כל אדם אינטליגנטי מתפלא על עצם קיומו
רק טיפשים וגסי-מוח לא מוצאים שום דבר מרתק בלהיות אדם. אלן וואטס על התכונה הנסתרת, החמקמקה והמיסתורית של היצור האנושי: האינסטינקט המטאפיזי
כמו שהומור אמיתי הוא לצחוק על עצמך, אנושיות אמיתית היא ידיעה-עצמית. יצורים אחרים יודעים לאהוב ולצחוק, לדבר ולחשוב, אבל נראה שהייחודיות של בני האדם היא הרפלקסיה: הם חושבים על חשיבה ויודעים שהם יודעים. התכונה הזו, כמו מערכות היזון-הדדי אחרות, עלולה להוביל למעגלים אינסופיים ולבלבול אם נוהגים בה שלא בתבונה, אך המודעות העצמית מעניקה תהודה לחוויה האנושית. היא נותנת "הד" בו-זמני לכל מחשבותינו ורגשותינו, כמו שתיבת התהודה של כינור מעניקה לצלילי המיתרים. היא נותנת עומק ונפח למה שבלעדיה היה נותר שטוח ורדוד.
ידיעה-עצמית מובילה לפליאה, ופליאה מובילה לסקרנות ולחקירה, ולכן שום דבר לא מעניין אנשים יותר מאשר אנשים, גם אם מדובר רק בהם עצמם. כל אדם אינטליגנטי רוצה לדעת מה מפעיל אותו, ולכן גם מרותק וגם מתוסכל מכך שהוא עצמו אחד הדברים שהכי קשה להכיר. האורגניזם האנושי, כך נראה, הוא המורכב ביותר, ולמרות שיש לנו היתרון להכיר את האורגניזם הזה באופן אינטימי - מבפנים - ישנו גם החיסרון שאנו כל כך קרובים עד שלעולם איננו מצליחים לתפוס את זה. אין דבר שחומק יותר מהתודעה מאשר התודעה. זו הסיבה ששורש המודעות מכונה באופן פרדוקסלי - הלא-מודע.
האנשים שאנחנו מתפתים לכנות טיפשים וגסי-מוח הם בדיוק אלו שלא מוצאים שום דבר מרתק בלהיות אדם; האנושיות שלהם אינה שלמה, מכיוון שהיא לעולם לא הפליאה אותם. יש משהו לא שלם גם באלה שלא מוצאים שום דבר מפליא בקיום. אפשר לומר שזו הדעה הקדומה המקצועית של הפילוסוף – שאנשים חסרי חוש-מטאפיזי הם לקויים.
אבל כל אדם שחושב הוא פילוסוף - בין אם מוצלח ובין אם פחות - מכיוון שאי-אפשר לחשוב בלי הנחות מוקדמות, ובלי אקסיומות בסיסיות (ומטאפיזיות) על מה הגיוני, מהם החיים הטובים, מהו יופי ומהו עונג. כל אחד שיש לו הנחות כאלה, במודע או שלא-במודע, מתפלסף. האדם הפרקטי כביכול שלועג לפילוסופיה וסבור שהיא אוסף של רעיונות בעלמא הוא בעצמו פרגמטיסט או פוזיטיביסט, ולא מן המוצלחים שבהם, מכיוון שהוא לא התבונן בעמדותיו שלו.
אם האורגניזם האנושי הוא מרתק, הרי שגם הסביבה המלווה אותו מרתקת - ולא רק כמכלול של דברים ואירועים. הכימיה, הביולוגיה הגיאולוגיה והאסטרונומיה הם התעניינויות בפרטי הסביבה אך המטאפיזיקה היא פליאה לנוכח כל העסק. בעיני כמעט בלתי אפשרי לדמיין אדם רגיש, נטול פליאה מטאפיזית, אדם נטול יצר מופלא לשאול שאלה שלא ניתן לנסחה. אם הדבר היחידי שלא ניתן לחלקו, כפי שאמר תייאר דה-שרדין, הוא היקום, והדבר היחידי האמיתי הוא הכל, אז מהו?
אך ברגע ששאלתי את השאלה, אני צריך להציב גם עליה סימן שאלה. איזו תשובה יכולה להיות לשאלה כזו? בדרך כלל עונים לשאלה "מה זה?" בכך שמשייכים את הדבר או האירוע לקבוצה - בעל-חי, צומח או מינרל, מוצק, נוזלי או גז, ריצה, קפיצה או הליכה. אבל לאיזו קבוצה אפשר להכניס את הכל?
להגדיר פירושו להגביל, להשוות ולהנגיד, ומסיבה זו היקום, המכלול - חומק מהגדרה. בנקודה זו אפשר לטעון שהמחשבה נתקלת במגבלה מוחלטת, ולכן מדובר בשימוש לרעה של השכל. כפי שאף בר-דעת לא יחפש את חדשות היום במילון, איש לא ישתמש בדיבור ובחשיבה כדי לגלות את מה שאי אפשר להגיד או לחשוב.
באופן הגיוני, אם כן, אין כל משמעות לשאלה "מהו הכל"?, גם אם נדמה שזו שאלה עמוקה. כפי שטען וויטגנשטיין, אנשים ששואלים שאלות כאלה סובלים מהפרעה אינטלקטואלית שניתן לרפא בתרפיה פילוסופית. "פילוסופיה", אמר, "היא לחשוב על חשיבה כך שאפשר להבחין בין חשיבה אמיתית לדברים חסרי שחר".
אבל ההיגיון הנחמד הזה לא משחרר מהצורך לדעת שמבטא את עצמו - גם אם לא כשורה - בשאלה. כפי שאמרתי תחילה, זה מפליא ולא יאמן שקורה בכלל משהו.
אבל איך לבטא את התחושה הזו בצורה של שאלה בעלת מובן, שאפשר גם לתת לה תשובה מספקת? העניין הוא שאינני מבקש תשובה מילולית, ממש כפי שכשאני מבקש נשיקה, אינני מבקש נייר שעליו כתובה המילה "נשיקה". אלא שהפליאה המטאפיזית מחפשת חוויה, חיזיון, התגלות שתסביר, ללא מילים, למה היקום קיים ומהו – כמו שמעשה האהבה מסביר למה אנחנו מתחלקים לזכרים ונקבות.
אפשר לומר אפוא
איזו ערובה יש לנו שחמשת החושים מכסים את כל החוויות האפשריות? הם מכסים את החוויה הממשית שלנו, את הידע האנושי על עובדות ואירועים אבל יש רווחים בין האצבעות; ויש רווחים בין החושים. ברווחים הללו מצויה החשכה שמחביאה את הקשר בין דברים. החשכה היא מקור חרדותינו ופחדינו העמומים, אך גם משכנם של האלים. רק הם לבדם רואים את ההקשרים, את הרלוונטיות הטוטאלית של כל מה שקורה; מה שבא אלינו בחתיכות ובפיסות, "מקרים" שקיימים רק בתוך שכלנו, בתפיסותינו המוגבלות.
לאדם יש אפוא אינטואיציה ודאית שמכלול ריבוי הדברים והאירועים נמצא "על" או "בתוך" משהו, כפי שההשתקפויות נמצאות על מראה, הקולות על דיאפרגמה של רמקול, אורות וצבעים ביהלום, ומילים ומנגינה אצל זמר. זאת אולי מכיוון שהאדם עצמו הוא אורגניזם מאוחד, ואם הדברים נמצאים "על" משהו הם על מערכת העצבים שלו. אבל יש יותר ממערכת עצבים אחת, אז על מה נמצאות כל מערכות העצבים יחדיו? אחת על השנייה?
לדבר המסתורי הזה קראו אלוהים, הטבע המוחלט, העצם, הכוח, המקום, השכל, ההוויה, הריק, האינסוף - שמות ומושגים שהפופולאריות והמכובדות שלהם משתנה עם רוח האופנה אינטלקטואלית, ושמצביעים על היקום כאינטליגנטי או טיפש, על-אנושי או תת-אנושי, פרטני או עמום. את כל הרעיונות כולם ניתן לפטור כרעשים חסרי-שחר, אם הרעיון של בסיס הוויה יסודי אינו אלא תוצר של ספקולציה אינטלקטואלית.
אך בשמות אלה משתמשים בדרך כלל כדי לתאר חוויה חיה וכמעט קונקרטית מבחינה חושית - החוויה ה"אחדותית" של המיסטיקן, שעל כל גרסאותיה מצויה כמעט בכל התרבויות ובכל התקופות. חוויה זו היא תחושת העצמי המותמרת, מטוהרת מכל ההוקוס-פוקוס המושגי על מחשבה, נשמה, נפש ושאר מילים אווריריות.
למרות האוניברסאליות של החוויה והעקביות המרשימה שבה היא מתוארת, טיפוסים קשי-עורף חושבים שזוהי הזיה חוזרת עם מאפיינים מוכרים, כמו פראנויה, שאינה מלמדת אותנו דבר על העולם הפיזי. כפי שאי אפשר לומר דבר על המכלול, הם טוענים, כך גם אי אפשר להרגיש או לחוות שום דבר על המכלול.
החושים שלנו הלוא הם סלקטיביים. אנחנו חווים באמצעות הניגוד ממש כפי שאנחנו חושבים באמצעות הניגוד. לחוות משהו הנמצא בבסיס כל החוויות זה כמו לראות את הראייה שבבסיס כל הדברים הנראים. האם אפשר לראות את הראייה, במובן של צבע וצורה?
אך את המטאפיזיקה, כמו את כל הפילוסופיה, לא ניתן פשוט לזנוח או לרפא, כאילו מדובר בחולי אינטלקטואלי.
אלן וואטס(1915-1973) היה פילוסוף ומורה רוחני
הקטע לקוח מתוך ספרו הקלאסי של וואטס, On the Taboo Against Knowing Who You Are
נא להמתין לטעינת התגובות
