אני לא אמתי אבל אם יורשה לי אז למרות כל הדברים שתיארת, חשוב שתזכרי שאת עדיין כן הולכת בעולם הזה, אחרי הכל את כן חייה ונושמת וכמו שציינת, יש לך משפחה יפיפיה כך שאת לא יכולה להגיד שלא יצרת בעולם.
אם את לא עובדת אז כנראה שאת לא צריכה לעבוד בשלב זה של חייך, אין בכך פסול וזו בחירה שלך (מכל סיבה שהיא) וכנ''ל לגבי חייך, את חייה כי את רוצה לחיות ואני בטוח שישנם מטלות שאת כן מבצעת וביצוע מטלות פשוטות כמו נקיון הבית או טיפול בילדים גם כרוך ביצירתיות, את יכולה מצד אחד לעקם פנים ולעשות את זה או מצד שני, לגשת לכל מטלה כאילו זו הפעם הראשונה שאת עושה אותה, לקבל אותך על כל עברך בלי להשתמש בזכרונותייך שלא לצורך ופשוט לאהוב את עצמך על כל מגרעותייך. הפרדוקס שיש כאן הוא שכאשר את פשוט אוהבת, פשוטו כמשמעו, אז את לא יכולה להגיד שיש לך מגרעות, כרגע את רואה את זה כמגרעות כי זה חלק ממך שאת מסרבת לקבל אבל תזכרי שהחלק הזה לא פחות יפה מהחלק בחייך שבו אולי היית יותר פעילה.
אני מבטיח לך שאם תקבלי את עצמך ותחדלי ממאמצייך לשנות ולהילחם בחיים (פשוט להיות, להתבונן בלי להיאחז במחשבות) אז מה שרלוונטי יבוא באופן טבעי ומה שלא רלוונטי פשוט יעלם.
תזכרי שאת מושלמת בכל סיטואציה ומה שבעצם הורס את השלמות הזאת זה אנחנו שמנסים לתקן משהו שהוא לא שלם. אם את מחליטה שלשבת בבית זה מה שאת צריכה אז פשוט תעשי את זה בלי חרטות ורגשי אשם, זו את והבחירה היחידה שיש לך היא לקבל את עצמך, הרי עדיף להיות שמחים בלי כלום מאשר להיות אומללים עם הכל.
מה שעברת בחיים בא בסך הכל ללמד אותך לאהוב חלק מסויים בך (חולשה) שקיים בכולנו, הרי מה שעברת יכול לקרות לכל אחד וכמה שאנחנו מנסים להסתיר את זה, כל אחד יכול למצוא את עצמו בסיטואציות בהן הוא פגיע וחלש. תודי בכך, את בסך הכל בן אדם ויש בך את התבונה לעשות את הבחירה הנכונה ואכן עשית אותה, אחרי הכל ולמרות ההתעללות, את עדיין בחיים עם משפחה ונסיון שלא יסולא בפז, אם היית יכולה לשנות משהו בעבר אז היית משנה אותו כך שזו לא אשמתך שעברת את מה שעברת, עשית ככל יכולתך לפי ראות עינייך ועלייך לאהוב את זה ולא לשנוא את זה.

יש לי רק קצת ניסיון בעבודה עם תאונות דרכים, כך שאני לא אגיד פה את דברי עם סמכות מלאה. אבל בכל זאת: היתה תאונת דרכים. ראיתי שם דברים איומים שקראו והם נחרטו בזכרוני. התמונות אינן מרפות ממני. אני מתעורר כל לילה עם התמונות הללו.
השאלה היא, מדוע הן אינן מרפות. מדוע הן ממשיכות להופיע כל לילה? אדם אחד עד לתאונת דרכים, חושב על זה מספר ימים, חולם על זה בלילה, ותוך שבועיים שוכח מהעניין. אדם אחר נשאר תקוע עם העניין חודשים ואולי אפילו שנים. מדוע? מדוע אחד מצליח לעבד את הטראומה והאחר לא?
אני חושב שזה קשור ישירות לנושא של אהבה ושייכות. כלומר, אותו אדם שלא מצליח לעכל את הטראומה בעצןם לא מצליח לעכל איזשהו רגש שנמצא בו.
אפשרות אחת היא שהוא מזדהה מאוד עם הכאב של האנשים שנפגעו, וזה נוגע בכאב אישי שלו שלא עובד. אולי הוא נפגש שם עם הבדידות הנוראה של מי שנשאר לבד, ללא יקיריו. עכשיו, כל בן אדם יכאב אם יראה מישהו שנותר לבדו, אבל מי שהצורך שלא יעזבו אותו, הצורך באהבה, לא עובד ולא ממוש, יזדהה עם הכאב הזה הרבה יותר. זה יתחבר לכאב האישי שלו ולחסך שלו באהבה.
אפשרות נוספת היא שמה שמציק לו זה שהוא לא עשה משהו כדי לעזור. אולי הוא עמד בצד וצפה. אולי הוא היה משותק. אולי הוא לא ניגש לעזור וזה אוכל אותו מבפנים.
גם כאן זה מתחבר לעניין הרגשי: הוא, אולי, שופט את עצמו על זה שלא ניגש. על זה שלא עזר. והוא חש שאכן הוא יצור עלוב ושפל ששום אהבה לא מגיעה לו.
יתכן, לדוגמא, שזה שהוא לא ניגש לעזור, הייתה התגובה הנכונה באותו רגע. ייתכן והיו שם כבר אחרים שעזרו. אולי היו שם כבר רופאים. אולי אי אפשר היה לגשת. אולי אם היה ניגש היה רק מפריע. אבל הוא אוכל את עצמו על כך שלא ניגש. הוא מייסר את עצמו. והוא מייסר את עצמו כיוון שהדימוי שלו כמי שעוזר נפגע. הדימוי שלו על עצמו כמי ששייך, כמי שהוא חלק מהחברה, נפגע. ובזה שהדימוי, או התדמית שלו, נשברה, בזה הוא לא עומד.
הבהרתי?
להתראות
אמתי

יפחד למצוא את עצמו באותו המצב, אולי מת או אולי על כיסא גלגלים וכתוצאה מכך הוא יאבד הרבה אנשים בחיים שלו, מכאן, הוא לא יהיה נאהב או לא ירגיש שהוא משוייך לסביבה.

הפחד מהמוות זה מין פחד של להשאר לבד, שהכל ממשיך הלאה ואנחנו נשארים מאחור, אנשים שוכחים מאיתנו ומפסיקים לאהוב אותנו. הרי לא משנה כמה ננסה להנציח את עצמינו, זה אולי יקח כמה דורות אבל בסוף ניעלם בדפי ההיסטוריה.

תעשי נסיון ותשאלי אנשים, הניחוש שלי הוא שרובם יגידו לך שהם מעדיפים למות בשואה גרעינית עם שאר האנושות מאשר למות לבד.

תודה אבי
מעניין שההתיחסות שלך כאן היא הפוכה באופייה מרוב ההתייחסויות עד כה. כלומר, רוב האנשים באים מתוך העולם הפסיכולוגי, הסיבתי, וקשה להם מאוד לקבל את תפיסת העולם הרוחנית שאומרת, בקצרה, שהכל לטובה. לך מצד שני קל דווקא לקבל את תפיסת העולם הרוחנית, אבל אינך מסכים עם זו הפסיכולוגית.
יש לדעתי ערך עצום גם לפסיכולוגיה וגם לרוחניות. מדע הפסיכולוגיה מבהיר לנו דברים חשובים ועצומים בנפש האדם. הוטא עוזר לנו להכיר את עצמנו, והוא עוזר לנו להפגש עם עצמנו.
הדרך הרוחנית עוזרת לנו להכיר את מה שבתוכנו שאינו נפשי. את החלק האלוהי בתוכנו. את ניצוץ הנשמה שלנו.
לעיתים אנשים שצועדים רק בכיוון הרוחני מדלגים על החלק הנפשי. הם קופצים להכרת התודה ובדרך מדחיקים חלק מהרגשות הנפשיים שלהם. לדעתי צריך לעבוד על שני החלקים במקביל. גם להכיר את נפשנו, את הרגשות ואת הדפוסים שמנהלים אותנו. דרך זה אנו מתקרבים לעצמנו. ותהליך ההתקרבות הזה, אם לא מפסיקים אותו באמצע, מוביל, בהכרח, גם למפגש עם אותו חלק בתוכנו שהוא רוחני. אותו חק שמגיע מלמעלה. השלב השישי בעבודה שאני מצביע עליה מגיע אז באופן טבעי. האדם נפגש עם הצדק האבסולוטי של הבריאה, אחרי שעשה עבודת ניקוי פסיכולוגית.
לדעתי זהו תהליך שלם ונכון יותר.
תודה
אמתי

שאני מודה שלא קראתי, אבל זכור לי אזכור שלו על כך.
כל דרך אחרת תביא לשיפוט מיידי ועוות של דבריו.
ברור מתגובותיך שדבריו מקוממים אותך ושיש לך התייחסות רגשית כלפי דבריו. ואני מנחשת שוב שנ. המוצא שלו היא דווקא אי-התייחסות רגשית להתעללות לילדים כדרך להוציאם מן ''הפלונטר'', אבל שוב לא מדובר כאן בדיון שייעשה עם ילדים אלא עם ילדים שבגרו והפכו למבוגרים ויכולים להבין ולעבד ממרומי שנותיהם את מה שעברו.

מצפה לתגובה כמותך.

שאני מודה שלא קראתי, אבל זכור לי אזכור שלו על כך.
כל דרך אחרת תביא לשיפוט מיידי ועוות של דבריו.
ברור מתגובותיך שדבריו מקוממים אותך ושיש לך התייחסות רגשית כלפי דבריו. ואני מנחשת שוב שנ. המוצא שלו היא דווקא אי-התייחסות רגשית להתעללות לילדים כדרך להוציאם מן ''הפלונטר'', אבל שוב לא מדובר כאן בדיון שייעשה עם ילדים אלא עם ילדים שבגרו והפכו למבוגרים ויכולים להבין ולעבד ממרומי שנותיהם את מה שעברו.

מצפה לתגובה כמותך.

הי מושון
יפה. בזה ש''ניבאת'' שלא אענה, תמרנת אותי כן לענות. סחטיין. אבל האמת היא שאני מנסה תמיד לענות למי ששואל שאלה. ואני כמעט אף פעם אינני עונה למי שמביע דעה. זה פחות מעניין אותי.
אז ככה. אני רוצה לעשות כאן אבחנה בין דברים שאני יודע אותם בוודאות ובין תיאוריות יפות שאני שמח להאמין בהן, אבל אינני יכול לעמוד מאחוריהן, כיוון שאינני באמת יודע.
אז התיאוריות הן שתיים: הראשונה – תיאורית ''ההילה המזמינה''. כתבתי שזו תיאוריה. אני אינני קורא הילות. אינני יודע אם התיאוריה הזו נכונה או לא. שמעתי עליה. היא מדברת אלי. היא מדברת אלי כיוון שאני מאוד אוהב תיאוריות שמחזירות את האחריות, כל האחריות, לאדם עצמו. אבל אני ממש אינני יודע אם יש בה ממש או לא. אני פתוח לאפשרות שהיא מציעה ותו לא.
התיאוריה השנייה ההיא תיאורית גלגול הנשמות. שמעתי, בדיוק אתמול, שכתוב איפה שהוא בקבלה שלפני שנשמה מתגלגלת לגוף מראים לה, שם בשמיים, את כל הניסיונות שהיא עומדת לעבור בגוף הזה, בגלגול הזה. והיא נשאלת שם אם היא מוכנה לעבור אותם. שם, במצבה כנשמה ללא גוף, הכל נראה אחרת. היא רואה את הגלגול כולו, והיא רואה מה היא תהיה מסוגלת ללמוד מכל התנסות. כך שגם אם ההתנסות היא נוראה (אונס בגיל שלוש, לדוגמא) היא גם רואה את כל מהלך החיים לאחר מכן. את מה שהיא תוכל ללמוד ואיך תוכל להתפתח מההתנסות הנוראה הזו. ואז, שם, היא בוחרת בה. אבל אם היא לא רוצה לעבור את ההתנסות הזאת, לא מכריחים אותה. עוזרים לה מייד לבחור בהתנסות אחרת שיותר מתאימה לה.
תיאוריה יפה לא? בעיני זה רעיון יפיפה. אבל האם זו האמת? ממש אין לי מושג. עברתי כבר די הרבה ''שחזורי גלגולים'' ואני ''מכיר'' די הרבה ''גלגולים'' שלי. אבל האמת היא שאני ממש ממש לא יודע אם אלה גלגולים או סתם סיפורים יפים שסיפרתי לעצמי בעת שהייתי בטרנס. אין לי מושג.
עם זאת, אני אוהב את הרעיונות הללו. את שניהם. הם מוצאים חן בעיני כיוון שהם מחברים אותי עם העוצמה שלי, עם הכוח שלי. בעיני אין בהם טיפת האשמה. רק עוצמה.
לעומת שתי התיאוריות הללו, יש דברים שאני כן יודע. לא בתיאוריה. אלא מתוך התנסות ישירה שלי ושל אחרים.

אני יודע, בוודאות, שישנה אפשרות לשנות את סיפור חיינו מהקצה לקצה ולראות את כל מה שקרה לנו באור אחר לגמרי. את זה אני יודע. אין כאן ויכוח.
בטיפולים ובסדנאות שלי אני מוביל אנשים לקחת את סיפור החיים שלהם ולשנות אותו. הכוונה היא לא לשנות את העובדות אלא לשנות את הפרשנות, את המשמעות. כלומר, העובדות נשארות אותן עובדות (נגיד אונס בגיל שלוש) אבל המשמעות וההקשרים משתנים לגמרי. ניתן, בעזרת תרגילים מסוימים, לראות את כל החיים שלך מתוך פרספקטיבה אחרת. אפשרות אחת לסיפור חדש הוא הסיפור של שלב 5: לראות כיצד שיתפתי פעולה. אפשרות נוספת היא של שלב 6: לראות כיצד ההתנסות הזאת עזרה לי ויכולה עוד לעזור לי להתפתח.
כשאנשים משנים את סיפור החיים שלהם, ועושים זאת עם כל ההתכוונות ועם כל הרגש, כל חווית החיים שלהם משתנה לגמרי. הם מפסיקים לחוות את עצמם כקורבנות ומתחילים לחוות את עצמם כאנשים יצירתיים ומלאי כוחות. תפנית עצומה יכולה להתרחש.
את זה אני יודע. בוודאות. עברתי שינוי כזה בעצמי וראיתי הרבה עוברים אותו. אני כיום אינני מאשים אף אחד בדברים ה''רעים'' או הקשים שקרו לי. אני רואה את החלק שלי ואני מברך עליו. אני מודה, באמת, בכל ליבי, להורים שלי. משהו שלא יכולתי לעשות בעבר.
זה אינו טריק עבורי. זה שינוי ממשי. היום הסיפור החדש שלי נראה לי פשוט הרבה יותר נכון מהסיפור הקודם שסיפרתי. אינני מבין בכלל מה היה הטעם בסיפור הקודם. הוא נראה לי כשקר. הסיפור החדש מרגיש הרבה יותר אמיתי.
נקודה נוספת: עניין שינוי הסיפור אינו נוגע בכלל לחברה, למדינה ולחוק. שינוי הסיפור נוגע רק לעולם הפנימי שלנו.
בעולם החיצוני, תאמין לי, אני חושב שמקומם של אנסים הוא בכלא. כשעבדתי, כעובד סוציאלי, עם אנסים ופדופילים, הרגשתי בדיוק את מה שאתה מרגיש כלפיהם. רק במקרים מועטים, כשהם באמת התחרטו ורצו להשתנות, יכולתי להתחבר אליהם ולעבוד איתם טיפולית.
ובנוסף לכך, בסיפור החדש שאני עוזר לאנשים לבנות אין כל ''הקלה'' בתפקידו של האנס או ההורה המתעלל. הוא אחראי וממשיך להיות אחראי במאת האחוזים על מה שעשה. ילדה קטנה אינה אחראית על המעשים של מי שהתעלל בה. בשום אופן לא. היא כן אחראית על מה שהיא עשתה או לא עשתה. ולקחת אחריות על החלק שלה, משחרר אותה. זו ההתנסות שלי בעבודתי, לפחות.
ועוד נקודה: כפי שכתבתי, העבודה על הבראה מטראומה עוברת דרך שלבים. כל השלבים חשובים. כשאדם נמצא בשלב 4 לדוגמא, הוא אינו יכול לתפוס ולהבין על מה שאני מדבר בשלבים 5 ו 6. הוא צריך קודם כל למצות את העבודה על של ב 4.
אני לעולם אינני ''מקפיץ'' אנשים דרך השלבים. אני מכבד כל שלב בו הם נמצאים. אינני מציע הצעות ללקיחת אחריות למי שאינו מוכן ובשל לכך, וכבר עיבד את הדברים בשלבים הקודמים. זה עוול לנסות להקפיץ מישהו. חייבים לעבור דרך הכעס וכל השאר.
לכן, הרעיונות פה אינם מתאימים בכלל לכל אחד. הם מתאימים רק למי שעבר קודם כל את השלבים האחרים, ובאמת מיצה אותם עד תום. אז, ורק אז, נכון לו לעבוד עם הרעיונות המובעים כאן.
למעשה אני ממש יכול להזיק למטופל אם אנסה לעבור איתו לשלב מתקדם, מוקדם מדי. זו תהיה הדחקה ולא יהיה כאן שום שחרור.
מקווה שהבהרתי את עמדתי
כל טוב שיהיה
אמתי

והאמת שיש לך קצת יצר נקמני, אפשר לראות את זה בתגובות שלך ואני אסביר:

אם בא אלי מישהו שטוען שיש לו משיכה לילדות בנות שלוש אז מה אני יכול לעשות? אתה באמת חושב שאני יכול לשנות את הבן אדם? ברור שארחיק אותו מהבת שלי או אולי אפילו אדווח לרשויות שיעצרו אותו בדיוק כמו שאם נמר יסתובב בדיזינגוף סנטר אז יכלאו אותו. הנקודה היא שפדופיל כזה אי אפשר לשנות אז מה הטעם שהוא לא ירגיש שלם עם עצמו? הוא יאנוס ילדות כך או כך אז לפחות שתהיה לו הרגשה טובה. בשביל אנסים כאלו יש בית סוהר ולא בקטע של לחנך אותם, לנקום בהם או לשנות אותם אלה בקטע של בידוד שלהם מהחברה, זה בדיוק כמו שאתה מתרחק מאש למרות שאש קיימת ותמיד תהיה כך שהרושם שקיבלתי ממך הוא שאתה רוצה לגרום אשמה לפושעים בתירוץ שזה מה שישנה אותם אבל אם זה משנה למישהו זה לך, מצאת לך עוד שעיר לעזאזל להוציא עליו את החוסר ביטחון שלך כך שבעצם אתה חייב להודות לפושעים אלו שנותנים לך משהו לתפוס עליו גובה.

שים לב שרוב האנשים הם לא פדופילים ואתה זה שתמיד משתמש בדוגמאות קיצוניות כאילו אתה מנסה להוכיח משהו. כל הכעס, התיסכול, ההאשמות והריבים רק חוזרים אליך בסוף ועדיין, במשך אלפי שנים יש עדיין אחוז פשיעה לא מבוטל בעולם אז זה באמת לא יעזור אם מושון ימשיך להתנקם, העולם כמנהגו נוהג וכמה שאני מאחל לך ולמשפחתך רק אושר, האיחולים האלו שווים לקליפת השום כי החיים לא ממש שואלים אותך לפני שהם ממיטים עליך אסון.

אל תמכור לי את הדמגוגיה הזאת בדמות כפייה כי בחיים הכל נכפה עליך מרגע לידתך כולל הרצונות שלך, אתה לעולם לא תוותר על הרצון לכתוב כאן בטוקבק כמו שאתה לעולם לא תוותר על הרצון להיות בעל משפחה ואני מניח שמישהו משכיל כמוך שמע על המושג אבולוציה, בסופו של דבר החזק שורד וחוזק לאו דווקא מתבטא בשרירים, זה יכול להיות גם בשכל, בעמידות הגוף שלך בפני מחלות מסויימות וגם בכח שיש לפשיעה בעולם, ישנן תקופות שהיא נשמרת במינימום וישנן תקופות שהיא גואה, זה לא תלוי בך ואין צורך לנסות לשנות את זה בכח, תבצע את תפקידך בחיים כמו שכל אחד אחר מבצע את תפקידו ותסמוך על החיים שהם את שלהם יעשו.

אפשר גם למצוא פתרונות יצירתיים לאנסים שיוציאו את היצר שלהם בצורה לא מזיקה ואנס שלא מרגיש טוב עם עצמו תמיד יפול קורבן לנסיבות. כאשר אתה מרגיש רע בגלל מי שאתה אז מין הסתם תנסה להסתיר את עצמך ואיזה אנס שירגיש רע עם עצמו ינסה אפילו למצוא פתרון? חיפוש פתרון הוא הודאה בבעייה וכמו שאמרתי, מי שמרגיש רע בגלל מי שהוא לעולם לא יודה אבל מצד שני, אם הוא ירגיש טוב ולא יסתכל על זה כעל בעייה אז מן הסתם הוא לא יעשה דברים שיפגעו בו(כמו מאסר), הוא ישאר מי שהוא רק במתכונת קצת שונה.

לסיום, הרבה שוטרים, שופטים, עורכי דין, עובדים של רשויות אכיפה ושלא לדבר על התקשורת חייבים אלפי תודות לפושעים, הרי אם לא הפושעים אז המהות של אנשים אלו לא היתה מתקיימת בכלל. קורבנות לעומת זאת יש אבל לחלקם הטראומה היתה קרש קפיצה לחיים ולחלק השני הטראומה מהווה וו שמחזיק אותם תקועים בעבר כך שבאיזה צד אתה רוצה להיות? אני יודע שאתה לא בן אדם שילך לרצוח את זה שאנס את ביתו כי זו המהות שלך מושון, יש אנשים שנלחמים ויש אנשים שמעדיפים להימנע מלחימה אם אפשר ולכן אתה חייב לאהוב את עצמך בגלל מי שאתה במקום להתרגיש מתוסכל ולהשליך את זה על אחרים שעם רובם אין לך עניין בכלל.

יש לא מעט צדק בדברייך, אלא שחייבים להודות שיש הבדל משמעותי בין לסלוח על מעשה ולהודות עליו...
יום טוב

סופ סופ משהו יוצא נגד השטויות שכותבים פה במדור
כל אחד חושב שיש לו מתכון לחיים טובים יותר
החיים הרבה יותר מורכבים מלהסכל במתכון ולחיות לפיו

וזה חשוב קודם כל עבור המוחל והסולח, אחרת לא יוכל להמשיך את חייו ולמצותם. הדבר אינו סותר ביצוע פעולות שונות כדי לקדם נטילת אחריות של האחרים הנוגעים בדבר. אבל קודם כל יש לחיות מתוך עצמך ולמען עצמך. קוראים לזה ''לצאת מתוך עמדת הקורבן''.

בנוסף, יש להבדיל בין ידיעה מודעת לידיעה בלתי מודעת אשר גם עליה עלינו לקחת אחריות על מנת להגשים את העצמי שלנו במלואו. כל זה כמובן לא מתרחש ברמת הילד אלא בשלבים הרבה יותר מאוחרים. ברוב המקרים.

לא מדובר על הטלת אשם, בדיוק להיפך. ברגע שנשתחרר מסיבוכי האשמה נוכל לקחת אחריות על החיים שלנו.

כשאדם מגיע אלי לטיפול אני אף פעם לא ''תוקע'' לו את האמיתות הללו בפרצוף. לא משנה אם הוא עבר אונס לאורך כל הילדות או אונס מקרי חד פעמי. זו שאלה של הבשלה. לא שאלה של אמת אחת. כלומר, אם תגיע אלי מישהי שנאנסה ברחוב אני בטח לא אהיה עסוק בלשכנע אותה שהיה לה חלק בזה. גם הנושא של החלק שלה בזה דורש הסבר הרבה יותר מיסטי. כלומר הסבר שנוגע נגיד להילות. שאולי ההילה שלה שידרה לאנס משהו. יש אנשים שאומרים כך. יש אפילו מטפלות באנרגיות שבעברן נאנסו שמעידות בעצמן שהן יודעות שמשהו בתוכן ''הזמין'' את האונס. אבל אני אינני יודע זאתמנסיון. זו תיאוריה עבורי. מאחרוי מה שכתבתי במאמר אני יכול לעמוד. מאחורי תיאוריה הנוגעת להזמנה אנרגטית של אונס אינני יכול לעמוד. היא נשמעת לי נכונה אבל אינני מרגיש שאני יודע אותה.
אבל לעיתים, בתוך תהליך טיפולי, מישהי בכוחות עצמה מגיעה לתובנה כזאת. והתובנה הזאת משחרתת אותה. ואז אני תומך בגילוי הזה ולמעשה אפילו מעריץ את האישה או האדם על המוכנות שלו להסתכל לאיזורים הללו באומץ כזה.
תודה על השאלה
אמתי

זו אחת השאלות החשובות ביותר והבנה מעמיקה שלה פותחת הרבה מאוד. כי זה הכל שאלה של רמות. ברמה הראשונית אנחנו הבוראים של הכל. ברמה הראשונית אנחנו בוחרים, מתוך חופש מוחלט, ''לשלוח'' את הנשמה שלנו למסע בתוך גוף של פלסטינאי בעזה. ברמה הזאת אין לנו כל העדפה לגבי איזו התנסות נתנסה. הכל לגיטימי.
אבל ברגע שאנחנו כבר בתוך הגוף של הפלסטינאי בעזה, אזי אנחנו כבר תודעה מוגבלת. מוגבלת לחוקים מסוימים ולהעדפות מוסימות. מאותו רגע היצירה והבחירות שלנו מותנים ואינם חופשיים לגמרי. אנחנו בוחרים בחירות מתוך החוויה הקשה, מתוך ההתנגדות לחוויה הקשה. ואז אי אפשר כבר להגיד שיש לנו חופש בחירה מלא.
אמתי

כתבה דוחה. את צודקת!

יש לו את התיק שלו ולך את שלך. את יכולה לבחור לקחת אחריות על חייך ללא קשר אליו. ברגע שתעשי זאת החיים שלך ישתנו מקצה אל קצה.

ולמה עם חידוש פני האתר העברת הטקסט התעוותה למימדים של תלמידי כיתה א'?
אין פסקאות, הכל מחובר ולא כפי שנרשם במקור

יש ברכה גדולה בסליחה ,
אבל,
סליחה שבאה מתוך הבנה מלאה ושלמה,
סליחה שבאה מתוך הכרה של מי אני,
מה היכולות שלי,
ומתוך אחריות על מה ששלי בחיים האלה ומעבר רק לגוף הזה.

ההגזמה הרגשנית להודות לפוגע על פגיעתו היא בעייתית. כל חוויה בחיים אמורה להיות מעצימה, אבל להודות מקרב לב למי שפגע על פגיעתו, ממש לא! כן נכון להתעלות מעל החוויה המשפילה/מדכאת ולקחת אותה כנסיון חיים אחד מרבים.

השאלה הזאת היא ממש מצוינת. אין לי תשובה ברורה עליה. העניין הוא שלעיתים לוקח שנים לעבור דרך שלב אחד ולעיתים זה יכול אפילו לקחת דקות ספורות. כלומר, כל מה שלמעשה צריך לקרות כדי למצות שלב מסוים הוא שנסכים לחוות אותו עד הסוף. לעיתים, אם אין לנו כל התנגדויות לכך, אפשר, בטיפול או בסדנא, לעבור תהליך אינטנסיבי שממש מעביר אותך את השלב כולו בפגישה אחת. אך לעיתים האדם רוצה, או בוחר, בגלל התנגדויות או בגלל שזה המסע שלו, לעבור דרך שלב מסוים לאורך שנים רבות. ממש ללמוד אותו. לעיתים הוא יכול אפילו להפוך למטפל שעוזר לאנשים לחצות את השלב הזה. וזו המתנה שלו לאנושות. כלומר, לפעמים טוב ונכון להישאר בשלב מסוים שנים, כדי ללמוד אותו ולעזור לאחרים לעבור דרכו.
כך שממש אין תשובה אחת לשאלה הזאת.
תודה בכל מקרה.

אני קורא תגובות שלך באינטרנט כבר מספר שנים ומאוד מעריך את כל מה שאת מספרת על עצמך ועונה לאנשים אחרים.
את מרגשת בפתיחות שלך, באומץ לגעת ולחוות את הכאב, ובעקשנות האין סופית שלך להילחם על האושר בחייך.
הרבה אהבה, מאיש אחד

למרות הקושי לוותר על הפיתוי השקרי שיום אחד יקרה משהו קסום שיכפר על הכל ואני החדשה והמאורת תיוולד

אתה בדיוק נכנס לסטריאטיפ של המתכחש. באת לעלום לעשות עבודה ולא לכייף. ככל שתברח המציאות תכפה עליך התמודדויות. ואין כמו התנ''ך כדי ללמוד שאין חדש תחת השמש ככל שתקדים להתמודד ייטב לך.
בהצלחה חבר

נמאס לי .... נשמע מלא יאוש קרא שנית את הכתבה אם כך