הבטחות צריך לקיים: פרשת השבוע בראי הקבלה
אתם מסוגלים לתאר לעצמכם כיצד היו משתפרים חיינו אם רק היינו נותנים לעצמנו מילה - ועומדים בה תמיד? אלי רייפמן מסביר כיצד בונים שריר רוחני. פרשת מטות
ילד שואל את אביו: "תגיד אבא, חמישה סכיזופרנים, זה מניין?"... זו היתה יכולה להיות בדיחה חביבה, אלמלא ידענו ששאלה כזו יכולה להעסיק צבא קטן של פוסקים, שיצטרכו להכריע בסוגיה ולהשיב עליה ברצינות התהומית הידועה שפסיקות הלכה נוטות לעטות על עצמן.
האמת היא ש"סכיזופרניה",
נושא הפיצול האנושי, שבו עסקנו גם בשבוע שעבר, עובר כחוט השני ביהדות כולה על כל רבדיה. מהותו של אדם המכריז על עצמו כיהודי היא בראש ובראשונה לקבל על עצמו כי הוא מצטרף כחייל ל"צבא השם" שכל מטרתו (ואינני מגזים כאן) היא מלחמת חורמה הנמשכת כל חייו באותו "צד אחר" שבתוך האדם, הסטרא אחרא כפי שקראו לו חז"ל, הנפש הבהמית. מלחמה ב"אני" ששולט ב"עצמי" וגורר את כולנו יגון שאולה.
בשבוע שעבר הבהרנו כי על פי היהדות, ה"אני" בדר כלל משקר ל"עצמי" ונוהג לעטוף את האגואיזם, שהוא מהותו של ה"אני", בכיסוי מתוק של "אהבה" או "דאגה לזולת", כאשר בפועל, כל מטרתו היא שירותו הוא וסיפוק מאווייו של האגו שלנו שאינו יודע שובע.
למעשה, אנחנו כל הזמן משקרים לעצמנו (או לפחות רוב הזמן) גם בתחום אחר שהוא נחלתם של ה"אני" וה"עצמי" של כל אחד מאתנו: תחום קבלת ההחלטות.
החלטה אישית ("בינינו לבין עצמנו") שאנו לא עומדים בה הינה שקר עצמי לכל עניין ודבר. ספרתם פעם כמה פעמים בשנה (או בחודש, או ביום) אנו לא עומדים בהחלטות של עצמנו? "אנחנו" משקרים ל"עצמנו" כל הזמן: "אני מתחיל דיאטה מחר!", "הבטחתי לעצמי שאני לא מתעצבן יותר!", "אני לעולם לא אכה אותה יותר!", "לעולם לא אפסול יותר גברים מראש בגלל מראה! אני אתן לזה צ'אנס", "אני בחיים לא מדברת יותר עם חמותי!", "זהו! ממחר, כל יום 5 ק"מ ריצה בים!", וכהנה וכהנה New Year Resolutions, הבטחות ושקרים שלנו ל"עצמנו".
האם אתם מתארים לעצמכם כיצד היינו נראים וכיצד היו משתפרים חיינו אם רק היינו נותנים לעצמנו מילה - ועומדים בה תמיד?!
למצער, מעטים הם אלה שיודעים שמהותה המרכזית של מערכת המצוות ביהדות נועדה לפתור בדיוק בעיה כרונית זו (!). כפי שהובהר לא אחת, מהותן של המצוות מעולם לא היתה ריצויו של שליט עליון על-טבעי וכל-יכול.
פעם אחר פעם חזרו חז"ל על האזהרה כי אל לאדם לחשוב שהקב"ה זקוק לזבחינו או לקיום מצוותיו. המצוות ניתנו ליהודים ככלי לשיפור עצמי מתמיד, כנשק אישי במלחמה המתמדת מול הנפש הבהמית, הסטרא אחרא שלנו - האגו.
בפועל, אדם המקיים מצוות "לשמה", קרי, מקיים מצוות ללא שום אינטרס לקבלת שכר או הימנעות מעונש, הוא אדם המקיים פעילות מעשית ענפה, פעולות ממש במשך כל יום ויום מחייו, אשר אין להן כל מטרה מלבד עצם קיומן בפועל.
אדם שמקבל על עצמו צורת חיים זו למעשה מתאמן, כל יום, כל שעה ודקה במשהו שכבר שכחנו כמעט שהוא אפשרי - קיום ההבטחות שנתנו "אנחנו" ל"עצמנו".
באופן פשטני אומרת היהדות לכולנו: "אם תוכל להתחייב לעצמך על שמירת מצוות שאין בהן שום תועלת או שכר לעצמך - ותעמוד בהתחייבות זו (!), אזי ברור לחלוטין, שכאשר תגיע להבטיח לעצמך הבטחה מהותית לחייך שיש לה משמעות עבורך - בוודאות מוחלטת תעמוד בה גם".
כאשר תבטיח לעצמך שתפסיק לאכול כמו בהמה ותוריד את ה-30 קילו שהורגים אותך, כאשר תבטיח לעצמך שתפסיק לאמלל אנשים שאתה אוהב רק בגלל שאתה יכול, כשתבטיח לעצמך שתטפל בהוריך למרות שזה מאוס עליך, כשתבטיח לעצמך כל זאת ועוד, אם "התאמנת" בקיום מצוות שנים על גבי שנים, אזי בוודאות בנית "שריר" רוחני שבפועל, ולשם שינוי, יאכוף את רצונך על נפשך הבהמית וכך תעמוד במילה שנתת "אתה" ל"עצמך".
חז"ל אינם משאירים משימת חיים זו לחדר כושר המצוות בלבד אלא מוסיפים מידע טקטי חשוב ממדרגה ראשונה, תדרוך ב"תודעת אויב" להכרת הצד השני בכדי להגדיל את סיכויי ההצלחה במשימה.
לאחר התבוננות בת אלפי שנים בנבכי טכניקות הסטרא אחרא, הם מבהירים במגוון מקורות שונים בתלמוד ובקבלה, כי המודוס אופרנדי (אופן הפעולה) של הסטרא אחרא הוא כזה שיש בו פרצה כמעט בלתי נראית, שאם רק נשכיל להשתחל בה - נקדים את האויב בשליטה על פעולותינו וגופנו אנו.
הפרצה נקראת "הרף עין". בתרגום חופשי לשפה מודרנית, אלו הן בדיוק (ובערך) 0.7 שניות המפרידות בין המחשבה על ההבטחה העצמית - לבין ביצועה בפועל. זה לא צחוק. זהו מידע מודיעיני ממדרגה ראשונה שנבדק ואושר. ככל שאנו מתמהמהים בביצוע ההחלטה מעבר לפרצת ה-0.7 שניות, כך הולכת ופוחתת יכולתנו לעמוד בה בקצב מעריכי.
המידע הנ"ל, היקר מפז, הפך לעקרון במפת הקרב הקדושה שבין האור לחושך בנפשו של האדם: "עקרון הזריזות". קיום המצוות הינו חדר הכושר הרוחני להתאמן בקיום עקרון זה. השאלה הנשאלת היא לא האם קיימת את המצווה, אלא - כמה מהר קיימת אותה?
כולנו התעוררנו בוקר אחד לפחות בחיינו לקול השעון המעורר רק בשביל להכות ב-Snooze בחמת זעם אוטומטית, למרות שהיינו "חייבים" לקום. האמירה הקבלית היא פשוטה: אם היית מזנק בזריזות על רגליך, בתוך 0.7 שניות מרגע הישמע הקול - לא היית ממשיך לישון ומחמיץ את ראיון העבודה החשוב ההוא.
הדבר נכון לגבי כל דבר שגמרנו אומר בליבנו ש"חשוב" לעשותו - אל לנו להתמהמה ולחלוף על פני הפרצה עד שהסטרא אחרא יתפוס שליטה. היה זריז בקיום מצוותיך, היה זריז בקיום החלטותיך, וכך, לעולם ותמיד, תעמוד במילה שנתת לעצמך.
בפרשה שלנו השבוע, מוסר אלוהים למשה את המשימה האחרונה: לנקום בבני מדיין על שהזנו את בנותיהן להטות את בני ישראל מאמונת השם. הסיפא הדרקונית להוראה זו היא ההודעה למשה שברגע שימלא נאמנה משימה אחרונה זו הוא "יאסף אל עמיו" - כלומר ימות.
מי מאתנו לא היה דוחה את הקץ?! כולנו היינו מייצרים "עיכובים" לוגיסטיים עד אין סוף ביציאה למלחמה במדיין רק כדי לדחות את רגע המוות עד כמה שאפשר. על פי המדרש, הבורא נתן את הבחירה בידי משה באופן מפורש: "אילו רצה לחיות משה כמה שנים - היה חי!".
אך משה אינו מהסס ולו לרגע ויוצא למלחמה ללא כל עיכוב או היסוס. הוא מקיים את מצוות האל באופן מידי וללא כל מחשבה על משמעותה האישית עבורו, כדי לא ליפול למלכודת ההשתהות של הסטרא אחרא, ובכך קובע למעשה את הרף העליון ביותר האפשרי ל"עקרון הזריזות".
הסטרא אחרא זועק במוחנו : "פראייר!" זו צעקתך "אתה". ועכשיו בואו נבדוק מה "עצמך" אומר לכל אחד ואחת מאתנו. אם גם הוא שותף לדעתו של "אתה" - אזי חבל שקראתם את המאמר הזה. הוא לא בשבילכם.
לאתר שיעורי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם