ספר הזוהר הוא ספר מיסטי? לא ממש
ספר הזוהר הוא ככל הנראה הספר המופלא, העמוק, היפה והמבריק שאי פעם נכתב אבל הוא לא טקסט שדן במגע ישיר עם האלוהות. תומר פרסיקו היה מעדיף טקסט השואף לאחדות עם המציאות המוחלטת מאשר תיאוסופיה עניפה ומפותלת
כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זהו הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסוים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.
אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן בטקסט מיסטי. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, "היפה", נירוונה וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.
והתשובה שלי היא שרובו לא. מדוע? כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים לצד רמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:
"רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו." (פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)
סליחה? אקסקוויז מי? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, יקב מברך דווקא את אשר שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושיה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח! אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.
כדי להבין למה הזוהר אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעל פה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות.
אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו. הנה דבריו:
"דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].
"וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה
מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו, הוא כולו אשליה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך! והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" - אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.
מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאו קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה!!!
נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תיזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר.
אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה, אבל אין ספק שאם כך, האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). ייתכן, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.
מדוע זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחוכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מיני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופים אבא אמא, משם לזעיר-אנפין ועד לפורקנו בחסדי האל בנוקבא. ידע (או למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י ולחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי שבהם ובעולם, בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
