אני משקיפה מהאינסוף לאינסוף
היא דיברה על מודעות, חופש, מדיטציה וחיפוש עצמי הרבה לפני שאלו הפכו לביטויים שגורים. רינה שני, המשוררת שהיתה למורה רוחנית ועוררה סערה ציבורית. שיר אום, חבר ותיק, מוציא כעת אלבום משיריה ומספר על האדם ששינה את חייו
רינה שני היתה מורת דרך. פורצת דרך. יש הרואים בה, ברעיונותיה ובדרך חייה, את ראשית הניו אייג' בישראל. אבל להגדיר את רינה שני כניו אייג', שמזמן הפך לדרך חיים ולדת חדשה, זה בעיני מנוגד לתפיסת עולמה, כיוון שהיא תמיד ביקשה לפתוח מחדש את הגבולות שאנחנו יוצרים לעצמנו, בכל יום ובכל דקה.
רינה הייתה מורה ותלמידה: של אלוהים, של החיים, של הטוב והנכון. היא בורכה ביושר מדהים להכיר במגבלותיה. בימיה האחרונים בישראל היא חזרה שוב ושוב על כך שהיא לא מורה, ושהיא בעצמה נוסעת להודו כדי "להניח לרגלי הבודהה את הצלב שאותו היא נושאת", כוונתה היתה לסבל ולכאב שחוותה, ללא גבולות וללא פחד.
באחד הטיולים שלנו בשדה בזמן השקיעה, שהייתה שעה מקודשת מבחינתה, תוך שהיא משלבת את זרועה בזרועי בתנועה אנרגטית ואצילית, אמרה לי, "שיר, עזוב אותך ממורה ותלמיד. אנחנו חברים. בוא נהיה רק חברים". בעולם בו כל אחד חייב להתפרנס ממשהו - היום חווית חוויה מחר נהיית גורו - תופעה כמו רינה שני היא נדירה ויקרה מאין כמותה, ועל כך אני אסיר תודה עד היום.
רינה שני נולדה ב-1937 בחדרה. היא מצאה מפלט מהמציאות האפרורית והמדכאת של נעוריה בספרים, במוזיקה ובקולנוע. בצבא היתה קצינה ואף חתמה שנת קבע. בתקופה זו נהגה לנסוע אחת לשבוע לירושלים אל לאה גולדברג, אליה היתה מביאה שיר פרי עטה והן היו עובדות עליו.
היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא השלימה את לימודיה, עברה לת"א, שם התיידדה עם הבוהמה של שנות השישים. ניסים אלוני ויוסל ברגנר היו מידידיה הטובים. היא חיה עם בן זוג ואיתו הביאה בת לעולם. היא הוציאה ארבעה ספרי שירה, ספרי ילדים ותרגמה שירה, פרוזה ומחזות מאנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית.
בתחילת שנות השבעים היא חוותה חוויה רוחנית. שנים של הגות בכל אוצרות התרבות והאומנות הבשילו לכדי טרנספורמציה, ולפתע נפתחו בפניה עולמות חדשים ואין סופיים של תובנות. היא נחשפה לראייה אחרת, רחבה יותר, גבוהה יותר ועמוקה יותר של החיים והמציאות.
באותם ימים ניא טסה לארה"ב,
האיש היה מורה לפיסול במדרשה לאומנות. במקום מחאה פוליטית שמאלנית-לוחמנית שביטא עד אז, החל לדבר על יוגה ועל מודעות עצמית, על יופי, אהבה ואמת. באווירה האינטלקטואלית-צינית שאפיינה את האמנות הקונספטואלית, עד מהרה הוא מצא את עצמו מחוסר עבודה; אך קומץ קטן של תלמידים שהזרע נזרע בלבם ביקשו לפגוש את ריין בעצמם. כך נולד גרעין הקבוצה שהתקבצה סביבה בפרק חייה האחרון.
"משנת 72' עד 79', אלו הן שבע השנים שבהן אני על הדרך, עם המודעות, רואה פנימה, נותנת מהמודעות הזאת, מתמסרת לעבודה של המודעות, זה קורה... אני לא יודעת מה יהיה עם זה... אבל אני נותנת מזה וזה מתרחב ומתרחב ומתרחב ומתרחב וגדל ונהיה ענק ואני עוד יותר מתמסרת..." (ריין בראיון מוקלט).
במפגשי הקבוצה התקיימו שיחות מעמיקות וארוכות אל תוך הלילה על מהות החיים והמוות, על החופש, הסבל, על כל השאלות הקיומיות שמעסיקות את המחפשים הרוחניים מאז ומעולם. היה זה מסע לגילוי הדדי. ריין לא הביאה עימה תורה מסוימת ומוגדרת, אלא השתתפה בעצמה בהתנסות ובגילוי. סיפורי חיים נפתחו ונותחו כדי שכל אחד יוכל להתבונן במה שמונע ממנו להיות חופשי ומאושר.
ריין הקדימה את זמנה בשנים רבות, הרבה לפני שמונחים כמו מודעות, חופש, מדיטציה, נתיב רוחני, צמיחה רוחנית או חיפוש עצמי הפכו לביטויים שגורים. בעבודתה הרוחנית היא ביקשה להגיע אל האחדות כנגד הפיצול הקיומי שבו אנחנו מצויים בדרך כלל. היא נהגה לדבר על הצורך לבדוק באופן חד ופרטני את משחקיה של המפלצת בעלת אלף הראשים, דהיינו האגו. היא קיבלה השראה ממקורות שונים כמו פרויד, יונג ופרום, המיתולוגיה היוונית והספרות הקלאסית. היא כיוונה אותנו לקרוא, לחקור ולקבל מכל דבר את הטוב והנכון, ומעל לכל, לראות את האחדות העוברת בכל המקורות.
במחברותיה אפשר למצוא ציטטה של דוסטוייבסקי על אהבה, שיר של טאגור, קטע מתוך משנתו של דון חואן וכמה משפטים מודגשים בצהוב זוהר עם רסיסי מים תכולים מתוך ספר הזוהר, עם ציור של לב או כוכב זוהר בסופו, כעין נשיקה עמוקה לרגע ההשראה האלוהי שנחה על הכותב, עליה ועל היקום בכל רגע ורגע.
בסינתזה מופלאה בין תורות מזרח ומערב, פילוסופיה, ספרות, הגות ואמנות, המקורות שימשו כנקודות התייחסות לאירועים שקרו ב'כאן ועכשיו' בחייה ובחיי תלמידיה. בקירבתה הכל קיבל חיים ואף פעם לא נשאר כפילפול פילוסופי יבש. ריין נהגה לראות את מצבי הנפש גם בשפת הגוף, הפנים והאנרגיה של היושב מולה. היא ידעה להבין מה היא רואה, ולתת לזה שם. היא לימדה אותנו להתבונן פנימה באומץ, להכיר בחומרי הנפש שעולים ולדעת ש"מודה ועוזב ירוחם", כדבריה.
בשנת 79' עברה ריין חוויה שאותה הגדירה כהארה. אלה היו שלושה ימים מרוכזים של חוויה מיסטית שפתחו בפניה את ההכרה במציאותה של האלוֹהוּת. השמים נפתחו ו"דמות יהלום הייתה על סף", כפי שכתבה באחד משיריה. במשך שלושה ימים לא הייתה יכולה לדבר. אחר כך, סיפרה, הייתה צריכה שוב ללמוד לעמוד וללכת: "את כל תולדות האנושות עברתי עוד פעם אחת".
אז גם החלה לעסוק במה שכינתה בהומור "הספרות המקצועית": ספר הזוהר, סידור התפילות לצד דברי הבודהה, הספרות הוודית וספרי דרך למיניהם. ריין חזרה והדגישה שראשית היא חוותה את החוויות ורק אחר כך קראה עליהן באותה "ספרות מקצועית". "אין לי דעות", אמרה "יש לי דעת... אין לי השקפה. אני משקיפה מהאינסוף לאינסוף", אמרה באותו ראיון מוקלט. ואם עד אותה שנה דיברה על אחדות, כעת התברר שהאחדות הזו היא האלוהות, ומהאלוהות.
פעילותה של ריין עוררה סערה ציבורית (שבעקבותיה לבסוף גם הוקמה ועדת תעסה-גלזר לבדיקת פעילות הכתות בישראל) ובשנת 83' עזבה את ישראל להולנד. לאחר כמה חודשים הגיעה להודו שם חלתה בצהבת.. לבסוף נפטרה בעיר בודגאיה, שם על פי המסורת זכה הבודהא להארה.
שנים אחר כך התרחקתי מכל סביבה של חיפוש ורוחניות. הרגשתי שכפי שעשיתי את "הקפיצה הגדולה" והפכתי חסיד נלהב של מדע החיים ואלוהים (להורי ומכרי נדמיתי כאדם שאיבד את דרכו והשתגע), צריך הייתי לעשות קפיצה לא פחות מסוכנת, ולוותר על שיר אום "המואר", "בנו הנבחר של אלוהים". הבנתי שבשם החופש איבדתי את החופש, ושאני כל הזמן מנסה לחיות "לפי ראשה של ריין", מה שמאוד נגד את השקפתה ואת הדוגמא האישית שהיא היוותה עבורי.
וכך חייתי במשך שנים חיי בליינות בתל אביב, מנסה להבקיע לי דרך בעולם המוזיקה בה עסקתי למחייתי, כנגן, מפיק ומעבד. זכיתי לגעת בדברים יפים ומרגשים, כמו לעבוד עם שלמה גרוניך, עופרה חזה וחיים צינוביץ' ואנסמבל דיוואן. אבל החיים הם גלגל, מתברר: חבר קרוב, בהרט מיטרה (יואב לב) שחי שנים בקרבת המורה הרוחני פאפאג'י בלאקנאו שבהודו, הזמין אותי כדי להפיק אלבום שירים של קהילת מחפשי הדרך בלקנאו.
החיים בקרבת מחפשי הדרך בהודו עוררו מחדש את אותה תקופה סוערת ומדהימה עם ריין, והכינו את הקרקע למפגש מחודש שלי עם השירים שלה, שבהם גיליתי את כל השקפת עולמה וחכמתה מובאת בצורה אומנותית מופלאה. כך נוצר החיבור של מוזיקה שלי למילותיה וכן שירים שלה לכמה מנגינות שהלחנתי הרבה קודם, שרק חיכו לרגע. משירים אלו, לבסוף, נולד האלבום "ביום שקוף רואים לנצח" שיוצא כעת.
פעם אמרה לי ריין שיש בינינו ברית מוזיקלית. "אתה זרע הזהב ואני הרוח החיה" אמרה והוסיפה בהומור "אבל עדיין רק זרע", כנגד האגו שמיד קופץ ומנכס לעצמו הכל. אלו היו גם מהדברים האחרונים אותם כתבה בבודגאיה, על ערש דווי: "עם שיר אום יש לי ברית מוזיקלית". זה לקח שנים. הייתי צריך להיפרד באמת כדי להיפגש באמת. תודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
