא יכולה להסביר כמה זה מרגש לשבת אחרי כמה ימים במקום זר עם חבורה של אנשים ולהרגיש בבית.

כאילו מאז ומעולם ישבתי אתם - סווטה שצצה לי בהסעה, טים, ראג' שמלמד אותי יוגה כמו בהזמנה מראש, הזוג הפיני. ופתאום כל התפאורה מתאימה - הטבע, הים, האנשים, המוזיקה, הלחות. כשאני נפתחת, הם עוטפים אותי. כמה שהייתי נשארת.

אבל מחר מסתיים האינדיאן טיים ואני חוזרת וממשיכה. מבקשת מהקסם שיישאר.


לאתר של יעל צבעוני

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...