ותודה להוריי שהביאוני עד הלום: איך בחרנו בטראומות שלנו
כל אדם יוצר ובוחר בטראומות שלו, אפילו כשמדובר בהתעללות מינית וגילוי עריות - במטרה לצמוח ולהתפתח מהם. אמתי מגד טוען שמי שלא מכיר באחריות שלו לעבר לא יכול להתרפא ולחוש כיוצר הבלעדי של חייו
טראומה היא לא דבר ש"קורה" לנו. טראומה היא בחירה. היא הבחירה שלנו להכחיש את רצוננו האמיתי לטובת קבלת אהבה ושייכות מהסביבה. זהו הסבר מקומם ולא נכון פוליטית לתופעה, אבל אני רוצה להציע שבכל שלב של עיבוד טראומה ישנו לפחות רצון דומיננטי אחד, ולעיתים יותר מאחד, שמבקש לבוא לידי ביטוי. כל עוד רצון זה לא הגיע לידי מצוי מלא, לא ניתן לעבור ולעבד את השלב הבא.
התופעה הזו נכונה לא רק בנוגע לטראומה. היא נכונה לגבי כל תהליך של ריפוי והבראה בחיינו. היא נכונה לגבי כל תהליך של התפתחות וצמיחה. אני משתמש כאן בנושא של טראומה מכיוון שהוא מדגים את הבעיה באופן החד והברור ביותר.
מספר הנחות עומדות בבסיס המודל שאציג בפניכם:
1. חיים של יצירה וביטוי עצמי דורשים כמויות גדולות של אנרגיית רצון חופשית פנויה.
2. טראומה נפשית היא אחת משודדות אנרגיית הרצון החופשי הגדולות ביותר. טראומה כולאת בתוכה אנרגיה זו והיא אינה נמצאת יותר לשירותנו.
3. אנרגית הרצון שהיתה כלואה בזיכרון הטראומטי תשתחרר ממנו לגמרי ותעמוד במלואה לשירותנו רק, ואך ורק, כאשר נוכל לראות, לחוות ולספר את האירוע הטראומטי שחווינו באופן חיובי לחלוטין. כלומר, כשנוכל לראות את מה שקרה לנו כאירוע משמעותי, חשוב ומקדם בחיינו. אירוע שלא היינו מוכנים, פשוטו כמשמעו, לוותר עליו.
אבל כדי להגיע אל המצב הזה, או השלב הזה, ישנה דרך ארוכה לעשות. התוצאה הזו בהחלט אינה יכולה לקרות ביום אחד. לעתים היא לוקחת חודשים. לעתים שנים. לעתים חיים שלמים.
אני רוצה להציע מפה בת שישה שלבים המציירת את הדרך לקראת התוצאה הזו. במאמר הנוכחי אתייחס בעיקר אל טראומה על רקע התעללות מינית ובמיוחד גילוי עריות. יהיה צורך לשנות ולהתאים את המודל כאשר מדובר בטראומות על רקע התעללות פיזית או נפשית, על רקע מלחמה, תאונות דרכים, מוות וכדומה. העקרונות, עם זאת, הם דומים.
כשילדים חווים התעללות מינית הם לרוב לוקחים, קודם כל, את האשמה על עצמם. ילדה שאבא שלה התעלל בה מינית, ועדיין לא עשתה עבודה טיפולית, לרוב תאמין לסיפור, שבוודאי משפחתה או הסביבה סיפרה לה, שהיא פיתתה את אבא. ילדים יקבלו על עצמם את התפיסה שהם אשמים במה שקרה מכיוון שלא היו ילדים מספיק טובים, קשובים או מוסריים. ילדים, ומבוגרים שעברו התעללות
לכן בשלב הראשון הרצון העיקרי של הילד או המבוגר הוא שיאהבו אותו. ילדים משתפים פעולה עם הוריהם בהתעללות מינית כדי להמשיך ולקבל מהם אהבה. ילדים ומבוגרים מזכים את הוריהם מאשמה כדי להמשיך ולהרגיש אהובים על ידי דימוי של הורה טוב ומיטיב.
בשלב זה חלה התעוררות אצל קורבן ההתעללות. המשא של האשמה כבד מדי. הוא חש שאינו יכול ואינו רוצה לשאת אותו יותר. קורבן ההתעללות מתחיל להבין שמעולם לא היה אשם במה שקרה לו. הוא מבין שהוריו, או מי שהתעלל בו, עשה זאת מכיוון שהיה רע, חולה או לא שפוי. בשלב הזה נוצרת פתאום ההבנה שהחיים שלי דפוקים בגלל שאכן "דפקו" אותי, עם או בלי מירכאות. ישנו שחרור עצום בשלב הזה מנטל האשמה. אך ישנו גם כאב גדול. ההורים מפסיקים להיחוות כמיטיבים. ישנו איום עצום של "להישאר לבד" ללא תמיכתם של ההורים או של המתעלל.
הרצונות העיקריים שמבקשים לבוא לידי ביטוי בשלב הזה הם:
1. להשתחרר מנטל האשמה.
2. לקבל הסבר מניח את הדעת למדוע חיי דפוקים כל כך.
3. לגרום להורי לבקש ממני סליחה.
הסכנה בשלב הזה היא היקבעותה של האמונה ש"כיוון שהורי הרסו לי את החיים, אני נדון, או נידונה, לחיים נוראיים".
מה שמשאיר אנשים תקועים בשלב הזה הוא דווקא אי המיצוי של השלב הקודם. כלומר, כל עוד לא מוצה או עובד הרצון הקודם, קרי לרכוש את אהבת ההורים שלי, במלואה, לא ניתן גם להסכים להאשמת ההורים לגמרי. הרצונות הללו סותרים אחד את השני. הפתרון? להדחיק.
ככל שאני רוצה יותר להאשים ולנקום, כך עולה הפחד שאאבד את אהבת ההורים. ככל שאני מבקש יותר את אהבת ההורים אני מכחיש את עצמי ואת כאבי. המתח בין שני הרצונות הללו הוא נוראי. הפתרון היחידי הנראה לעין הוא להדחיק ולהתעלם מכל הרגשות והרצונות גם יחד. פשוט להעלים את הכל. אך גם הפתרון הזה אינו אפשרי. כל עוד שני הרצונות הראשונים לא מוצו, לא אוכל באמת "לסגור" אותם ולהמשיך בדרכי. למעשה, שלושת הרצונות שקיימים כעת, להיות נאהב, לנקום ולהדחיק, הופכים יחד למקשה אחת המתקבעת בתוך הגוף, ולעתים קרובות נשארת מקובעת שם לאורך שנים.
בשלב זה אנשים פונים ברוב המקרים לטיפול. בתחילתו הם חווים את החיים שלהם כתקועים. לרוב, מערכות יחסים לא מצליחות להחזיק מעמד. פחדים מנהלים אותם. הפנייה לטיפול מאפשרת עבודה עצומה של שחרור מציפיות העבר. ביטוי של כעס וזעם על ההורה המתעלל מסייעים רבות בעבודה בשלב הזה. לאחר ביטוי הזעם והאשמה כלפי ההורה מתחילים המטופלים להבין שאת הנעשה אין להשיב. הם אכן חוו התעללות. הוריהם הם האשמים ולא ניתן לעשות בקשר לכך דבר. אי אפשר להפוך את ההורים לטובים יותר. לרוב גם אי אפשר אפילו לקבל מהם בקשת סליחה. הם פשוט אינם מסוגלים. ההבנה שכך הם פני הדברים משחררת את האדם להתחיל לחפש אהבה, יחסים, יצירתיות, מיניות, במקומות חדשים.
כאשר אנשים מוותרים על הצורך הנואש שלהם להיות אהובים הם מגלים בתוכם עוצמות שלא הכירו קודם. הם מגלים את היכולת שלהם להוביל ולהנהיג את חייהם. את היכולת שלהם ליצור, לתת, להעניק, ללמד אחרים, לטפל, להכיל, למלא פונקציות של הורות עבור עצמם ועבור בני זוגם. שחרור עצום של "חלקיקי רצון" מתרחש והחיים מתחילים, סוף סוף, להתקדם.
הרצון העיקרי בשלב הזה הוא להתבגר. להיות עצמאיים. לחיות ללא תלות או סימביוזה. להנהיג ולהוביל את החיים במו ידינו.
אך כל עוד הצורך להאשים, לכעוס ו"להכריח" את הורי, סוף סוף, לבקש ממני סליחה (הרצון העיקרי מהשלב השני) לא מיצה את עצמו, גם השלב הזה לא יוכל להתקדם ולהבשיל. אנשים מבלים, לעתים קרובות, שנים רבות, בשלב הזה. לעתים קרובות גם הפסיכולוג, הקונבנציונאלי, המאמין בגישה "ריאלית" לחיים, וגם הסביבה "תומכים" בעמדה שלנו שנעשה לנו עוול נוראי ובציפייה שלנו לקבל בקשת סליחה מהורינו. הרצון שלנו שמי שהתעלל בנו יבקש את סליחתנו ויודה בטעותו, רצון שלרוב אינו מתממש, מנהל אותנו ושודד מאיתנו "חלקיקי רצון" רבים.
אנשים מגיעים אל השלב הזה כאשר חייהם כבר עלו, יחסית, על מסלול טוב, אך כאשר הם חשים שהשלווה עדיין לא הגיע למעונה. כלומר הם נמצאים ביחסים טובים, יש יצירה בחיים, שותפות, אינטימיות ואולי גם תשוקה, אך ישנו גם חוסר שקט, עצבנות, מרירות וכעס שממשיכים לצבוע את החיים.
הרצון העיקרי בשלב הזה הוא, אם כן, להגיע למצב של השלמה עם העבר, למצב של שקט פנימי, של שלווה, של יכולת להרפות. ישנו צורך להפסיק לחוות את החיים רק כמאבק, מוצלח ככל שיהיה, מתמשך. ישנו צורך להצליח בקלות, בנעימות, בהנאה. אך משהו מפריע. משהו אינו נותן מנוחה. הצורך להיות עצמאי, להפסיק להיות תלותי, עדיין מנהל אותנו. אנחנו ממשיכים להיות מכווצים כיוון שאנחנו ממשיכים לחוות את החיים כמאבק. כמלחמה.
אנחנו יודעים שאנחנו מצליחים במאבק, שכבשנו יעדים, אך אנחנו גם יודעים שאנחנו משלמים מחיר כבד עבורם. משהו בתוכנו יודע שאפשר לעשות זאת גם אחרת. הרבה יותר בקלות. אנחנו משתוקקים להתמסר, לזרום, אך איננו מצליחים.
התרופה לתקיעות הזאת, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אולי, לחלק מאיתנו, הוא "לאהוב את מה שיש" כפי שביירון קייטי מציעה. ולאהוב את מה שיש משמעו גם לקבל על עצמנו את עברנו באהבה רבה. ולקבל את עברנו ללא התמרמרות ושנאה משמעו לקבל את חלקנו ותפקידנו במה שקרה.
כן, אני יודע, זו הצעה כמעט מגונה. היא בהחלט אינה מיועדת לכולם. רק למי שחווה ועבר כבר את השלבים הקודמים. בשלב הזה אנחנו יכולים כבר להעיז ולהתבונן בעיניים פקוחות באימה ולהכיר בכך שאנחנו שיתפנו איתה פעולה.
בעבודה נפלאה שקייטי עושה עם שורדת של התעללות מינית מצד אב חורג (בספרה "לאהוב את מה שיש") היא אומרת לאישה שעושה את העבודה "חלקו של אביך החורג במה שקרה היה כזה - והיא פורסת את ידיה לשני הצדדים לרוחב - חלקך שלך היה כזה - והיא מחזיקה את כפות ידיה קרוב אחת לשנייה - אך מה שישחרר אותך הוא רק הקבלה וההתחברות עם החלק שלך.
מה היה החלק שלך? היא שואלת אותה. והחלק שלה היה שהיא רצתה להיות אהובה. כמה פשוט ואמיתי. היא רצתה להיות אהובה. כולנו רצינו להיות אהובים. וכדי לקבל את האהבה הזאת היינו מוכנים לשתף פעולה עם כל רצון, מעוות ככל שיהיה, של הורינו.
כן, גם ילדות בנות ארבע, שאביהן חדר אליהן, "משתפות פעולה" במובן מסוים עימו. אין כאן כל האשמה. הילדה הקטנה שאביה התעלל בה אינה אשמה בשום צורה ואופן. אני חייב לחזור על המשפט הזה מספר פעמים, כדי להבהיר מעל לכל ספק. אינני מתכוון בשיתוף פעולה לאשמה. ילדים וילדות אינם אשמים בניצול או בהתעללות המינית של הוריהם. אך ילדים כן משתפים פעולה. הם משתפים פעולה בכך שהם אינם צועקים, בכך שאינם מספרים להורה השני, או לגננת, או למורה, או לשכן, או לסבא. הם משתפים פעולה בכך שאינם פורצים בזעקות החוצה מהבית ומפסיקים את הפעולה.
ומדוע הם משתפים פעולה? בעיקר מכיוון שהם רוצים להיות אהובים. לעתים זה מכיוון שהם מקבלים מכך רווחים נוספים. הם הופכים, או הופכות, ליד ימינו של אבא. הן הופכות לנערצות. הן מקבלות יותר מתנות מאשר האחים והאחיות שלהן. הן מקבלות כוח על אימא. הן מסוגלות לנהל את אבא ולהשיג ממנו כל מה שהן רוצות.
לעתים כל מה שילדים מקבלים כשהם משתפים פעולה עם התעללות, או לא מספרים עליה לאחרים, זה את זה שלא יסלקו אותם מהבית. שלא ישלחו אותם לפנימייה. או שאבא לא יכנס לכלא, ואמא כל כך תכעס עליהם.
תמיד ישנה בחירה. לעתים ישנה רק אופציה נוספת אחת, והיא למות. אך גם זו אופציה. וזו אופציה שאף אחד לא רוצה בה במיוחד. כן, גם לילדים וילדות קטנים ישנה אפשרות בחירה. והם תמיד בוחרים באפשרות הטובה מכולן, בהתאם ליכולת וההבנה שלהם.
הנקודה היא שילדים וילדות יודעים את זה. הם יודעים שהם כן בחרו. ולכן, כאשר הפסיכולוג, מהשלב השלישי, מנסה לעזור להם להפסיק להאמין שהם שיתפו פעולה ובמקום זאת רק לראות בהורים אשמים, משהו בתוכם יודע שזו אינה האמת המלאה. נכון, ההורים הם האשמים הבלעדיים, אך אני יודע שאני כן שיתפתי פעולה. ואת האמת הזאת אין להכחיש.
"כן, אני רציתי באהבתך אבא, ולכן כשאנסת אותי, לא צעקתי ולא סיפרתי לאמא. הסכמתי שזה ימשך שנים רבות כיוון שכל-כך פחדתי שלא תאהב אותי יותר". זהו משפט משחרר. גם המשפט הבא, למישהי שנאנסה באופן סידרתי על ידי חבורה של נערים, הוא משפט משחרר : "כן, רציתי באהבתכם. רציתי להשתייך אליכם. לא היה לי מושג איך עושים זאת. הרגשתי כל כך דחויה בחברתכם שבמוחי הצעיר הסקתי שאם אסכים שתשכבו ותאנסו אותי, זה יגרום לכך שארגיש רצויה ושייכת לכם. כמה טעיתי. ואני סולחת ומקבלת את עצמי על כך. אני מקבלת את עצמי מכיוון שאני יודעת שהצורך שלי להיות אהובה הוא צורך טבעי כל כך. אני יודעת שלא קיבלתי את הצורך הזה בשום מקום אחר ולכן ניסיתי לקבל אותו מכם".
זהו עוול נוראי שאנשי מקצוע וגם התקשורת עושים לילדות, נערות ונשים שחוו התעללות או אונס, כשהם אינם מאפשרים להן להכיר בחלק שלהן במה שקרה. ההכחשה הזאת היא איומה. פשוט מכיוון שזהו שקר. ושקר אף פעם אינו יכול להחזיק זמן רב.
אדם יכול באמת להיות מחובר ליצירתיות שלו רק כאשר הוא חווה את עצמו כיוצר של חייו. רק כשהוא מקבל שהוא תמיד היה היוצר של חייו. גם כשהיה בן ארבע. שלווה וחיים מלאים והרמוניים יכולים להתרחש רק כאשר אנו מחבקים לתוכנו את כל הצדדים שלנו איננו מכחישים אף אחד מהם יותר.
סיפור החיים שלנו צריך להיות בהתאמה מלאה עם החזון שלנו, עם רצונותינו העמוקים ביותר. כל עוד אנחנו מספרים את חיינו מתוך נקודת מבט קורבנית, לא נוכל אף פעם להגשים את עצמנו לגמרי. רצוננו לא יוכל אף פעם להיות בתיאום עם החוויה שלנו את עצמנו.
השלב השישי, השלב האחרון בהתפתחות שלנו מקורבנות לאנשים משוחררים ויצירתיים לחלוטין קורה כאשר אנחנו רואים את אירועי חיינו באור החיובי ביותר שיכול להיות. רק כאשר אנחנו יכולים להודות במלוא פינו וליבנו לחיים שניתנו לנו, כולל לכל מה שקרה לנו. לכל מה שנעשה לנו. להכל.
כל עוד חלקיקי רצון שלנו כלואים בתוך רצונות לשנות את עברנו, לשנות את ילדותנו, בתוך הרצון שהורינו יבקשו מאיתנו סליחה, בתוך הרצון להגיד משהו שמעולם לא הצלחנו לומר, בתוך הרצון לכעוס, לזעום, לבטא את רגשותינו הבלתי מבוטאים, בתוך הרצון להדחיק, כל עוד הרצון שלנו כלוא בתוך אחד או יותר מהרצונות הבלתי ממוצים הללו, הוא אינו חופשי לחלוטין. הוא מעוכב. הוא חסום. הוא חלקי בלבד.
וכאשר מיצינו או עיבדנו וויתרנו לחלוטין על כל הרצונות הללו, מה נותר? נשאר סיפור החיים הבא: "לא יכולתי לבקש עבור עצמי חיים טובים, נכונים ומתאימים יותר. זה שאבא, או אימא, או דוד שלי התעללו בי מינית היה גורם מדרבן ומצמיח בחיים שלי. אלו היו מאורעות שדרכם התפתחתי. שדרכם גדלתי וצמחתי. ללא המאורעות הללו לא הייתי היום מי שאני. ואני אוהב/ת את עצמי. אני מאושר להיות עצמי. לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר. ואני יודע שהייתי חייב לעבור את כל מה שעברתי כדי להגיע לכאן. ואני יודע גם שלולא כל אלו לא היו לי הכוחות ליצור את עתידי ואת חיי בדיוק באופן שנכון לי וליקום. ולכן אני מודה לאבא או לאימא או לאדם שתקף אותי. ממש מודה להם, ששיתפו פעולה איתי בבנייה של הפרויקט הזה שנקרא אני".
ועד שסיפור כזה אינו מסופר מתוך אמונה שלמה, מתוך הכרה, מתוך הכרת תודה, ברגש מלא, מתוך הלב, משהו עדיין יהיה חסום.
וברגע שהסיפור החדש הזה יוכל להיות הסיפור החדש והמלא של החיים שלי, אז אוכל באמת ליצור אותם כפי שרצוני העמוק מבקש ממני.
ועם זאת, אינני יכול לקפוץ לשלב הזה. אין שום קיצורי דרך. אני אהיה חייב למצות את כל השלבים והרצונות שבאים לפני כן, לפני שאוכל להגיע לכאן בלב שלם. וגם על כל השלבים הללו אני מודה. כיוון שרק דרך התהליך הזה כולו אני מגלה את עצמי ורצוני האמיתי מתגלה מתוכי. תודה.
אמתי מגד הוא מטפל זוגי ומשפחתי, מנחה סדנאות לחשיפת הרצון האמיתי ומקים בית הספר להכשרת מטפלים בדהרמה תרפיה
נא להמתין לטעינת התגובות
