"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין עוד מה לבחור"
20 שנה של חיפוש רוחני הסתיימו במפח נפש, בייאוש מכאיב ובתחושה שאין עוד לאן ללכת. קתרין אינגרם הפסיקה לחפש ומצאה
יום אחד שאל אותי ידיד שלי, בן שש: "דמייני שאת מוקפת באלף נמרים רעבים. מה תעשי?" דימיתי את המצב, ואחרי שלא עלתה על דעתי שום תכנית פעולה מעשית, אמרתי "וואו, לא יודעת. מה אתה היית עושה?" הוא ענה, "הייתי מפסיק לדמיין".
במובנים רבים, האופן שבו אנחנו מדמיינים שאנחנו מישהו, להוכיח משהו, לנפח איזה מושג של עצמנו, דומה לדמיון שאנחנו מוקפים באלף נמרים רעבים. זהו מצב של פחד המבוסס על אשליה פרי ידינו. ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו גורם נפרד – מישהו – נהיה בתחרות כזו או אחרת או במגננה - מאחרים. האמונה ב"אני" ו"שלי" באות עם פחד והזדקקות. זו עסקת חבילה. ההתעוררות היא הסירוב להמשיך ולקחת חלק בסיוט הזה – ההחלטה הפשוטה להפסיק לדמיין. חוץ מזה לא נחוץ דבר. במילים אחרות, לא צריך להוסיף דבר. כל מה שנחוץ הוא לא לפרנס מחשבות ואמונות שאינן נכונות. אז היופי שאתה, הטבע האמיתי שלך, קורן וזוהר ללא מאמץ.
המטאפורה הקלאסית אומרת שאנחנו מביטים בעננים שמכסים את השמש. בסוף העננים חולפים. המתבונן האינטליגנטי לא יחשוב שהעננים החולפים יצרו את השמש. במקום זאת תבוא ההכרה שהשמש הוסתרה באופן זמני אך הייתה שם כל הזמן. באותו האופן, הטבע האמיתי של נוכחותנו הטהורה מוסתר לעתים אך תמיד קורן.
אבל אם זה כל-כך פשוט, כל-כך נגיש, כך-כך ברור, איך זה שאנשים מפספסים בעקביות את ההבנה המתמדת של זה? למה אנשים מתרגלים באריכות טכניקות, שיטות ודתות, רק כדי להעמיק אל תוך אידיאולוגיות ולעתים לצאת למלחמות בשם אמונתם?
התשובה נוגעת לקשר שלנו לאמונות ולהשקעה שלנו בהן. פעם ראיינתי את ג'. קרישנמורטי. התחלתי לשאול אותו שאלה שפתחה במילים, "האם אתה מאמין ש..." והוא עצר אותי ואמר ש"אני לא מאמין בכלום". רוב האנשים מאמינים למחשבותיהם, ואם הם השקיעו הרבה מחשבה על נושא ולאורך זמן, יש להם השקעה ארוכת טווח באמונה באותן מחשבות. החדשות הטובות הן, ראשית, שאין צורך להאמין במחשבות שלך, ושנית, שאין כל הפסד אם מפסיקים את ההשקעה ארוכת-הטווח בכל מה שהאמנת. להיפך, ללא האמונה בהרגלי המחשבה, ישנה ראייה צלולה ופוטנציאל פתוח. לכך התכוון מורה הזן סוזוקי רושי כשאמר, "במחשבתו של הטירון יש אפשרויות רבות. במחשבתו של המומחה – מעט".
האמונות נועלות אותנו לצורת התבוננות מקובעת שמסננת את המציאות דרך אותן אמונות - כמו מבעד למסך – ומעצבות את חוויית החיים הממשית שלנו. אם מישהו מאמין שהעולם הוא מקום מסוכן, הוא יחווה סכנה בכל מקום. אם מישהו מאמין שנפגע בילדותו,
המחשבות והמושגים הללו מתקבצים סביב אמונה מרכזית אחת - האמונה ב"אני". זוהי הקורה שמחזיקה את כלל בית-הסבל האשלייתי. איתה באה כל האובססיה לעניינים בחיי - העבר שלי, העתיד שלי, החיבות והסלידות שלי, הדעות שלי, הצרכים שלי, הרגשות שלי והערך שלי.
עם אמונה מרכזית זו מגיע גם העול האדיר והמאמלל – פרוייקט האני, שדורש הזנה ובידור תמידיים. מכיוון שישנה תחושת הפרדה מובנית עם האמונה ב"אני", בא גם הצורך המדומה להגנה, על החשדנות והזהירות מפני סכנות אפשריות. התאבון של האני לחוויות מונע בידי תחושה בלתי-פוסקת של אי-נוחות ותשוקה להיות מוסח מהפרויקט ולו באופן זמני. לשם כך יש ניצול לרעה של מיני חומרים, סקס, צרכנות חומרית וכוח.
אחרי שנים רבות על פרוייקט האני, בלי שנמצא סיפוק מתמשך בכל החיפוש אחר "אושר", יש אנשים שמנסים גישה אחרת ומכוונים את הפרוייקט לעבר חיפוש ההארה. הם הופכים למחפשים רוחניים. לעתים קרובות מדובר באותו המשחק עם ספין חדש: "אני אהיה מואר, ואז יכבדו אותי, אחוש טוב יותר, אבלה זמן בחברת אנשים רוחניים, אצא מהמצב העלוב שבו אני חי ואולי יום אחד יהיו לי חסידים רבים, סקס וכסף".
אני מכירה את זה מניסיון. כשהייתי בת עשרים הבנתי שכל ההבטחות לאושר דהו עם הזמן ואפילו נעשו מרים. במשך עשרים שנה חייתי חיים של חיפוש רוחני, עם התמקדות על מדיטציה בודהיסטית. אך עשיתי זאת בתקווה להשיג משהו יום אחד; לחוש תחושת שייכות, להיות חכמה ובעלת יכולת ראייה. אך כל עוד תחושת ה"אני" נמצאת אין כמעט תקווה לחוש טוב יותר. אפילו כשקיבלתי מה שרציתי, תמיד ישנה תחושה מטרידה שבקרוב זה ייעלם. כל מה שמשיגים במהלך הזמן אפשר גם לאבד במהלך הזמן.
כשאני מביטה לאחור על הפיתולים והסיבובים במסע החיים הזה, אני רואה שהרבה ממה שניסיתי להשיג בכמיהה שלי לאושר היה לדרך של מיצוי האפשרויות שמציע העולם, כולל החיפוש הרוחני. נטי נטי, כמו שאומרים בהודו – לא זה ולא זה. שנים רבות של חיפוש רוחני הסתיימו במפח נפש והאכזבה הרוחנית היא סוג של ייאוש מכאיב עד מאד כי יש תחושה שאין עוד לאן ללכת. כמובן, זו גם הזדמנות לתחילתה של התעוררות, כי כשאין לאן ללכת, לעתים אדם מכיר בעל כורחו במהות המסתורית שמצויה בחוסר-הסיפוק לכל אורך הדרך, אותה שלווה עילאית שלעולם אינה מופרעת או מופחתת במהלך השיטוטים הארוכים בצער ובשמחה.
חבר שלי אמר לא מזמן (בפראפרזה על שיר של ג'ניס ג'ופלין) ש"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין עוד מה לבחור". אם אתה בר מזל, אתה יכול להגיע לכדי ויתור על כל הפרוייקט –התנסית בכל חלומותייך ותכניותיך ולא מצאת בהם נחמה, והסיפורים העייפים על ה"אני", ההגשמה הרוחנית או הצורך בחוויה מסוימת בחיים כבר לא יכולים לפתות אותך אפילו לרגע ממקום מושבך על פסגת החירות.
ושם אתה נח ללא מאמץ, לא מחפש אחר אהבה אך אתה עצמך אהבה, לא כמהה לחזיונות אך טובל ללא-הרף בחזיון המיסטי של השלמות, לא מנסה לחיות בהווה כי אם יודע שאי אפשר שלא לחיות בזרם העכשיו הנצחי, לא מנסה לנקות את תודעתך כי יודע בלא ספק ששום דבר – מחשבה, דאגה, חשש או רעיון לגבי עצמך – לא דבקו בך ואינם יכולים לדבוק.
קתרין אינגרם היא מורה רוחנית מהזרם הנון-דואלי, תלמידתו של פאפאג'י
נא להמתין לטעינת התגובות
