אדם חווה והבודהא על הנטייה האנושית לחטוא
בכל פעם שאנחנו מתפתים לכעוס, לפחד, להטיל ספק בעצמנו, להתמיד בהרגלינו הרעים, לפגוע באחר או בסביבה אנחנו מאבדים את מבט האמת, מאמצים את מבטו של היצר ובוחרים את גירושנו הסמלי מגן העדן
סיפור הבריאה השני (בראשית ב-ג) מציג בפנינו את תכונתה הבולטת ביותר של התודעה האנושית, זו המתומצתת במשפט "נפש כי תחטא" (ויקרא א). האדם, גם אם התברך בנפש טהורה כשל אדם הראשון, הנו ברייה הנוטה לחטוא – להחטיא את האמת – לבחור ולפעול בניגוד לאמת הנגלית לעיניה.
אך עם זאת האדם גם ניחן ביכולת לראות אמת - לראות את הרגע מתהווה לנגד עיניו: את אוושת האוויר המתאסף בפתח נחיריו בטרם יישאפו פנימה, את השקט שאחרי השאיפה, את נחשול האוויר החם הנפלט חזרה אל המולת היום, את רחשי גופו, את תנועותיו – אלו הנשמעות לרצונותיו ואלו המתרחשות מעליהן.
כאשר מעמיק האדם הוא מבחין בשני היבטיה של התודעה: הוא רואה את פניה החשוכים, המבוהלים, המזהים את המציאות ככאוס ומנסים להפכה לקוסמוס – ל"אני" – לעולם פנימי מוכר.
הוא רואה את צלו, את תכונותיו האפלות, אשר טרח להדחיק כל חייו. הוא רואה את יצרו, את נטייתו להגיב בכעס, בפחד, בחרדה, כל אימת שרצף ההנאה שלו נקטע ולחילופין, להגיב בחמדנות בכל עת שיזהה אובייקט מסוים כמושך.
הוא רואה כיצד אחיזתו בתגובותיו מגבירה את עוצמתן, מעניקה להן חיות ומעצימה אגב כך את סבלו.
מאידך, רואה האדם את פניה המוארים של תודעתו - את היותו נוכחות מודעת, בוטחת, מאושרת הנפרדת מתהליך החשיבה. הוא רואה את צו מצפונו, את ייעודו ואת תכלית חייו, הוא רואה את אפסותו אל מול היקום ואל מול נצחיותו של האל. והוא רואה אמת קוסמית; חוקים הפועלים ביקום, כדוגמת חוק הפעולה והתוצאה או "ואהבת לרעך כמוך", שקיומם מסייע בשמירת האיזון הגופני/הנפשי/החברתי/הסביבתי העדין כל כך.
אז מדוע אפוא חוטא האדם, מדוע הוא בוחר ופועל בניגוד לאמת הנגלית לעיניו? סצנת הפיתוי בסיפור גן עדן תשמש אותי להבהרת סוגיה זו.
בראייה פרשנית המזהה בתורת ישראל מחזה פסיכולוגי המתרחש בראשו של אדם אחד מסמלת סצנת הפיתוי בגן עדן את מה שניתן לכנות אב הטיפוס של כל המצבים הפסיכולוגיים - את רגע הבחירה, הרגע בו מתכנס רצונו של אדם לכדי פעולה.
ארבע דמויות ניצבות על בימת התודעה:
• האל – המייצג את מבט האמת, היודע את משמעות אכילת פרי עץ הדעת.
• הנחש – המייצג את היצר, את הדחף לפעול בניגוד לאמת הנגלית.
• האישה – המייצגת את קול ההיגיון.
• האדם – המייצג את ההנהגה הפנימית, את הפן הבוחר של התודעה.
כאשר מנתחים את סצנת הפיתוי מבחינים כי האל - הוא מבט האמת - שקולו היה עד לא מכבר רם וצלול, נעלם ומפנה את הבמה לנחש, לאישה ולאדם, אם כי האחרון שקט ופסיבי משהו. מכאן, ידוע לכול, הדרך לפיתויים של חווה ואדם סלולה.
האדם חוטא, מדגיש
ראוי בעיניי ליצור הקבלה, ולו לצורך הבהרה, בין ארבעת הבנים מן ההגדה ובין ארבע הדמויות הפועלות בסצנת הפיתוי:
• התם – האל
• הרשע – הנחש
• החכם – האישה
• וזה שאינו יודע לשאול – האדם
בראייה זו, האדם חוטא לא רק משום ששמע בקול רעייתו, ככתוב: "על כי שמעת בקול אשתך..." (בבראשית ג. יז.) אלא משום שהפך מרואה אמת לשומע אמת – כלומר שהפך את קול ההיגיון שהנו אמת מכובסת, אמת יד שנייה, לנר לרגליו. האדם חוטא בעיקר משום שאינו יודע לשאול – שאינו מקיים דיון נוקב לגבי המשמעות העתידית של בחירתו.
סצנת הפיתוי בסיפור המקראי מקבילה, לפחות ברעיון המקופל בה, לדבריו של הבודהה בדרשתו הראשונה: "בקצרה, חמשת מצרפי ההיאחזות הם סבל". חמשת המצרפים: הגוף והארבעה המהווים את המיינד: הכרה, תפיסה, תחושה ותגובה, הם למעשה מנגנון הקליטה, העיבוד והתגובה של המידע החושי.
בקביעתו זו הבהיר הבודהה כי הזרע לסבל האנושי טמון בתהליך הנפשי, באותה שרשרת אירועים שתחילתם בקליטתו של מידע בגוף – באחד מששת פתחי החושים, ועד התגלמותו כתגובת דחייה או משיכה, תגובה שמשכה, עוצמתה והשפעתה על איכות חיינו קשורה ישירות לפרק הזמן שאנו אוחזים בה.
מסר זהה עולה גם מסצנת הפיתוי בגן העדן. אמנם הסיפור המקראי אינו פורט את שרשרת האירועים הנפשיים לפרודות כפי שעשה הבודהה, אלא שם דגש על השיח הפנימי המתרחש בעת תהליך הבחירה, אך המסקנה העולה משני המקורות היא אחת: בכדי להבין את מהות הסבל, את מקורותיו, יש לצלול לקרביו של התהליך הנפשי. רק כאשר נעשה כן נוכל למצוא פתרונות ולחלום על גאולה.
סצנת הפיתוי בגן עדן אינה תלושה משגרת חיינו. למעשה, היא חוזרת על עצמה מדי יום ביומו - בכל פעם שאנחנו מתפתים/בוחרים לכעוס, לפחד, להטיל ספק בעצמנו, להתמיד בהרגלינו הרעים, לפגוע באחר או בסביבה. באותם רגעים אפלים אנחנו מאבדים את מבט האמת, מאמצים את מבטו של היצר, תומכים בו במיני תירוצים ובוחרים את גירושנו הסמלי מגן העדן.
עם זאת, בסצנת הפיתוי מקופל גם הפתרון לסבל. שני פתרונות מבליע הסופר המקראי: הראשון, שמרו על מבט האמת שכן לנוכחותכם המודעת יכולת להמיס באחת כל דרמה נפשית. והשני, אם אינכם יכולים לשמור על האמת לנגדכם (ובינינו, כמה מאתנו באמת מסוגלים להתמיד בכך) למדו לראות את הקולות, זהו את השיח הפנימי המתרחש בתודעתכם, למדו להיות נוכחים בעין הסערה הנפשית, ובעיקר, אל תמהרו לבחור, עצרו לרגע, שאלו את עצמכם לגבי משמעותה העתידית של בחירתכם ורק אז פנו לברוא את ההווה שלכם.
מטפל ברפואה סינית, עוסק בהוראת הדהרמה, מחבר הספר "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל. לאתר של ערן
נא להמתין לטעינת התגובות
