מגדיר הגברים השמנים בישראל
הסוסים הצוהלים שזוכים לעדר מעריצות, הכרסתנים בעלי החיבה לחולצות הוואי, היאפונים שתמיד אוהבים להיזכר איך הם נולדו פגים, הצ'אבים בעלי האופי המוצלח, ומעל לכולם: השמנים, כמו דֶבּות, שמפעילים שני שרירים בלבד. שומני היקר
ואני? האם רק הנושא הזה בראש מעייני כמו שלעתים נדמה? תתפלאו, אך לא. ומאחר שזהו המנדט עליו אני יושבת בטור הזה, יוצא כי אני מפשפשת ואף מתפשטת עוד ועוד באותו נושא ומגלה לתדהמתי שרבות ומגוונות הדרכים לאוקלהומה. ככל שמתקדמת החפירה כך הולכים ונגלים האוצרות הגלומים בעולם השמנים.
לראייה, הטור הקודם שהעלה על דל שפתותיו את המילה 'כוסית' למעלה מ-15 פעמים (כן, ספרתי), זכה לגל של תגובות שוצפות ואף קוצפות של המין היפה וזה שקצת פחות יפה. מה שחוזר ומלמדנו כי נושא הדימוי הגופני ושלל מונחי הרחוב או המקראה הנוגעים בו הם 'אין'.
ומאחר שאין לי כל עניין להיות סקסיסטית אלא סקסית ויפה שנה קודם, חשבתי שזה הזמן להפסיק ולהפלות את הגברים שבינינו לרעה, ובטח שלא להתייחס אליהם כאל יצורים נחותים או מיניים בלבד, לתת להם את הבמה הראויה להם ולכתוב עליהם טור. גם להם מגיע.
היה זה רגע של הארה קסום בו נפתח חריץ בעולמי הצר (רק מחשבתית, לא גופנית לצערי) בו קלטתי כי הגיעה העת להזיז את הסלקטוריות בכניסה ולהרחיב, תרתי משמע, את קהל היעד לגברים. שכן, גם הם סובלים, ולא רק אנחנו. אמנם לקח לי קרוב ל-30 טורים להבין את זה, אך באמת שמוטב מאוחר מאשר מִגְדָּר שלם לא.
בדיוק כמו שלקח שנים עד שהשמיעו צעקתם בפומבי גם הגברים המוכים, כך יצא שעדיין לא ראינו טורים על ימין ועל שמאל של גברים שמנמנים
בקיצור, תודו, גם אתם הגברים עסוקים מעל הראש במראה שלכם, בבטנונה שצמחה לכם ובטוסיק המפואר שמתבוסס מאחוריכם. אף אתם הגברים, מושפעים מהיטל הצד האסתטי הניבט עליכם מן המראה האקראית בקניון, בדיוק כמונו.
לאלו מכם שעברו את מפלס ה-BMI המומלץ, קשה עד קשה ביותר להביט באותם בנויי גוף לתלפיות, ובמיוחד באלה החושפים אותו מופגנות, חליפות לשרירים. כמו למשל, הכוסונים החסונים שהולכים בצורה כפייתית עם חולצות נטולות או מקופלות שרוול עד לשריר הדלתא. חורף, קיץ, גב, אכזיב, יתהפך העולם והעיקר שהשניים וחצי שרירים שטיפחו השנה יתנוססו לתפארת בנות ישראל המשתוקקות.
הם תמיד ימצאו סיבה להישען קדימה עם זרועותיהם המוצקות בתנוחות שידגישו את קימורי שריריהם, לא יפספסו הזדמנות לעמוד באוטובוס באחיזה כאילו אקראית עם היד החשופה למעלה ויתלשו את החולצה מעליהם, בכל הזדמנות אפשרית כדי לעבוד מבריקים מזיעה בשדה, במוסך או סתם מול האינטרנט. (אור האחיין שלי, הוא כזה חתיך מטריף, ויאללה, במה. בשביל מה יש דודות גאות).
גם גברים שמנים מתחלקים לכמה סוגים. אם אצלנו יש את הרזות האנורקטיות, ואחריהן את החתיכות הנשיות, ובהמשך את המלאות, שמנמנות, שמנות (כמוני) ושמנות ענקיות, אותו דבר בול בעולמם של בעלי הבולבול.
הראשונים בשרשרת המזון הם ה"סוסים". כך נקראים אותם גברים גדולים, רחבים, מסיביים כפי ששמעתי ממקורות יודעי גברבר. לאלה אין בעיות זיווגיות בחיים, הנשים (והגברים) מחכים להם בתור, וכובד משקלם, מתפזר יפה לכתפיהם הרחבות וגובהם המרהיב. חיים טוב הסוסים האלה. לחיי עוד שנים ארוכות, מרובי אורוות וצהלות. אייימן.
יש את ה"כרסתנים" - לנישה הזאת מתברגים גברים רבים, דקים ועבים, המתהדרים בכרס עגלגלת ולא נחמדת, אם בשל אהבתם לפיצוחים במשחקי הגמר, ואם בשל העדר פעילות פיסית שאינה עולה על קימה אקראית לצורך צעקת התרגשות או קללה עסיסית מדי כרבע שעה.
אבל לא הכרס ההריונית היא זו שתשבור אותם. נהפוך הוא. הם מתעקשים להישאר עם אותו הג'ינס מכיתה ח' וחולצת הכפתור מהוואי פתוחה למשעי. לעתים ילטפו את בטנם בפומבי וייאנחו קלות לזכר הימים נטולי הכרס. מה שלא עוזר להם ליישר אותה ולו במעט.
ה"יאפונים" - מדובר בזן של הגברים שידועים כבעלי מודעות. גם הם בעלי כרס קטנה, ולחיים שהולכות ותופחות (אך באלגנטיות). הם לבושים לפי הצעקה האחרונה ומקפידים לדבר על כך שהם חייבים להוריד חמישה קילו לזכר הימים הטובים. הם יספרו בגאווה בכל הזדמנות אפשרית, כמה רזים הם היו, איך נולדו פגים וכמה ירדו יפה בדיאטה ההיא משנת תש"ח והנה הם אוטוטוטו נכנסים למשטר בחזרה. נוטים לשמור על משקלם זה משך שנים ארוכות למרבה הצער.
דרגה אחת למעלה, יושבים הצ'אבים. לרוב נמוכים, אם כי זוהי רק הכללה כמובן, הם כבר מחזיקים במשקל עודף של כ-10-15 קילו, קונים עדיין בחנויות הרגילות אך במידות הקצה. אם ניחנו באופי מצוין במיוחד, הם מצליחים פה ושם לכבוש בנות נאות ומקיימות.
מעליהם, נמצאים השמנים. אין דרך אחרת לתאר את זה. או שיש, ואני מנסה להתחמק ממנו בשל הזדהות ואמפטיה. מדובר על ביטוי רחוב דוחה במיוחד, המקביל ל'דֶבּות' שלנו השמנות והוא: 'מקררים'. אלה נושאים עליהם משקל עודף משלושים קילו ועד 120. פעילות פיסית שנואה עליהם לחלוטין והשריר היחידי המפותח אצלם הוא זה שאחראי על נפנוף במנגל ואולי שריר אחד נוסף, למקרה שאינם נכללים בקבוצות הסטטיסטיקה של הסובלים מבעיות זקפה בשל השמנת יתר ושאר מחלות מבהילות עליהן מתריעים המחקרים.
חיים לא קלים יש לאלה, ובדיוק כמו אצלנו הנשים, הביטחון העצמי הולך ומתרופף בקצב הכרס ואין מצב לרשימות המתנה בקטע הזוגי. כל זה מוביל לריטואל המוכר עד כאב, שמחזיר לאוכל ולתפיחה נוספת מרחיקת זיווגים.
ולשם מה העזתי להסתבך עם 15% מהאוכלוסייה הגברית שמסתבר שסובלת מהשמנת יתר? דבר ראשון, אתם אחינו לצרה ולגזרה הלא צרה. וגם בגלל שהצרה נראית פחות צרורה אם מתייחסים אליה בהומור, בקלילות. אם קשה לנו "להקליל" במשקל, אז לפחות בצחוקיה? הלא רק לי מותר לצחוק על עצמי, אם מישהו אחר יגיד לי זה נורא יעליב. מאז שיצאתי אני מהארון השמנמון שלי ופתחתי בפני העם כולו את הנושא הכי מביך, כואב וסבוך בחיי, עם הסתלבטויות אישיות מגוונות, יותר קל לי.
המתח מתפוגג במפגש עם הזולת, כי כשאני מסוגלת לצחוק על עצמי, ולא מתוך שנאה חלילה, אלא מתוך מודעות, לכולם קל יותר אתי. יוצא העוקץ, יש פחות התגוננות, הליכה על ביצים, חששות ומחסומים. אין על הצחוק, תרפויטי לכל עניין נוירוטי.
אז ידידותיי וידידיי האהובים בעלי המטען החורג, קבלו חיבוק חם מדובית וקחו עצמכם בקלות. הבה נתפוגג במשפט מתחנף שמצאתי בטוקבקים לאיזו כתבה על גברים שמנים: "ככל שהפטיש יותר כבד, המסמר נכנס יותר עמוק".
יעל מני, (בעל אחד, ילדים שניים), היא עיתונאית, תסריטאית, מנחת קבוצות הורים מוסמכת ומנהלת כתיבה באהבה: כתיבת ברכות לכל אירוע אפשרי בחיים
נא להמתין לטעינת התגובות
