ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » הגות

על אהבה ומוות: קורס ויפאסאנה לאנשים שסובלים ממחלות קשות

היתה תחושה אחרת באוויר. תחושה בוערת, עזה, חשופה וחיה מאוד, תחושה נדירה שהלוואי ותשרור תמיד באולם המדיטציה: התחושה שאין זמן לבזבז. לילה קמחי, מורה למדיטציה בודהיסטית, מספרת על אחד מסופי השבוע המשמעותיים של חייה

 
מה היית עושה לו נשארה לך רק שנה לחיות? חודש? שבוע? האם היית עוזבת הכל ונוסעת לטיול מסביב לעולם? אולי רק לתאילנד? זולל 50 עוגות קצפת בזו אחר זו או מתיישב במסעדת פאר צרפתית? מבטל תוכניות "הגיוניות ומעשיות" ומתאחד עם אהובתך הבלתי-אפשרית כי ממילא זמנכם קצוב? כמה אנשים יכולים לומר בכנות שהיו ממשיכים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, שמחים על כל יום, מתענגים על העונג וכואבים את הכאב? 

לפני כמה שבועות ביליתי את אחד מסופי השבוע המשמעותיים בחיי, כשלימדתי יחד עם ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר ומייסד עמותת 'תובנה'  (ללימוד ויפאסאנה),  ומרשה קרייזל, מתרגלת מדיטציה ותיקה ופסיכותרפיסטית, קורס בנושא התמודדות עם כאב וחולי. חמישים אנשים נאספו מכל קצוות הארץ, רובם מתמודדים עם מה שמכנים בג'ין-שין ג'יטסו (שיטת ריפוי אלטרנטיבית) "פרוייקטים" בגוף: התמודדות עם מחלות קשות כמו סרטן, פיברומיאלגיה - כאבי שרירים כרוניים, פרקינסון, דלקת פרקים ועוד, ובעיקר התמודדות עם הסיפורים, הפחדים והחרדות שנולדים בעקבות הפרויקטים האלה.  

בשונה מקורסי מדיטציה אחרים שלימדתי בהם, מיד עם שיחת הפתיחה אפשר היה לחוש תחושה אחרת באוויר. תחושה בוערת, עזה, חשופה וחיה מאוד, תחושה נדירה שהלוואי שתשרור תמיד באולם המדיטציה: התחושה שאין זמן לבזבז, שאין מקום לזחיחות דעת, שהחזרה הגנרלית נגמרה ושעכשיו הזמן. תחושה זו הייתה בין השאר מה שפעל כקטליזאטור רב עוצמה שזירז והאיץ תהליכים עמוקים. 

זחיחות הדעת בנוגע לחיינו מאפיינת את רובנו. באפוס ההודי הענק, המהאברטה, מוצגת החידה הבאה: מהו הדבר המשונה ביותר בעולם? והתשובה הנכונה היא שכל היצורים הולכים אל יאמה (אל המוות), אבל כולם מתנהגים כאילו יחיו לנצח.

מסורות רבות, ביניהן הבודהיזם הטיבטי והשאמאניזם של דון חואן, ממליצות על תירגול מודעות למוות כתרגול מודעות לחיים. במילים אחרות, כדי לחיות את חיינו במלואם עלינו לכלול בהם את המוות. לא מדובר בתרגול פשוט: זיכרון עובדת היותנו בני חלוף מערערת את התפיסה הכמעט-אינטואיטיבית שלנו ש'לנו זה לא יקרה', ורובנו מעדיפים לא לחשוב על כך ולהמשיך את המירוץ על הטייס האוטומטי. בקורס המדובר השתתפו ה"מתקדמים": כאלה שכבר לא יכולים לקנות את הטעות הזאת.

במהלך הקורס נפגשנו בקבוצות קטנות שבהן היתה הזדמנות לחלוק את החוויות מהמדיטציה ומהחיים, לשאול שאלות נוקבות, לשתף ובעיקר לשמוע אחרים. אנשים שלא יצאו מהבית חודשים ארוכים והתמודדו לבד במסע הזה מצאו עצמם חולקים מסע משותף עם חברים חדשים. כן, היו שם הרבה דמעות, הרבה כאב, הרבה פחד, חשש ותסכול. החזקנו ידיים חזק, בפנים ובחוץ, ועברנו כולנו בנוף הזה יחד, במתינות, בלי להיבהל ובלי לסגת. וכן, היו גם הרבה צחוקים. "הדבר הכי כואב," אמר ת., שחולה בסרטן מוח נדיר שלא ניתן לריפוי, "הוא שנכשלתי בריפוי של הגוף שלי". השאלה "האם זה אתה שהצלחת לגרום לו לחלות?" גררה רגע של מבוכה שקטה ומיד לאחריה צחוק גדול ומתוק, אולי הראשון שלו בימים האלה, ומרווח לנשימה בשביל כולנו.

חכם הזן דוגֶן אמר ש"הארה זה להיות באינטימיות עם כל הדברים". אחד הדגשים היפים בעיני במשפט הזה הוא על "כל הדברים": בלי להחסיר דבר, בלי להוציא דבר מחוץ לגדר שלנו,  גם לא את החלקים הפחות נעימים בנו שאנחנו מעדיפים לא לראות, ובטח שלא להראות. חלקים כמו מחלה קשה, כמו רגשות קשים, כמו עובדת היותנו בני חלוף. מפחיד אולי, אבל מאוד משחרר: לא צריך עוד להשקיע אנרגיה חשובה בהסתרות ואפשר לחגוג את השקיפות, את האמת של הדברים, לעצמנו, לעולם.  איזו הקלה.

מה נדרש מאיתנו כדי להתעורר אל הדברים כפי שהם? כדי להריח באמת את ריח הפרֶזיה באביב? כדי לטעום עד תומו את התות? כדי להיפגש באמת, קרוב קרוב, עם מישהו שאוהבים? האם אנחנו מועדים לשכחה כרונית, ופעמון ההשכמה הזה בדמות מחלה,

כאב או מוות מתקרב הוא הכרחי? תרגול של חיים מודעים יכול לרכך את הפער שבין ההירדמות הכרונית שלנו לעצמנו ולעולם לבין פעמון ההשכמה המפתיע.

תרגול כזה מציע גם הבודהיזם הטיבטי, שבו שואלים את השאלה: "ביודעי שהמוות הוא ודאי, וביודעי ששעת המוות אינה ידועה, מה נותר לי לעשות?"

א., אחת המשתתפות בקורס, המתמודדת עם מחלת הסרטן, חלקה עם כולנו את מה שנותר לה לעשות: ליקוט של מה שכינתה ה"טובים" שלה: הדברים שמשמחים אותה ונותנים משמעות לחייה. ממש בקטנה: להתפעל מפרח, משקיעה, רגע מתוק עם קרובים אהובים. דברים כאלה. אם הייתם יודעים שאתם עומדים לפרוש מהעולם הזה בקרוב, במה אתם הייתם בוחרים? ובעצם, במה שונה מצבנו, ה"בריאים"? האם זוהי רק העובדה שאין לנו תאריך תפוגה ידוע?

השורה האחרונה בשיר של יהודה עמיחי מתאימה להנחיות המדיטציה שניתנו להתמודדות עם כאב, נפשי או פיזי. ברגיל, תגובת האוטומט שלנו מול כאב היא התכווצות – תגובה טבעית, ולא מועילה במיוחד. כשאנחנו מתכווצים סביב כאב אנחנו לוכדים וכולאים אותו בפנים. "כמו לאחוז בגחל לוהט", אמר הבודהא, "תרפו". אבל גם כשאנחנו יודעים את זה, לרובנו לא פשוט להרפות. ההרגלים של האחיזה העזה כל כך חזקים בנו, שנדרש מאיתנו תרגול חוזר ונשנה כדי להטמיע את התנועה הפשוטה הזאת של "שמיטת חובות", הנחת המשא הכבד על האדמה, שחרור. תווית הכאב המוצמדת אוטומטית לתחושות גוררת מיד, כמו שורת פחיות הקשורות בחוט, את הסיפור הארוך שמתלווה אליו, המוליד בתורו את תחושות הפחד, החרדה, הדחייה והסלידה ממנו. תגובות אלו בתורן מולידות מאבק, מלחמה, הדיפה או מנוסה מפני אותו אויב. ובמלחמה כמו במלחמה, תמיד יש מפסידים, והפעם, כשזה "אנחנו נגד עצמנו", זה אנחנו שתמיד נפסיד. אבל אפשר  גם אחרת.

חקירה חכמה וחומלת של הכאב בעיניים רעננות עשויה לפתוח בנו ערוצים חדשים לגמרי של יחסים מול מה שאנו מכנים "הכאב שלי". מורה המדיטציה והדהרמה סטיבן לוין, בספרו הנפלא 'מי מת – המוות כמדריך לחיים' מציע שפע של הנחיות בכיוון הזה.

במהלך הקורס תרגלנו הרבה מדיטציות של פתיחת הלב, אהבה, ידידות, רכות, חמלה. הבודהא לימד שאי אפשר בלי זה. במסע המשונה והמופלא הזה שקרוי חיים, לא ניתן להתנהל בלי האהבה ואחיותיה. כמו שתי כנפיה של אותה ציפור, האהבה והחוכמה צריכות להיות מאוזנות, וכשאנחנו פוגשים בעומק החוכמה אנחנו מגלים שם גם את האהבה, ולהפך.

התרגילים השונים, המדיטציות בישיבה ובשכיבה, המנוחה, שיחות הדהרמה (התורה הבודהיסטית בראי היום-יום) והשיחות הקבוצתיות, כמו גם המפגשים האישיים והארוחות המשותפות, עשו את שלהם ויצרו אווירה חמה של ידידות. מה שהתחיל כאוסף מקרי של אנשים נפרדים החולקים חרדה דומה ועסוקים במרדף האין סופי של כולנו אחר ההקלה מהכאב והמנוסה מפני הפחד,  הפך לקבוצה של אנשים שאכפת להם יותר ויותר זה מזה.

במהלך סוף השבוע נפתחנו כולנו לתחושה של החיבור ואי הנפרדות בינינו, מה שאיפשר להרפות, ולו לרגעים, מהסיפור הקטן הפרטי שלנו ולהיפתח למשהו גדול יותר. דרך המפגש עם המוות נפתחנו למסתורין הגדול של החיים.

בקורס השתתפו גם מעט אנשי טיפול ומלווים תומכים שהגיעו עם חלק מהאנשים. אחד הדברים שסימלו בעיני את השינוי העמוק שהתרחש היתה האמירה הקבוצתית בסוף הסדנה: "אנחנו מרגישים את הכאב שלכם", אמרו האנשים שחיים עם  המכאוב, למלווים ולמטפלים. "לכם הכי קשה. לנו יש את הפריבילגיה אבל לכם כאילו אסור להיות חלשים. אתם תמיד צריכים לתפקד, בכל מצב, ואין מקום לדמעות שלכם. אנחנו רוצים להגיד לכם שזה בסדר. גם לכם מותר לבכות".

הקורס שאורגן על ידי עמותת 'תובנה' נהגה, אורגן ונוהל על ידי מתנדבים ברוח הדאנה (נתינה מנדיבות הלב). כולנו, המורים והצוות הרגשנו שמדובר בעבודת קודש. רשימת ההמתנה לקורס הזה ממלאת בקלות שני קורסים נוספים, ולחלק מהאנשים ברשימת ההמתנה אין יותר מדי זמן לבזבז. מנהלת הקורס, נויה בן-מרגי, המתמודדת בעצמה עם פיברומיאלגיה  עשתה לילות כימים, הגתה, דחפה קדימה, ארגנה וניהלה את הקורס המדובר, הראשון מסוגו ב'תובנה'. כעת מחכים ב'תובנה' למלאך נוסף עם יוזמה ואנרגיה שירים את הכפפה וייקח על עצמו את התפקיד הזה לקורס הבא.


לילה קמחי היא מורה למדיטציית ויפאסנה ודהרמה בעמותת 'תובנה'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...