לסלוח על הבלתי נסלח
ב-1999 נרצחה אנדריה, בתה בת ה-12 של רבקה דה-מורו. דה-מורו הייתה שבורה, אכולת זעם ושנאה; כשצפתה במשפטו של רוצח סדרתי אחר - למדה שאין טעם בנקמה. סיפור מדהים על מחילה
רבקה דה מורו
הוא חיכה שאביה יעזוב את הבית, ניגש לדלת ואמר לה שסבא וסבתא שלה חולים ושעליה ללכת עמו. אז נסע כ-15 ק"מ בדרך מיוערת, שם אנס וחנק אותה. מהווידוי שלו למדנו שהיא נלחמה בו והתחננה על חייה. היא הבטיחה לא לגלות שאנס אותה אם רק ייקח אותה הביתה.
הוא סירב. הוא חנק אותה למוות.
אחרי שרצח אותה גרר אותה כמאה מטרים ביער וכיסה את גופתה הקטנה העירומה בזרדים והשליך את בגדיה לנהר הבאפלו הקוצף. הרוצח, קרל רוברטס, היה קרוב משפחה, כך שאיש לא התפלא שעזר לכולנו לחפש את אנדי במשך שלושה ימים.
כשגילית לבסוף מה קרה לאנדי רציתי למות יחד איתה. אין דרך לתאר אובדן ילד מאשר לומר שעדיף למות בעינויים. מעולם לא חוויתי כאב רגשי או פיזי שכזה. אם לא איבדת ילד אין לי כל דרך להסביר זאת כך שתבין.
הייתה לי הקלה מועטה כשקרל רוברטס נמצא אשם ברצח ממדרגה ראשונה ונגזר לו עונש מוות. במשך זמן מה זעמי ושנאתיי אליו שככו, אך כעבור זמן לא רב הוא החל שוב לרדוף את מחשבתי. רציתי שיסבול לאט והרבה. אפילו כיניתי אותו "שרץ השטן" והתפללתי לאלוהים שיאנסו ויענו אותו בכלא.
שנאה ואי-סליחה אכלו אותי. כל מחשבותי עסקו רק בדרכים בהם אוכל להרוג את קרל רוברטס בעצמי.
ואז בוקר אחד ראיתי את התוכנית של קייטי קוריק ב-NBC כששידרו את סיפורו של גארי רידג'ווי, הרוצח מגרין ריבר. רידג'ווי נשפט על רצח 48 נשים, מה שהפך אותו לרוצח הסדרתי עם התיק הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. הוא עמד להתחיל תקופת מאסר של 48 מאסרי עולם מצטברים על רצח כל הנשים. צפיתי בעניין במשפחות, שלכל אחת מהן ניתנו עשר דקות כדי לתאר את הנזק והכאב.
היו שם קטעים מכמה וכמה הצהרות: "אני מקווה שתירקב בכלא, בן זונה", ו"אתה לא אלוהים. לא היתה לך זכות לקבוע מי יחיה ומי ימות". רידג'ווי ישב חסר רגש ונוקשה, עיניו מכווצות, כאילו מלאות שנאה.
רק כשעלה בוב רול, אביה של לינדה רול בת ה-16, ודיבר בפני הרוצח - משהו בתוכי ובתוך גארי רידג'ווי נשבר. בוב רול היישיר מבט אל הרוצח ואמר:
"מר רידג'ווי, יש כאן אנשים ששונאים אותך, אני לא אחד מהם. אני סולח לך על מה שעשית. אתה מקשה עלי לחיות בפועל את מה שאני מאמין בו, כלומר מה שאלוהים אומר לעשות, כלומר לסלוח, והוא לא אומר לסלוח רק לאנשים מסוימים, הוא אומר לסלוח לכולם. אז סלחתי לך".
הפנים של רידג'ווי התרככו והשפתיים שלו החלו לרעוד. ואז הוא התחיל לבכות. באותו רגע הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להמשיך לחיות היא להפסיק לשנוא. היה עלי לעשות את מה שבוב רול עשה, לשחרר, לתת לזה להפסיק להרוג אותי, לתת לאנדי לנוח על משכבה בשלום.
לקחת חזרה את הכוח
השנאה לאדם שרצח את בתי אכלה אותי. הלב והנפש שלי נעשו שחורים וזה כמעט והרג אותי. זה כמעט והרס גם את המשפחה שלי. ידעתי שאם משהו לא ישתנה אגיע לבית הקברות כתוצאה משברון לב, ואקבר ליד בתי. מה שבוב רול עשה באותו יום, כשלקח את הכוח חזרה מהרוצח מגרין ריבר - שינה את חיי.
אז גם הצטערתי על שאר הקרבנות במקרה של רידג'ווי. ידעתי בדיוק מה הם מרגישים מכיוון שגם אני עמדתי בבית משפט בפני הרוצח
של הבת שלי. אני זוכרת איך נמלאתי שנאה כשהבטתי בו. רציתי לקלל אותו, אני זוכרת את הזעם העצום בעוד הוא יושב כמו רידג'ווי, חסר רגש ואטום.
היום אני לפעמים מצטערת שלא אמרתי בבית המשפט את מה שאמר בוב רול. "אני סולחת לך על מה שעשית". לעתים אני מצטערת שלא לקחתי את הכוח חזרה לידי אז, כשנתתי את תסקיר הנזק שלי. אבל לא עשיתי את זה אז, וזה בסדר, כי עשיתי את זה עכשיו ואינני שונאת יותר.
הסיפור לקוח מתוך "פרוייקט הסליחה", אוסף של סיפורים מכל העולם - מאנשים בני כל הגזעים, הלאומים והמדינות - שמטרתו להציע אלטרנטיבה לרגשות נקם, וכך להביא לריפוי של פצעי עבר ולעתיד חופשי מאלימות.
קוראים שמעוניינים לשתף בסיפורי מחילה מעוררי השראה מוזמנים לשלוח במייל .
נא להמתין לטעינת התגובות
