"דע את עצמך": אי-ההבנה הגדולה ביותר בהיסטוריה
המשפט "דע את עצמך" היה חקוק במקדש אפולו אך הובן שלא כהלכה במשך יותר מאלפיים שנה. קלרה סלאי מוכיחה שכוונת האוראקל היתה בעצם הפוכה: אי-ידיעה
על פי פאוסאניאס, האימרה "דע את עצמך" היתה חקוקה בחצר הקדמית של מקדש אפולו בדלפי. אלא שאימרה זו הובנה שלא כהלכה וכתוצאה מכך הוטעתה האנושות לאורך יותר מאלפיים שנה. באיזו מידה היינו שונים אם היינו מבינים אימרה זו כהלכה?
ראשית, הבה נבחן את ההנחות הסמויות העומדות מאחורי אמרה זו. כל משפט שנאמר, כל שאלה שנשאלת מסתמכים על הנחות סמויות. ההנחות הסמויות הן כל אותם דברים הנראים לנו מובנים מאליהם, אותן אמונות שאין לנו צורך לפקפק באמיתותן היות ואנו מאמינים שהן אמיתות, אקסיומות שאין עליהן עוררין.
אז מה הן ההנחות הסמויות המונחות ביסוד האימרה "דע את עצמך"? ראשית, שיש עצמי. שנית, שעצמי זה יכול להיות ידוע. שלישית - שהעצמי שלנו ניתן להגדרה. על בסיס אקסיומות אלו פירושו של המשפט "דע את עצמך" הופך להיות "הגדר מי אתה באמת". אולם עצם ההנחה שאנחנו יודעים את עצמנו, עצם האמונה שהצלחנו להגדיר את עצמנו, מקבעת את הווייתנו לתוך אובייקט דומם.
אובייקטים נשלטים ע"י חוקיו הדטרמיניסטיים של עולם התופעות, שזה אומר, שגם אם נשלה את עצמנו להאמין שאנחנו בעלי רצון חופשי, אמונה זו מאבדת את משמעותה נוכח פני המציאות של עולם חוויותינו. כאשר אנחנו חשים קורבנות (בין אם כיחידים או כאומה), זו תוצאה ישירה של האמונה שאנחנו יודעים מי אנחנו. מאבק במצב של קורבנות ע"י השקעת מאמץ להפוך ליוצרים של מציאותנו מביא תוצאות מועטות, אם בכלל, מכיוון שבהיותינו מוגדרים אנחנו עדיין נשלטים ע"י חוקי הפיזיקה (למשל, כוח יוצר כוח נגדי, וכך אפילו אם נגביר את מאמצינו להשיג שינוי, הסביבה תגדיל את התנגדותה לשינוי באופן יחסי למאמצינו). אך מה לכל זה ולאימרה "דע את עצמך"?
על מנת לקבל הבנה חדשה ל"דע את עצמך," ברצוני להתייחס לשני היבטים:
1) מהי משמעותו וכוונתו של "דע"
2) מהי משמעותו של ידע זה כאשר הוא ממוקד על ה"עצמי".
הבה נתבונן על המשמעות העמוקה יותר של "דע". כמו מושגים רבים אחרים בשפה העברית, כאשר סדר האותיות מוחלף, המשמעות המתקבלת היא או כמעט זהה או כמעט הפוכה למושג המקורי. (לדוגמה שחור/שחר, בוקר/קבר, חבר/חיבור, חבר/חרב).
כשמוחלפות האותיות של המילה דע מקבלים עד. אם נביט על המשפט "דע את עצמך" באור זה נקבל "היה עד לעצמך" היוצר עולם מושגים שונה לחלוטין.
מה המשמעות של היותנו עדים לעצמנו? שאנחנו מתבוננים על מי אנחנו, כלומר ישות מוגדרת? מתבוננים בפעולותינו? או שמא היותנו עדים להיותנו עדים להיותנו עדים לעצמנו...? אני מעדיפה את האפשרות האחרונה.
מהי משמעותו של ידע זה כאשר הוא ממוקד על ה"עצמי"? "דע את עצמך" הנו התייחסות עצמית. אילו נאמר לנו "דע את חברך," או "דע את מחשבך", אזי זה שאמור לרכוש את הידע שונה מאובייקט הידע. אבל כאשר אובייקט הידע זהה לסובייקט שאמור לרכוש ידע על האובייקט, כאשר הסובייקט בהתייחסותו לאובייקט מתייחס לעצמו, הרי שזאת הינה התייחסות עצמית.
התייחסות עצמית תמיד תהווה פרדוקס. הבה נכנה את האחד שאמור לרכוש ידע, הסובייקט, "היודע", ואת האחד שאנחנו אמורים לרכוש ידע עליו, "הידוע". בהתייחסות עצמית הידוע והיודע חייבים להיות זהים, אבל הם לא יכולים להיות זהים כאשר אני מגדירה את עצמי.
מדוע? מכיוון שהגדרת הידוע הינה מכלול המבנה שלו בעוד שהשני מהווה אך חלק של מבנה היודע. כך האובייקט והסובייקט אינם שווים, והעצמי המוגדר תמיד ייראה כפחות מאשר העצמי המגדיר מנקודת מבטו של הסובייקט, העצמי המגדיר. למרות זאת, מנקודת מבטו של הידוע,
פירוש היותו תוצר של התייחסות עצמית הינה שהידוע הוא בעל כל תכונותיו של היודע (זה מובן מאליו, מכיוון שהידוע והיודע אמורים להיות אותו הדבר) ובנוסף, הוא גם מכיל את המבנה החדש שהתהליך שהגדירו זה עתה יצר. וכך, הוא רחב יותר מאשר העצמי המגדיר (היודע).
אבל כיצד יכולים שני דברים להיות בה בעת גדולים אחד ממשנהו? זהו אכן הפרדוקס. כלומר, היודע והידוע, שהינם אותו הדבר, לא יכולים להיות אותו הדבר. זהו פרדוקס דינאמי, הבהרתו המלאה מורכבת מדי למאמר קצר זה. אומר רק שהדינמיקה שלו היא זאת היוצרת את העצמי ואת התפיסות והחוויות שלנו; בקיצור את תודעתנו. את התמונה המלאה אפשר ללמוד בקורסים שאני מעבירה ובספריי. על כל פנים, ישנה סיבה נוספת מדוע העצמי המוגדר, הידוע, לא יכול לעולם להיות זהה עם העצמי המגדיר, היודע.
ידע במובן של לדעת על, כלומר תהליך ההגדרה הינו תהליך של מדידה. כל מדידה היא בדידה (דיסקרטית). (בדיד פירושו מורכב מ/או מאופיין ע"י חלקים מובחנים). כל ניסיונותינו להגדיר את הטבע, לראות כיצד הדברים הווים באמת, הינם מדידות. בכל עת שאנו מנסים לכונן עובדה או התנהגות, אנו מבצעים מדידה. כל מדידה הינה דיסקרטית בעוד הדבר שאנו מודדים הוא רציף.
במילים אחרות, כלי החשיבה שלנו (בין אם זה מתמטיקה או שפה מדוברת), מגדירים במושגים בדידים, בעוד מה שאנו מודדים, בין אם זה חלקיקים תת אטומיים (גלים) או המורכבות של ההתנהגות האנושית, הינו רציף, ולכן לעולם לא יוכל להיות מוגדר בדיוק מלא. ואין זה בגלל שאנחנו משתמשים בכלים פרימיטיביים מדי, אלא מכיוון שככל שהמדידה תהיה מדויקת יותר, היא תתאר טוב יותר את התשתית הרציפה והבלתי מוגדרת של הקיום.
מה הקשר בין זה ל"דע את עצמך"? כאשר אנחנו שואלים "מי אני?" ועונים "אני... (כזה או כזה) - החיפוש מסתיים. כלומר ברגע שהתשובה ניתנה, השאלה נעלמת. השאלה פותחת אפשרויות, והתשובה סוגרת אותן, היא גורמת לקריסת המרחב שנפתח ע"י השאלה לתוך משהו מוגדר. אולם כאשר התשובה לא מצויה, כאשר הידוע אינו זהה עם היודע, המרחב שפורשת השאלה נשאר. אך זה עדיין יכול או להישאר סטטי – חזרה על אותה השאלה – או להמשיך ולהיפרש.
ע"י שימוש במושג דע כעד אנו יכולים לשאול "מי שאל מי אני?" ובכך להרחיב את טווח הפעולה, שיוליך ל-"מי שאל את השאלה, מי שאל, מי אני?" וכן הלאה.
פעולה זו מהווה אי-ידיעה במקום ידיעה. במובן זה "דע את עצמך" יהיה האמצעי להשיג את, "היה עד לאי-ידיעתך את עצמך". ע"י אי-ידיעת עצמנו, ע"י הכישלון להגדיר את עצמנו, ניצור מרחב פעולה רחב בהרבה לשחק בו כל תפקיד שנחפוץ, ללא הצורך להזדהות עם תפקיד כלשהו; כלומר, ללא קריסה לתוך אישיות מוגדרת כזו או אחרת, אנו מאפשרים את פרישת מרחב הבחירה החופשית, שממנו אפשר לבחור את שאנו רוצים לחוות.
כאשר האדם ניכשל בהגדרתו העצמית, הוא נשאר לא מוגדר ובמצב של התהוות מתמדת, מצב שאינו נשלט ע"י חוקי עולם התופעות הדטרמיניסטי, ולכן מרחב זה הוא מרחב הבחירה החופשית.
"כל עוד ביכולתך לתאר את עצמך בדרך כלשהי, כל עוד הנך יכול לומר על עצמך בוודאות שאתה כזה או אחר, ואתה באמת מאמין בזה, הרי שאתה תקוע בתפקיד שזה עתה תיארת. יש המאמינים שהם אינם אלא תפקידם, ומשתמשים בביטויים כגון: 'אני פיקח', 'אני רוחני', 'אני אמא טובה'. כל אלה אינם אלא תפקידים והם לא האדם עצמו. הותנית להאמין שהתפקידים הללו הנם אמיתיים, אבל הם לא כאלה. למעשה, מהות האדם אינה אלא היכולת לאהוב, ללמוד, ליהנות, ולשחק כל תפקיד. זהו חופש הבחירה. הזדהות עם תפקיד כלשהו עד כדי הפיכתו לזהות, פירושה להיות במצב של קריסה המאפשר רק מעט חופש תנועה.
על מנת לנוע בחופשיות, עליך להשיל מעליך את התפקיד ועל ידי כך להגיע למצב היולי של אַיִן; משם תוכל לגלוש לתפקידים אחרים או לחזור שוב לאותו התפקיד ולאותה זהות, אם בכך תבחר. זכוֹר, כאשר אתה תקוע בתפקיד, הנך נתון לחסדיהן של תבניותיך החוזרות, וכתוצאה מכך תהיה בתהודה עם חומר, ואז יחולו עליך אותם חוקים החלים על החומר. לשם מה להיות כדור חסר אונים הנבעט סביב? לשם מה להיות כלי המשחק כשביכולתך להיות השחקן? מדוע להיות המופעל כשביכולתך להיות המפעיל?
קלרה סלאי קלרה סלאי יוצרת הולופאני (Holophany) , פרדיגמה חדשה בפילוסופיה ולוגיקה ההולכת מעבר למשפטי האי שלמות של גדל (Gödel), ועוסקת במכלול הקיום החל בשאלות כגון בריאה של יש מאין ועד לשאלות הקיומיות הגדולות. ספרה, "בורא האלוהים – כיצד אלוהים הפך להיות אלוהים"יצא בימים אלה לאור
נא להמתין לטעינת התגובות
