יש כאן זעקה גדולה על פיספוס על בני הדור שלנו שזכו לפריבלגיות של ידע נגיש ובמקום לבנות על הידע הזה לטפל בבעיות עתיקות ימים או בסכנות החדשות של המאה שלנו כמו מודיפייד אינג'ינרד פוד עם השלכות של הולוקוסט, יש אדישות של אלה שאינם צריכיםללחם על מחייה במקום לבקר ולהשפיע נגד טרנד שלישי של פרמה ותאגידים אוהבי בצע
יש כאן זעקה לקום ולבחור להשפיע לטוב
יש כאן זעקה שהפעילות והעמל בסך הכל גם תביא צמחיה לפרט שנלחם ותעצב אותו
דברים נכונים ובזמן
מה שאין כאן איך מעוררים את הזולת לבחור לפעול ולעמול למען הטוב הפרטי והטוב הכללי?

שככל שננסה להתנגד למציאות, כך תהיה לנו פחות אנרגייה להניע אותה.

מי שמאמין שאין בכוחו לשלוט על כלום לא ינסה לשלוט יישאר פאסיבי ולכן כל מיני דברים ייתרחשו סביבו והוא יזרום איתם. הוא לא יכול לראות שבתהליך הזה הוא רק מוכיח את העובדה שהוא זה שקבע את הכיוון בנקודת המוצא בוותרו על הניהול המודע של חייו עם ההחלטה לזרום ללא התנגדות.

קל לראות שאין לנו שליטה על כלום, מה שמניע אותנו יכול להיות לאחד מאד דינמי ולאחר פסיבי. לכן ההנחה שאם נבין שאנחנו לא שולטים, נהייה פסיביים אינה נכונה. מי שאקטיבי ימשיך כך ומי שלא, לא. התפקיד שלנו הוא לא ''לעשות'' כי הדברים נעשים. התפקיד זה פשוט להינות מהמסע כמו שהוא מגיע, וזה ממש לא פסיבי, כי בגלל ההתניות, מאד ''קשה'' לנו לזרום.

גורם לכך שבממוצע רק תגובה אחת מתוך שלוש מוצגת לקריאה

חכם ורהוט ומקורי

אולי העולם שלך נשלט בידי רדידות. שלי לא. כל אדם בוחר בעולם שהוא רוצה לחיות בו.

''יש מכלום'' = Ex nihilo ,res בניגוד ל: אין מאין = Ex nihilo ,nihil

In greek :holos= shalem (whole) and phany = appearance , manifestation

יש זרם עיקרי היום שטענתו: ''מה שצריך לקרות יקרה'' או לחילופין ''מחשבה יוצרת מציאות'' אם כך הרי כל מה שעליי לעשות הוא רק לחשוב כדי שהדברים יקרו בדיוק כפי שאני רוצה, אז למה לי באמת להתאמץ? מסיבה זו יש היום לדעתי הרבה צעירים שלא מתאמצים וכתוצאה מכך חשים תסכול/דכדוך ועוד...
בכתבה זו נאמר דבר חשוב, אכן יש צורך להשקיע מאמץ כזה או אחר על מנת לשנות דברים.
יש להתאים רמת מאמץ לרצון שלנו להשיג דבר מה בחיים,ואם רק חושבים (ובעיקר נחים) הדברים הרבה פעמים שוקעים ולפעמים פשוט לא קורים.
נתקלתי גם בספרה של סלאי ''בורא האלוהים'' ניתן גם שם להנות דרך סיפור מהשקפת עולמה המענינת והאמיצה של סלאי על מה שאנו קוראים לו מציאות.

ניו איג' לא מטיף לקבלה פסיבית כמשתמע מכתבתך. התפלאתי על חוסר ההבנה הבסיסית. כן מדובר על היכולת להתחבר לדממה, היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא ומתוך תובנה זו הפעולה מדוייקת ואפקטיבית, אנרגיה לא מתבזבזת לריק על כעס ותסכול. רחוק מקבלה בסגנון אסקופה נדרכת... איפה טעינו?

ואינו עומד כחוק יחיד אשר מנהל את היקום.

אריה התוקף את טרפו בונה מערכת קטלנית לצורך השקעת מינימום אנרגיה בתהליך אך עדיין מושקעת אנרגיה רבה

האם אנחנו ''לוחמי אור'', או ''סטלני אור''. כי במלחמה כמו במלחמה, אין רגע דל. ובסטלנות כמו בסטלנות, מחכים עד העונג הבא. הטעות הגדולה, לדעתי, של כל מגמת ההתפתחות, היא התעלמות מהמימד של האנרגיה והעוצמות. כלומר בדיקה רק של מימד המה, ולא של מימד האיך.
ובמלחמה לא רק בונים יעדים, אלא יוצרים אסטרטגיות כיבוש.

גם הטבע כאשר הוא עושה משהו הוא עושה זאת מתוך שאיפה למאמץ מזערי כלומר מינימום פעולה שתתן לו מקסימיום תועלת.
אבל הטבע שלא כמונו לא התפתח מהר מידי מכפי הבנתו.
חוצמזה יש יותר מידי בני אדם שמקיימים פרו ורבו בלי להבין את הדינמיקה האי לינארית בין המערכות השונות.
והכי חשוב העולם נשלט בידי אנשים שלא רואים את המחר או שמא נאמר שלא רואים את האחר- כך אלא רק את חשבון הבנק שלהם הכסף מדבר.

אכן, הגישה כאילו כל דבר קורה כי הוא צריך לקרות היא בעייתית במיוחד, ובמידה רבה זאת המלכודת הגדולה ביותר שיש לניו-אייג' להציע. זה סוג של קביים רוחניים. ומה אם זה לא כך? ומה אם לא לכל דבר יש סיבה? ומה אם לא כל דבר מתברר בסוף לטובה? האם אני עדיין מוכן לאהוב את העולם הזה, שיש בו טוב אמיתי ורע אמיתי, כפי שהוא באמת?

קודם כל, חוק המאמץ המזערי הוא בדיוק כמו שהכתבה אומרת שמתאימים את המאמץ למצב. מה שהחוק הזה מוסיף שלא צריך להוסיף לזה סבל, עלבון וכל מיני רגשות מיותרים שמכבידים על המאמץ.

להגיד שהצעירים רדודים ומשועממים ובעלי ליקויי למידה זאת הכללה חסרת בסיס. אנשים תמיד היו אותו דבר. ההבדל הוא רק בתקופה. היום, רק בעולם המערבי, ישנם יותר אנשים מבוססים שלא צריכים להילחם על הישרדות. בעבר רוב האנשים היו צריכים להילחם על הישרדות וזה עשה אותם פחות משועממים. פחות רדודים? ממש לא. האם צריך לחזור לתקופת ההישרדות כדי שיהיה מעניין? ממש לא.

קשה גם להסכים שהיום בעלי ההון והכוח הם יותר אנוכיים ומזיקים מאשר בעבר. הם תמיד היו מזיקים ודאגו לעצמם. ההבדל הוא שהיום יש להם יותר כוח להרוס את כדור הארץ.

תמיד יהיו כאלו שייאנחו ויגידו כמה העולם נורא וכמה אנחנו הולכים לאבדון וכמה הנוער של היום הוא נורא. עוד לפני אלפיים שנה דיברו על קץ העולם. אז היה התירוץ הדת והיום המדע. זה כנראה ניזון מפחדים עמוקים בתוך האדם.

מה שבאמת קרה וקורה היום הוא שהלחץ הפנימי של התקופה גורם לדברים להשתנות. חלק מהחברה לוקח את העניינים לידיים ומשפיע על האחרים להשתנות. חלק משתנים, חלק אדישים, חלק נלחמים נגד השינוי אבל בסופו של דבר החברה מתפתחת. חוסר הצדק החברתי הביא אידיאולוגיות חדשות של החברה במאה שעברה. עבודת האלילים הפכה לאמונה מופשטת באלוהים ולדתות. חוסר הסובלנות של הדת הפכה לחקירה ולמדע. עודף טכנולוגיה וזמן גורם לחיפוש אחר רוחניות וגם המדינות מתחילות להיות ערות לנזקים הטכנולוגיים ופועלים בנידון.

כך שהדברים מסתדרים. חוקי היקום גורמים לתהליך לפעול, והתהליך הזה פועל על ידי כך שבני האדם מתעוררים ועושים משהו בנידון.