תעלומת הפיצוץ בטונגוסקה
לפני 100 שנה בדיוק היכה פיצוץ מסתורי בטונגוסקה שבסיביר בעוצמה של כ-1,000 פצצות אטום. היערות הושמדו, בעלי החיים מתו, תושבי האזור כמעט עלו באש. כנס מיוחד שהתקיים בסוף השבוע בדק מה קרה שם (כנראה אסטרואיד, אולי עב"ם) ומה הסבירות שזה יתרחש שוב (אפשר להירגע, יש כנראה עוד 200 שנה)
עמוד אור כחול, כמו רומח, בהיר ומסנוור כמו השמש, חצה במהירות את השמים, כאילו חותך אותם לשניים. הבזק אדיר הופיע ובעקבותיו פיצוץ מחריד. גלי ההדף הפילו אלפי אנשים על הקרקע, האדמה רעדה. רוח אדירה נשבה, וגלי חום החלו אופפים את האזור, הבגדים שלגוף החקלאים כמעט עלו באש. זגוגיות התנפצו בבתים המרוחקים עשרות קילומטרים מהמקום. התיאור שנשמע כמו חורבן שנגרם מדליפה אטומית או מפצצה גרעינית, הוא לא אחר מאשר אחת התעלומות המסקרנות של המדע, שהתרחשה לפני 100 שנה בדיוק בטונג גוסקה שבסיביר, באירוע שלפי העדויות כמעט החריב את האזור כולו.
סוכנויות חלל בעולם ולא מעט מוסדות אקדמיים - גם בישראל - מקדישים היום את מיטב המוחות לכנסים ולדיוני מלומדים. הפיצוץ השמיד יותר מ-80 מיליון עצי יער ברדיוס של 2,150 קילומטר, ומאות איילים וצבאים מתו. מאחר שהפגיעה אירעה באזור מרוחק מאוד ממרכזי יישוב ומערים, במרחבי סיביר שבהם חיים שבטי נוודים, רובם ממשפחת העמים האסקימואים כמו שבט האוונקי - לא ידוע אם היו נפגעים בנפש, אבל שריפות הענק שפרצו כילו בבת אחת יערות ובעלי חיים האופיינים לאזור זה. עד היום לא התאוששו היערות שהושמדו, כפי שמעידים תצלומי לוויין שנעשו שם בשנים האחרונות.
אילו היה הסלע הענק מאחר להיכנס לאטמוספרה של כדור הארץ רק בכשלוש שעות, היה אתר הפגיעה מוסקבה, ומעוצמה כזו של פיצוץ והרס, היתה העיר נחרבת כליל. אילו האיחור היה ב-4:47 שעות , הרי שמסנט פטרג בורג היפהפייה לא היתה נשארת אבן על אבן. את הבזק האור הלבן-צהוב מכדור האש הענק ראו עד לונדון. "במוקדם או במאוחר זה חייב היה להתרחש", כתב הסופר ארתור סי קלארק בספרו "פגישה עם ראמה", "ב-30 ביוני 1908 חמקה מוסקבה מחורבן מלא בגלל שלוש שעות ו-4,000 קילומטר, פער זניח על פי הסטנדרטים של היקום".
את ההתרחשות החלו לחקור רק כעבור עשרות שנים. המשלחת הראשונה הגיעה לאתר רק 13 שנה לאחר הפיצוץ. המשלחת הגדולה ביותר שגבתה גם עדויות מהתושבים פקדה את השטח רק ב-1927.
למרות האיחור בחקר התופעה, שנבע בגלל שנות הכאוס הרבות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים ברוסיה, מצאו המשלחות שהאדמה עדיין חרבה. גם התושבים סבלו מהשלכות האירוע, בחרדתם מהשמים ובטקסי הודיה לאל הרעם שהמשיכו לקיים בכל שנה, על שחס על חייהם.
ברבות השנים וככל
מרבית המדענים הבינו שמדובר בתופעה חד פעמית, אך גם היו חוקרים, בעיקר ממערב אירופה, שהיו בטוחים שמדובר בסוף החיים בכדור הארץ כפי שאנו מכירים אותם. אלה טענו כי יש קשר בין ההתרחשות הבלתי פתירה ל"התקרבותו המסוכנת של חור שחור ענק אל כדור הארץ", או שמדובר ב"התפוצצות של אנטי חומר או כמות ענקית של חומר אפל שהוא רוב החומר שביקום".
כחלק מהחשש שהתופעה תחזור, והפעם באזורים מיושבים ומאוכלסים יותר, החוקרים ממשיכים גם היום לנסות להבינה. אשתקד הגיעה משלחת מחקר איטלקית שגילתה במעמקי אגם צ'קו הסיבירי, קרוב לשרידי היערות המפוחמים של טונגוסקה, סימנים שהוגדרו כ"עדות מוצקה" לכך שהיה זה אסטרואיד ענק שהתפוצץ, ורסיסיו הלוהטים צללו יצרו את האגם.
ימים ספורים אחרי ההכרזה פרץ ויכוח בקהיליית המדענים, כאשר חוקר אחר טען שאין זה אפשרי שאותו שקע נוצר מרסיס של אסטרואיד, כיוון שהקרקעית נבנתה שכבה אחר שכבה במשך 5,000 שנותיו של האגם.
אז מה הסיכוי שאסטרואיד כזה, בהנחה שפגיעתו אחראית להרס, יכה שוב בכדור הארץ? התיאוריות הללו ועוד כמה חדשות הוצגו בסוף השבוע האחרון בכנס מדעי שנערך במוסקבה, לציון 100 שנה לתקרית, שבו גם נבחנה הסבירות להישנות אירוע מסוג זה.
השאלה הזאת אקטואלית במיוחד, בהתחשב בכך שרק בשבוע שעבר הצהירה נאס"א שהיווצרותו של המכתש הגדול ביותר במערכת השמש, שאותר בכוכב הלכת מאדים, היא תוצאה של פגיעת אסטרואיד ענק בכוכב לפני מיליוני שנים.
פרופ' אריאל כהן מהמכון ללימודי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, אסטרונום ומבכירי סוכנות החלל של ישראל, אומר כי על פי חישובים שונים, הסבירות שאירוע דומה יתרחש בכדור הארץ היא בממוצע אחת ל-300 שנה. "100 השנים שחלפו מאז", הוא טוען, "מגדילות כמובן את הסבירות שגוש סלע ענק שמקורו בחלל ישוב לפגוע בנו בעתיד. אבל אינני חושב שהדבר מדיר כיום שינה מעיניו של מישהו".
בארץ אולי לא מתייחסים לכך, אבל בקולורדו שבארצות הברית פועל בימים אלה מרכז שמטרתו מעקב אחר תנועה חשודה של אסטרואידים ושביטים המתקרבים לכדור הארץ. המערכת מסוגלת לספק התראה מהירה לסוכנות החלל של ארצות הברית, במקרה שגוש בלתי מזוהה עושה דרכו אלינו. מעבר לסלעים, החשש הוא מפני אובדן שליטה בלוויינים שיתרסקו ללא התראה מוקדמת, כפי שקרה לפני עשור, כאשר לוויין סיני טעה וצלל ליבשה.
"כל עולם המדע היה בכוננות, כיוון שלא ידעו איפה הוא ינחת", מסביר פרופ' כהן, "אך לבסוף הוא צלל למימי האוקיינוס השקט. המשקל שלו, אגב, היה קטן פי 100 אלף ממשקל האסטרואיד או המטאוריט שהתפוצץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
