עיקרון המאמץ המינימלי הורס לנו את החיים
על פי המיתוס הניו אייג'י, צריך לקבל את הרגע כפי שהוא, לזרום עם היקום ולחיות ללא התנגדות. האומנם? קלרה סלאי חושבת שזו הדרך הבטוחה לאבד את חופש הבחירה
תהיתם פעם מדוע העידן שלנו, שבו אינפורמציה כה זמינה, נשלט בידי רדידות? כיצד יתכן, שבעוד מדפי החנויות גדושים בספרים כה רבים, אנשים קוראים פחות? מדוע מיומנויות השפה של הדור הצעיר נעשות יותר ויותר עלובות? מדוע ישנם יותר ויותר ילדים הסובלים מליקויי למידה? מהיכן בא השגשוג של התמכרויות ותבניות התנהגות אובססיביות/קומפולסיביות כה רבות?
הייתכן שיש תשובה אחת לכל השאלות הללו? צעירים לא מעטים אמרו לי בביטחון מלא שאין ערך לחייהם; הם הרגישו שהחיים עוברים ביעף: עבודה, שינה, שום דבר מעניין. הם חשו שהריגוש היחיד האמיתי שחוו היה כשהשתמשו בסמים. כששאלתי אותם, מה יעשה אותם מאושרים, התשובה הייתה לרבוץ על החוף בתאילנד ולתפוס ראש.
רבים פנויים וכמהים לקשר רציני, אחרים חיים במערכות יחסים גרועות ואף על פי כן לא מוכנים לנקוף אצבע בכדי לשנות את המצב.
מה גורם לאנשים, תאגידים וממשלות להיות עיוורים לתוצאות ארוכות הטווח של מעשיהם? מדוע הם ממשיכים לנקוט בפתרונות היוצרים בסופו של דבר בעיות גדולות בהרבה, כמו למשל חקלאות המבוססת על הנדסה גנטית המפוררת את שרשרת המזון, כמו למשל עקירתם של יערות הגשם לצורך קבלת חלקת אדמה לשנת יבול אחת בלבד? ישנן כמובן בעיות דחופות כמו רעב; אבל מדוע לפנות לפתרונות שבסופו של דבר ינציחו את הרעב? האם מדובר רק בשיפוט לקוי או במשהו עמוק בהרבה?
התשובה לכל השאלות הללו היא עקרון הפעולה המינימאלית. בפיזיקה זהו עיקרון בסיסי המקשר בין חוקי התנועה והאנטרופיה ומסביר מדוע הטבע בוחר במסלול הקצר ביותר. כאשר בני אדם מתנהגים כמו חומר, חוק זה בא לידי ביטוי כעקרון המאמץ המינימאלי, המסביר מדוע יש נטייה להתייעץ עם השכן ממול במקום עם מומחה מהשכונה הסמוכה כל עוד תשובתו של השכן ממול נראית על פניו הגיונית.
דוגמא אחרת לחיים בצילו של חוק המאמץ המינימאלי הינה הפרעות קשב וריכוז, שזה בסך הכל השם המפוצץ ל"הכול-עכשיו-מיד וללא מאמץ". יש אנשים שיותר קל להם ללמוד מאשר לאחרים; אותם אלה שחווים קשיים צריכים לשנות את הרגליהם ולהשקיע יותר אנרגיה. אבל בדיוק הנטייה לא לרצות לשנות הרגלים מתוגמלת ומחוזקת בחברה של ימינו ע"י הצדקתם של תבניות התנהגותיות מעין אילו בחוסר יכולת. (כמובן שישנם רבים המרוויחים מזה, ומשווקים פתרונות קלים לאלו הסובלים מתסמין הפרחח המפונק.)
לעתים קרובות מנהיגים רוחניים מטעים אנשים על ידי פופולריזציה של הלימוד הרוחני העמוק. הם מלמדים שהיקום חכם לאין שיעור ולכן כל דבר הוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. על האדם לקבל את הרגע כפי שהוא, לטפח ראייה חיובית על החיים, לחיות ללא התנגדות מכיוון שכוח יוצר כוח נגדי. הם מלמדים שבאמצעות חוסר הגנה, אי התנגדות, יכול האדם להיות כמו הטבע, ובעזרת שימוש בחוק המאמץ המינימאלי, אפשר להשיג כל דבר.
אין זה נכון שהטבע חסר הגנה וגם אין הוא פועל על פי העיקרון של אי התנגדות. הטבע עשיר באמצעי הגנה מפותחים ויצירתיים: צמחים מפתחים רעלים נגד חרקים, ואילו החרקים מגיבים ע"י פיתוח טולרנטיות לרעלים אילו, וכך הלאה. וזה בדיוק ההבדל בין אובייקטים דוממים ומערכות חיות: צמחים ובעלי חיים משנים את תבניות ההתנהגות שלהם על מנת לשרוד, הם לא מצייתים לחוק הפעולה המינימאלית בעוד חפצים דוממים ממלאים אחריו. חוכמת הטבע הינה שהוא שורד
גם אם נניח שהיקום והטבע הם אכן חכמים; האם זה אומר שעלינו לקבל כל פעולה של הגזע האנושי כחוכמה עילאית? האם זה אמור לעודד את ההרס המתרחש כתוצאה מגידול האוכלוסייה העולמית והזיהום הסביבתי, ולמחול על פעולות האנושות הגורמות להשמדה יומיומית של מיני יצורים וצמחים?
למעשה אין לכל מעשי עוולה אלה דבר עם חוכמת היקום, אלא רק עם טיפשותנו וחמדנותנו. הימנעותנו מלהתנגד באופן פעיל לכל אלה ולעובדת היותנו מורעלים ע"י הבורות ורדיפת הבצע של התאגידים הגדולים, הינה בחירה: הבחירה של המאמץ המינימאלי. העיקרון של הפעולה המינימאלית הינו חוק דטרמיניסטי בפיזיקה, ולכן בחירה בדרך המאמץ המינימאלי הינה הבחירה של להיות כמו חלקיק חומר דטרמיניסטי. האין אנו מאבדים בבחירה מעין זו את מהותה של מתנת החיים היקרה ביותר, חופש הבחירה?
אינני מאמינה בשום עיקרון כהכללה. אני לא מאמינה שאנחנו צריכים להיות או לפעול בהתאם לעקרון כלשהו. המוטו שלי הוא הבט והתבונן ופעל בהתאם. וכך, לא הימנעות מהתגוננות וגם לא התנגדות יכולים לפעול כקו מנחה כללי לחיים. אם ברצוננו לחקות את הטבע, אזי עלינו להסתכל כיצד הטבע פועל: הטבע אינו חסר הגנה, אלא אינטראקטיבי ויוזם. על ידי היותנו חסרי הגנה אנחנו בוחרים לוותר על יוזמה ובוחרים להיות המופעלים, בוחרים להיות כלי המשחק במקום השחקן. ע"י קבלת כל התנהגות מתוך הצדקתה כחוכמת היקום, אנחנו מעודדים חוסר אחריות עם תקוות שווא שבדרך נס ברגע האחרון, בסגנון הוליוודי, הכול יסתדר. אם קשה לך ללמוד, אז אל תלמד: אין צורך להתאמץ, תישאר טיפש, החברה האידיוטית כבר תמצא שם לליקוי שלך ותוכל לדרוש זכויות. היקום לצידך.
למרבה המזל, יש אנשים שמוכנים להיות יותר מאשר חומר דומם, והם משקיעים מאמצים גדולים בהצלת חיים, בין אם של בני אדם או אחרים. אנשים אלה לא מתהלכים עם עיניים בורקות בהכריזם שהגיעו להארה, והם לא מתפלשים רק ברגשות חיוביים. כשהם פועלים, לעתים הם עושים דברים בניגוד לטבעם מכיוון שאם הם היו מצייתים לחוק המאמץ המינימאלי, הם היו שומרים על תקינות פוליטית, נמנעים מעימותים, נמנעים משימוש בכוח, ולכן מאפשרים לאחרים להשתמש בכוח נגדם ובכך מחללים את כל היקר להם. לפעמים תקינות פוליטית היא סימן לסובלנות, אבל בדרך כלל, זוהי בגידה בערכים שלנו. על כל פנים, בשני המקרים, להיות תקין פוליטית זוהי פעולה מינימאלית.
פעולה מינימאלית אינה שוות ערך לחוסר מאמץ; משמעותה הינה הליכה בתלם, כרכבת הנעה על המסילה. הרכבת יכולה להשתמש באנרגיה רבה ולהגביר את מהירותה, ועדיין, היא תנוע על המסילה. על מנת להסיט את הרכבת מהמסילה, יש צורך בהפעלת כוח. אם ברצונך לשנות הרגלים ישנים, אתה חייב להשתמש בכוח; לא מספיק לומר שתשתנה. ללא מאמץ, תיפול חזרה לתוך התלם הישן, חוזר על אותן תבניות התנהגותיות בלתי רצויות. רק בהשקעת מאמץ, ייתכן שינוי.
אולי איננו יודעים מה טוב עבורנו, עבור אחרים, או עבור כדור הארץ. אבל אנחנו ודאי יודעים מה הרסני להישרדות: זרימה עם חוק המאמץ המינימאלי; "אל תעשה דבר" אינו רק בלתי יצירתי, הוא גם מאפשר לאנטרופיה להשתלט. החיים הם הליכה כנגד האנטרופיה; חיים משמעותם השקעת אנרגיה. ברגע שאנחנו עוצרים, המערכת דועכת מעצמה, כמו שעון קפיץ ישן. זאת הפְּרֶרוֹגָטִיבָה שלנו כיצורים אינטליגנטיים, להשקיע מאמץ מתוך הכרה ובכך לשנות את התנאים. החיים הם אנטרופיה שלילית, כלומר, אתה מונע מהמערכת לדעוך ע"י השקעת אנרגיה, ע"י לקיחת יוזמה לשינוי הרגלך הישנים. או במילים אחרות: "ובחרת בחיים".
ספרה, בורא האלוהים – כיצד אלוהים הפך להיות אלוהים יצא בימים אלה לאור.
נא להמתין לטעינת התגובות
