האם רודולף שטיינר היה אנטישמי?
הארגון החרדי "יד לאחים" מפיץ לאחרונה חוברת שבה מואשם מייסד האנתרופוסופיה, ד"ר רודולף שטיינר, בגזענות, אנטישמיות ואנטי-ציונות. אלא ששטיינר היה מתנגד חריף לתורת גזעניות ולשנאת ישראל, ואפילו נרדף בידי הנאצים שטענו שתורתו היא "יהודית"
לאחרונה אנו עדים למתקפות על שטיינר, האנתרופוסופיה וחינוך ולדורף מצד ארגון דתי קיצוני בשם "יד לאחים”, ארגון שבראש מעייניו עומדת המלחמה בכתות ובארגונים נוצריים בארץ.
ההאשמות וההשמצות נוגעות בנקודה שהיא ממילא רגישה בארצנו ובתרבותנו – השאלה היהודית. במקרה זה – השאלה היהודית וקשריה עם השקפת העולם האנתרופוסופית. מעבר לכך שהאנתרופוסופים מואשמים בהיותם נוצרים ועובדי אלילים, רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, מואשם בגזענות ואפילו באנטישמיות. גם במקומות אחרים בעולם ובמיוחד באירופה נשמעות התקפות קשות על האנתרופוסופיה ועל יישומיה השונים, הטוענות ששטיינר ותורתו גזענים ונגועים בסממנים לאומניים ואפילו פשיסטיים.
ארגון "יד לאחים" הוציא חוברת של טענות, מובאות מדברי שטיינר והוכחות המבססות לכאורה את האשמותיו, ועושה הכל כדי להוציא את הפעילות האנתרופוסופית אל מחוץ לקונצנזוס. נציגי הארגון מחלקים חוברות אלו בין השאר בשעריהם של גנים ובתי ספר ולדורף בארץ, להורים הלוקחים או מביאים את ילדיהם לגן ולבית ספר ומפרסמים את האשמותיהם גם באינטרנט ובעיתונים.
אמנם רוב הדברים המופיעים בחוברת אינם ראויים כלל לתגובה ומעידים יותר מכל על אופיו ואיכויותיו של הארגון, אך הם מעוררים שאלות בקרב מורים, עובדי חינוך, הורים ותומכים של העבודה האנתרופוסופית, במיוחד במישור החינוכי בארץ.
המאמר הזה הוא הזדמנות לחזור אל כמה אספקטים של השאלה היהודית בכתבי שטיינר. המאמר אינו מתיימר בשום אופן להקיף שאלה מורכבת זו, אלא רק להראות את עמדתו הבסיסית של שטיינר בהקשר של העם היהודי, הדת היהודית והציונות. אל צדדים רבים בכתבי שטיינר, שנגעו בדרך זו או אחרת בשאלה היהודית ועוסקים בשאלות אזוטריות מעמיקות ביותר, לא אתייחס מפאת קוצר היריעה.
השקפתו הבסיסית של שטיינר (לה נתן ביטוי בספרי היסוד האנתרופוסופיים, במאמריו ובהרצאותיו הרבות) היא שבעידן המודרני, כלומר בזמננו, ניצב במרכז האדם עצמו, על רוחו העצמאית והחופשית, מעבר לכל השתייכות גזעית, אתנית, דתית או מינית, ושבכל אדם טמון הפוטנציאל לחיים עצמאיים, חופשיים, מלאי יוזמה והתפתחות פנימית.
פוטנציאל זה הוא הבסיס לכל חיי הרוח והחברה האנושיים. בראייתו ההיסטורית מדגיש שטיינר שוב ושוב את התפתחות התרבות האנושית במהלך הדורות אל עבר העמדת רוח האדם העצמאית והחופשית במרכז ההוויה התרבותית-רוחנית.
כבר ספריו הראשונים, שהיו בדגש פילוסופי, האירו איכות זו. בספרו הגדול הראשון "הפילוסופיה של החירות" טוען שטיינר שהאדם מסוגל לפעילות חופשית ועצמאית הן במישור המחשבתי והן במעשי. חירות אנושית זו נקנית דרך מאבק עם היסודות הביולוגיים, החברתיים והקולקטיביים של קשריו האנושיים:
"האדם משחרר את עצמו ממה ששייך לגזע ולתורשה... האדם מפתח תכונות ותפקודים משלו, ואת מקורם נחפש רק בו עצמו... מי ששופט בני אדם על פי קווי האופי השייכים למשהו כולל (גזע, עם תורשה), מגיע רק עד לגבול שמעבר לו הם מתחילים להיות ישויות שפעילותן מבוססת על הגדרה עצמית חופשית".
מכאן הוא גם מגיע להתמקדות באינדיבידואליות עצמה ובמשמעותה המייחדת את הפרט מעבר לכל אלמנט ביולוגי: "מי שרוצה להבין את האינדיבידואל היחיד חייב למצוא את הדרך אל ישותו המיוחדת ולא להתעכב על תכונותיו הגנטיות".
שטיינר שם אם כן את האינדיבידואליות היוצרת של כל אדם במרכזה של השקפת העולם האנתרופוסופית. זו הסיבה להתנגדותו הנחרצת לכל אלמנט גזעי או לכל התייחסות אחרת למוצאו של האדם, דתו, איכות דמו וכן הלאה, ובמילותיו: "שום דבר לא יביא את האנושות
את התקדמות האנושות ראה שטיינר כמונעת בכוח האדם האינדיבידואלי עצמו ורוחו החופשית, מעבר לכל הקשר גזעי, עממי, חברתי או תרבותי, ובכך הוא קשר את עצמו במודע לרעיונות ההשכלה, הליברליזם והאידיאליזם הגרמני של תחילת המאה התשע-עשרה. בעשרות מאמרים בכתבי עת שונים, עוד שנים לפני שהחל בפעילותו האנתרופוסופית, הוא הביע התנגדות נחרצת לרעיונות הגזעניים במונרכיה האוסטרו-הונגרית ובגרמניה, וכפי שמיד נראה גם לרעיונות האנטישמיים.
המחקר הרציני ביותר שנעשה על הקשר בין השקפת העולם האנתרופוסופית וגזענות פורסם בהולנד בשנת 1998. מחקר זה בוצע בידי חוקרים מקצועיים (לא אנתרופוסופים) במימון הממשלה ההולנדית במטרה לקבוע אם יש ממש בהאשמות שהאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף נגועים באלמנטים גזעניים. מממצאי המחקר עולה כי ב-89 אלף עמודים של כתבי שטיינר יש 12 אזכורים, שאם יוצאו מהקשרם, עשויים להיראות בעיתיים. כלומר, מסקנת המחקר היא חד משמעית: "אין מה לדבר על גזענות בכתבי שטיינר".
על משקל האמרה העממית "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" אפשר להגיד גם: "אמור לי מי הם מתנגדיך ואומר לך מי אתה". מראשית פעילותו היו לשטיינר מתנגדים רבים. בין השאר נעשו שני ניסיונות התנקשות בחייו ומרכז התנועה האנתרופוסופית בבאזל נשרף.
זרם אחד של מתנגדים יצא מהתנועות הגזעניות-לאומיות בגרמניה ובאוסטריה לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ולאחריה. שטיינר משך אליו את האש בהתנגדותו הנחרצת (במאמרים, נאומים והרצאות) לקו הלאומני, גזעני ואנטישמי שהלך והתחזק במרכז אירופה. הוא זיהה את התנועה הנאצית מראשיתה ואחרי ניסיון הפוטש במינכן ב-1923 אמר: "אם התנועה הזו תעלה לשלטון לא תוכל כף רגלי לדרוך יותר על אדמה גרמנית".
התנועה הנאצית התנגדה לפעילותו של שטיינר ולפעילות התנועה האנתרופוסופית מההתחלה. בל נשכח ששתי התנועות פעלו באותו מרחב וזמן והכירו האחת את רעותה. ב-1919, עוד לפני הקמתה הרשמית של המפלגה הנאצית, כונה שטיינר בעיתון של דיטריך אקרט (אחד מעמיתיו הראשונים של היטלר ויש אומרים המורה הרוחני שלו) "קוסם יהודי". אחרי שהוקמה המפלגה הנאציונל סוציאליסטית הירבה שופרה הראשי Völklicher Beobachter ("הצופה העממי") לאזכר את שטיינר כ"יהודי בכל מובן וקשור לתנועה הציונית", "בעל דם לא טהור", "יהודי גליציאני" ועוד. לתנועתו היטלר בעצמו התייחס באותו עיתון וכתב: "האנתרופוסופיה היא מתודה יהודית להרס המבנה הטבעי של העמים".
ב-1922 הפסיק שטיינר מסע הרצאות גדול בגרמניה בעקבות ניסיון התנקשות בחייו בעת הרצאה במלון ארבע העונות במינכן. חסידי אריך פון לודנדורף (גנרל גרמני גיבור מלחמת העולם הראשונה והאישיות החשובה הראשונה ששיתפה פעולה עם היטלר) פרצו לאולם בשעת ההרצאה, והוא ניצל רק כי לידידיו היה מידע מוקדם על ההתקפה המתוכננת.
אני רואה את השקפת העולם האנתרופוסופית, שהנה בכל הקשר שהוא בינלאומית ופציפיסטית, כחסרת כל קשר להשקפת העולם הנאצית. השקפת העולם הנאצית בונה את יסודותיה על דם, גזע ועם וכן על הרעיון של המדינה הטוטאלית. בדיוק רעיונות אלו של הרייך השלישי נדחים על ידי האנתרופוסופיה.
ואכן מיד אחר פרסום הדו"ח הוצאה האנתרופוסופיה אל מחוץ לחוק בגרמניה הנאצית. בין הסיבות המפורטות בצו ההוצאה אל מחוץ לחוק הופיעה ההאשמה שיש בה "אלמנטים יהודיים". במסמך אחר, של משטרת הביטחון בעצמה, נקבע:
האנתרופוסופיה משחררת את הכבלים לעם ולגזע... בכך היא ממשיכה את הקו של ההשכלה, של האידיאליזם הגרמני והרוח הליברלית... מסיבות אלו האנתרופוסופיה היא אנטי-גזענית, אנטי-לאומית, בינלאומית, פציפיסטית ובמיוחד ניכרות בה השפעות יהודיות....
גורל דומה ציפה גם לבתי ספר ולדורף - עד 1937 נסגרו כולם. הסיבה שצוינה בתכתובות הנאציות היתה: "בתי הספר שנבנו על הפדגוגיה של שטיינר והיסודות האנתרופוסופיים עושים שימוש במתודות הוראה שמכוונות לאינדיבידואלי ולאדם הפרטי עצמו, ואין להם כל קשר עם עקרונות החינוך הנאצי".
שטיינר חי ופעל במקביל להתפתחות האנטישמיות המודרנית במאה ה-19, והביע התנגדות עזה לאנטישמיות בכל תקופת פעילותו הציבורית. בראשית המאה העשרים פרסם שטיינר סדרת כתבות נגד האנטישמיות בעיתון "ידיעות מהאגודה להתנגדות לאנטישמיות", שערך ידידו המשורר דיכטר יקובובסקי, ובין היתר טען שם שהתעמולה האנטישמית מייצגת "נפילה והידרדרות" של התרבות והפוליטיקה, שהיא מרעילה את השיח הפוליטי ומסוכנת לא רק ליהודים אלא לכל בני התרבות.
בכתב עת אחר ב-1901 כתב שטיינר: "האנטישמיות אינה נושאת מחשבות עמוקות במיוחד, אפילו לא אמרות או סיסמאות מלאות שאר רוח... אנו שומעים שוב ושוב את אותו קו שטחי... את אותם יצרים ורגשות עמומים". באותו מאמר הוא תקף גם את התעמולה לפיה היהודים מסתגרים בתוך עצמם ומתנכרים לסביבתם: "מי שעיניו בראשו יכול לראות שאין הדבר נכון לומר שהקשר בין היהודים לבין עצמם חזק יותר מהקשר שלהם לתרבות המודרנית. ואם זה רק נראה כך בשנים האחרונות, גרמה לכך האנטישמיות עצמה".
היחס של שטיינר ליהודים לא היה תיאורטי בלבד. בשנים 1890-1884 הוא חי אצל משפחה יהודית בווינה, חינך את ילדיה (במיוחד אחד מהם שסבל מבעיות התפתחותיות) והיה כבן בית. היו לו חברים יהודים רבים, בווינה, בווימאר וגם בברלין (שם היה חבר בקבוצת האומנים Die Kommenden שגם הסופר היהודי סטפן צוויג השתייך אליה, ואף הוזכר בספרו האוטוביוגרפי של צוויג העולם של אתמול בקצרה אך בהתפעלות).
גם שמואל הוגו ברגמן (לימים פרופסור לפילוסופיה, מהאבות המייסדים של האוניברסיטה העברית ואחד הרקטורים שלה) נמנה עם חבריו של שטיינר. יחסו של ברגמן לאנתרופוסופיה היה אמנם אמביוולנטי אך את האב הרוחני שלה הוקיר עד כדי כך שהקדיש לו פרק בספרו "אנשים ודרכים". שם ציין ברגמן את חשיבותו של שטיינר כפילוסוף שהצליח לנסח אידיאליזם אובייקטיבי, שלקח את רעיון ההתפתחות אל מעבר לביולוגיה עד לתחום חיי המוסר של האדם החופשי.
מתוך הפילוסופיה שמעמידה במרכז את חירותו והעצמתו של האינדיבידואל, שטיינר התנגד בעוצמה רבה לכל התנועות הלאומיות באשר הן. הוא ראה בהן נסיגה של האנושות ושריד להשקפת עולם לא מודרנית, שמתבססת בין היתר על כוחות עבר - יצרים וקשר דם ותורשה. מתוך התנגדותו זו להשקפות לאומיות וגזעיות הוא התנגד גם לציונות. הוא העריך ביותר את העם היהודי - את מורשתו, תרבותו וערכיו הדתיים, וכן יהודים רבים שאתם היה בקשר, וראה את השתלבותם בחברה ובתרבות המודרנית כאידיאל. אידיאל זה מופיע שוב ושוב במאמרים, הרצאות ושיחות שקיים בשלהי המאה התשע עשרה וראשית העשרים.
חשוב לזכור שלפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולפני השואה, לא ליהודי אירופה ולא לאנשי הרוח בה היתה הפרספקטיבה שיש לנו היום. רוב יהודי אירופה, במיוחד בארצות שההשכלה בהן היתה רחבה (אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, למשל) ראו בהרצל תמהוני, ובתנועה הציונית משהו חסר הקשר ומוזר, ולא מצאו סיבה לעזוב את תרבותם ולשנות את מציאות חייהם.
רוב היהודים המשכילים ראו בהשתלבות ובהתבוללות בחברה האירופית את הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים. הרעיון שהיהודים יחיו את האומה היהודית העתיקה, יחזרו לדבר עברית (הרצל עצמו דיבר גרמנית, צרפתית ומעט אנגלית ולא ידע כמעט עברית, וגם בקונגרסים הציוניים הראשונים דיברו כמובן מאליו גרמנית) וינהלו אי שם במזרח מדינה משלהם נראה להם לא מעשי, וחסר כל מניע ממשי. גם רוב הארגונים והוועדים היהודיים בארצות אירופה השונות התנגדו לה בחריפות.
שטיינר, אם כן, התנגד נחרצות לתנועה הציונית אולם לא מתוך התנגדות ליהודים אלא להפך, מתוך הערכה וכבוד למסורתם, תרבותם ומטענם הרוחני. מותר לחלוק על שטיינר בשאלה זאת או להסכים איתו, אולם ברור שאין בה כל נימה של התנגדות או דחייה של העם היהודי. באותם ימים זאת היתה דעה רווחת (כאמור לפני עליית הנאצים ולפני השואה) ברוב החוגים הליברלים בארצות מרכז אירופה, וכן בקרב רוב החוגים היהודים עצמם. ולסיכום, להלן עמדתו של שטיינר בסוגייה זאת, במילותיו:
"לכן כבר מההתחלה ראיתי ברגשות מעורבים את הקמתה של התנועה הציונית על ידי היהודים. הקמה של מדינה יהודית... בכך חוטאים נגד כל מה שהוא כה חשוב בתקופתנו... דבר זה הוא כעת לגמרי לא שייך לרוח הזמן, שכן לפעול היום ברוח הזמן משמעו שכל אדם, ללא הבדל של גזע, עם או מעמד יכול למצוא את מקומו... מאוד נחוץ בזמננו שיראו זאת בצורה ברורה, שלא הגזע, לא העם אלא האנושי-כללי יעמוד במרכז."
ובאירוניה כלפי אלה מהחרדים התוקפים אותו היום בקונטרסים ובפמפלטים, ניתן להוסיף כי לדעה זו של שטיינר היו שותפים בשעתו כל הזרמים החרדיים בעם היהודי.
גלעד גולדשמיט הוא מחנך ולדורף וממקימי ביה"ס התיכון האנתרופוסופי בהרדוף
* המאמר באדיבות כתב העת אדם עולם, דו-ירחון בנושאי חינוך והורות, תרבות ואמנות, כלכלה וחברה לאור האנתרופוסופיה.
* לפני כשנתיים פורסמה בערוץ הניו אייג' סדרת כתבות בנושא האנתרופוסופיה. כאן מרוכזים כל המאמרים
נא להמתין לטעינת התגובות
