גמר סכינים
את העונה של "קרב סכינים" אפשר לסכם בליטוף של בטן מקרקרת מתאווה. מבנה התוכנית, שדורש מהשפים להמציא מנות יצירתיות בזמן קצוב תוך שימוש במרכיבים מיוחדים וביצירתיות, הופך אותה לתוכנית חובה לחובבי בישול. גם שני השפים הזרים וניגודי האופי שלהם מוסיפים טעם לקדרה הטלוויזיונית
בעוד בעונה הראשונה התחרו כל השפים נגד השף הצרפתי סטפן פרואה דה-וו, השנה הצטרף לצוות המתחרים השף האיטלקי אלפרדו רוסו. השפים הישראליים התחרו לסירוגין, פעם מול השף סטפן ופעם מול השף אלפרדו. השינוי הזה היה ללא צל של ספק ההברקה של העונה.
את סטפן כבר למדנו להכיר כשף יצרי מאוד שמשלב במטבח מוצרים יוצאי דופן ומתאפיין באישיות מוחצנת, שחצנית ומלאה הומור. אלפרדו לעומתו הוא ג'נטלמן איטלקי שקט שמבשל מהבטן ומושפע מאוד מאמנות, המנות שלו זועקות פשטות וגאוניות כאחד.
העובדה ששני השפים שונים במהותם היא יתרון לתוכנית כזו. מבחינה קולינרית, בזכות צירופו של אלפרדו לתוכנית זכינו לראות את המטבח האיטלקי עטור הפסטות ועשבי התיבול בנוסף למטבח הצרפתי המודרני של סטפן. אי אפשר שלא לומר מילה טובה על אלפרדו אותו למדנו להכיר במהלך העונה כשף מוכשר, כגאון שמשלב את ההשפעות האומנותיות שלו בצלחת ובעיקר כבעל אישיות חמה וכובשת. אלפרדו גרם לנו להתאהב בו בכל שבוע יותר ויותר.
הקסם האמיתי של התכנית הזו לעומת פורמטים אחרים כמו "המטבח" למשל, הוא שלמרות שהיא כוללת תחרות במרכזה, התחרות היא החלק המינורי ביותר. בכל שבוע מתחרה שף ישראלי אחר ולכן אין היווצרות של אינטריגות או מלחמות אגו, לפחות לא בין השפים המקומיים.
במרכז התכנית עומד האוכל. הצופים יכולים ללמוד מהתכנית ואין ספק שעל כך מגיעות כל התשבחות גם לפרשנים הקבועים, השפים ירון קסטנבוים ורן שמואלי, שליוו את העונה בפרשנות והומור והצליחו ליצור אווירה טובה באולפן.
המנחה עם החיוך שהוצא מהקשרו, עודד מנשה, שעבר במשך העונה בצורה חלקה מהשפה הצרפתית לאיטלקית ובחזרה לעברית, לא הצליח לפגוע באידיליה הגסטרונומית ש"קרב סכינים" מביאה איתה למרקע.
בשבועות הקודמים שודרו חצאי הגמר שהפגישו את אלפרדו עם סטפן ואת שני השפים שזכו בניצחונות הגבוהים ביותר על השפים האירופאים. למרות שאלפרדו ניצח יותר פעמים במהלך העונה, סטפן הצליח לגבור עליו בחצי הגמר ולהגיע לגמר. בחצי
גם במסגרת הגמר, התכנית לא יצאה מהמסגרת העדינה ומסודרת שלה, מסגרת שמשרה אווירה של איכות, נימוס ושל בישול עילי. מלבד העובדה שהפעם השפים נתבקשו להכין ארבע מנות בחמישים דקות ומלבד העובדה שבתחילת התכנית הגיעו לאולפן כל השפים שהשתתפו בעונה וכל שף בחר באחד מהם לעזור לו, הפורמט לא השתנה וגם לא האנרגיות. הגמר התנהל בלי יותר מדי פיצוצים וזיקוקים אלא עם אותו פורמט אהוב עם קורטוב קטן של חשיבות. בסוף התכנית הוכתר הזוכה בעונה כולה.
הגמר היווה סיכום נכון לעונה מרתקת. הדרמה נמשכה עד הרגע האחרון כשהשף הישראלי אסף גרניט צבר הובלה של תשע נקודות בשתי המנות הראשונות אבל שף סטפן הצליח לגבור עליו בעשר נקודות עם מרק בשר מודרני במנה העיקרית, מה שהביא את ההכרעה למנה האחרונה ואת התחרות כולה להיות מוכרעת בנקודה אחת בלבד לזכותו של השף הצרפתי סטפן פרואה דה-וו.
צרפת חזרה הביתה עם צלחת הזהב, אבל ירושלים (של זהב) חזרה עם הכבוד. למדנו להכיר ולהתאהב בבישול והאישיות הסוחפים של השף אסף גרניט והסו-שפים הצבעוניים שלו, שהצליחו לשים את ירושלים על מפת הבישול הישראלי.
מספר פעמים במהלך התכנית סיכמו השפים, האורחים והפרשנים את העונה ככזו שחשפה את איכויות הבישול הישראלי לקהל הצופים. תכנית שמפתיעה את השפים שלה עם מרכיב אחר בכל פעם, ודורשת מהשפים להמציא שלוש או ארבע מנות בהינף הידע הגסטרונומי שלהם תוך דקות ספורות, בזמן כל כך לחוץ, מול המצלמות ובמסגרת תחרות היא תאווה תרתי משמע.
בתום הגמר ניתן רק לאחל ברכות לשף סטפן על הזכייה ולהצדיע בכבוד לשף אסף גרניט על הקרב הלא מתפשר שלו ושל צוותו ולהיפרד לרגע מהשף אלפרדו, שללא ספק היה המרכיב המרענן של העונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
