שבע הצלקות שעל ליבנו
לכל ילד יש שבע בקשות מהוריו. כשאלה לא נענות, הוא רודף אחריהן כל חייו. האמת המרה היא שזה קרה לכל אחד ואחת מאיתנו. שי אור יורד למעמקי הבור. חלק ראשון
בזמן שמוכר הגלידות פותח באדישות נינוחה את החלון היא מקפצת מרגל לרגל בהתרגשות. אמא ואבא בדרך לכאן. הם מתקדמים לאט ומתקרבים לאוטו גלידה בעייפות של סוף יום. הילדה כמעט מתפקעת מרוב שמחה. כשאבא מושיט יד לכיס ומוציא משם את הארנק השחור השמן שלו, היא כבר ממש מרגישה את הקרירות הנעימה והמתוקה על לשונה. איזה כיף. אבא מביט אליה מלמעלה, אמא גם מחייכת, כולם יודעים, היא יודעת שהם יודעים כמה היא אוהבת טילון, כמה היא מחכה לאוטו גלידה כל יום שלישי אחרי הצהריים. לכן כל כך קשה לחכות עוד ועוד כשהפטפוט האינסופי של אמא ואבא ומוכר הגלידות נמשך ונמשך והמוכר כמו בכוונה למתוח ולייאש אותה, ממשיך לדבר איתם במקום פשוט להתכופף פנימה לתיבת האוצרות שלו ולהוציא לאור את הטילון שלה.
והנה סוף סוף הוא מתכופף, מוציא שני טילונים. מושיט אותם לאבא. הילדה נמתחת למעלה בחיוך ענקי, עוצרת את עצמה מלהתנפל ולחטוף. עוד שנייה לחכות, עוד ממש שנייה תוכל לקרוע את העטיפה הנוצצת. אבל אבא מכניס לאט וברוב טקסיות את הארנק חזרה לכיסו. לוקח את שני הטילונים, מושיט אחד לאמא ואת השני מקרב לפיו. בעודה עומדת כך מחייכת, מתפקעת משמחה, שקופה וחשופה כמו ילדה בת ארבע, אמא ואבא מקלפים לעצמם שני טילונים ועוברים על פניה בדרכם חזרה הביתה מבעד לשער החצר, מלקקים בהנאה ומשוחחים לאורך השביל המרוצף ונעלמים מעיניה כשהם עולים בשלוש המדרגות אל תוך הבית. היא מתעוררת מהסיוט בחבטה כשהלחן הצווחני של פעמונים אלקטרוניים מתפרץ למוחה כמו אגרוף ומספיקה לראות את האוטו גלידה מתרחק ממנה אל הרחוב, ממשיך אל תחנת האושר הבאה שלו.
כשאני מספר את הסיפור הזה התגובה היא תמיד זעזוע עמוק. "לא יכול להיות שזה קרה. אין הורים שיעשו דבר כזה", אומרים לי. אבל האמת המרה היא שזה קרה לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו עמדנו שם לבד ליד האוטו גלידה, תמימים, חשופים, תלויים לחלוטין ובוטחים לחלוטין בהורינו. מלאים בידיעה העמוקה שהם מקשיבים לנו, שהם רוצים להבין מה אנחנו מבקשים. שהם רוצים להיענות לנו. שהם בצד שלנו. שאנחנו לא לבד.
הרגע שבו ננטשנו ליד האוטו גלידה הפך לרגע המכונן של חיינו. זה לא קרה לנו עם טילון וגם לא עם קרטיב. זה קרה לנו עם בקשת עומק, אחת משבע הבקשות שיש לכל ילד מהוריו. אולי הבקשה הראשונה - להרגיש בבית כאן בעולם.
ואולי הבקשה השנייה - להרגיש הנאה ללא גבולות ואשמה.
או הבקשה השלישית - להרגיש מיוחד ונפלא כמות שאני.
או הבקשה הרביעית - להרגיש שלחיות בקירבה ובלב פתוח עם אנשים כאן בעולם האמיתי זה טוב ובטוח.
או הבקשה החמישית - להרגיש חופש לבטא בחוץ, בעולם, את כל מה שבתוכי.
או הבקשה השישית - להרגיש חופש לחשוב, לדמיין, להאמין בלי גבולות.
או הבקשה השביעית - להיות האלוהים שאני.
זה קרה לנו בגיל מאוד צעיר. בדיוק כמו הילדה בסיפור
בדיוק כמו בסיפור היו כמה דברים שהיו לנו לגמרי ברורים.
א. שאמא ואבא יודעים מה אנחנו רוצים.
ב. שאמא ואבא הם כל יכולים. כלומר שאם מה שאנחנו מבקשים זה טילון אז הם ימצאו דרך לתת לנו אותו. ואם מה שאנחנו מבקשים זה להרגיש בבית כאן בעולם (בקשה ראשונה) גם את זה הם רוצים ויכולים לתת לנו.
ג. שאין לנו אפשרות לקנות לעצמנו טילון. כלומר חלוקת התפקידים הפשוטה שבה הילד הוא זה שמבקש וההורים הם אלה שנענים - טובה לנו. התלות הזו הכרחית לנו, מאפשרת לנו להיות הילדים, וכילדים טוב לנו שהדרך אל הטילון עוברת דרך הארנק של אבא. התלות הזו היא שאפשרה לנו להיות בתפקיד הילד או הילדה בסיפור של החיים שלנו.
והיה עוד דבר אחד מאוד מאוד חשוב שהיה לגמרי ברור לנו. היה ברור מה זו אהבה. אהבה זה כשנותנים למי שאוהבים את מה שהוא באמת באמת מבקש לקבל. באותו זמן עדיין האמנו שאמא ואבא מבינים אהבה כמונו.
הסיפור הזה לא התרחש פעם אחת בחיינו. האוטו גלידה מגיע כל שבוע. כבר עשרות או מאות פעמים חזר על עצמו הסיפור. בכל פעם שמגיע האוטו גלידה - הילדה תמימה ובוטחת מחדש. בכל פעם שהילדה מבקשת שהוריה יענו לה באחת משבע הבקשות - היא למעשה שוכחת את הפעם הקודמת שבה ביקשה ולא נענתה והיא שוב נפתחת לקבל מהוריה. בכל פעם שהיא נפתחת היא למעשה מתקשרת איתם בשתי שיחות, שתי רמות מקבילות: רמת החוויה ורמת ההוויה. ברמת החוויה הילדה מנהלת שיחה עם העולם שבחוץ, עם אמא ואבא. ברמת ההוויה מתנהלת שיחה פנימית שבה מתעצבות האמונות המפעילות שלה.
הרבה כאב ובלבול בעולמנו מקורם בהתעלמות מקיומן של שתי השיחות המקבילות. שוב ושוב כמבוגרים אנחנו יוצאים למסעותינו, חדורים נחישות וכוונות טובות להשיג משהו. שוב ושוב אנחנו חוזרים מהמסע עם הרבה חוויות, לפעמים גם עם תוצאות, ובפנים תחושה עמוקה שנשארנו באותו מקום. כשההערכה שהשגנו, או הבית שבנינו או החיבוק שקיבלנו או הידע שרכשנו או הצעדים להארה שצעדנו לא נגעו למעשה בבור עמוק בפנים שנשאר כואב ומוחשי כשהיה.
במעגליות שבה אנחנו נעים אנו מתעלמים שוב ושוב מהעובדה הפשוטה שלא ניתן להשיג את מה שאין. ניתן רק להרחיב את מה שיש.
הסיבה שאנחנו מתעלמים מעובדה זו אינה טיפשות או בורות. בהרבה מקרים כבר שמענו על זה מזמן. הסיבה היא שמשלב מסוים בילדותינו (שלב הוויתור שאליו נגיע בפרק הבא) התחלנו להפנות את כל משאבינו כדי להשיג את מה שאין.
על פני השטח, בשיחה עם העולם (רמת החוויה), המשכנו לעשות דברים ולחשוב מחשבות כדי להשיג את אותה בקשה שבה לא נענינו על ידי הורינו.
אם למשל היתה זו הבקשה החמישית - הבקשה לחופש ביטוי - המשכנו לכתוב או לשיר או לצייר או לנקב את גופנו בפירסינג, מתוך מאמץ עיקש "לצאת לאור", להביא החוצה את מה שבפנים. ובמקביל, מתחת לפני השטח, בשיחה הפנימית (רמת ההוויה), כבר ידענו שאנחנו לא ראויים לביטוי חופשי כאן בעולם. כבר הפנמנו היטב כאמונה מפעילה שבכל הנוגע לביטוי בעולם הזה עומדות לפנינו רק שתי אפשרויות גרועות: האחת להילחם על זה והשנייה, לוותר על זה.
כילדים הגענו לכאן, לעולם הזה, עם חיבור עמוק לשבע אפשרויות של אהבה והסכמה להתרחב כאן בשפות השונות של עולם החומר, בכל אחת מהשבע. וכילדים, האפשרות שלנו להתרחב היתה תלויה במידת ההיענות של הורינו לאותן בקשות.
באותו יום בילדותנו שבו ויתרנו על האפשרות לקבל מהורינו את מה שביקשנו , גם ויתרנו על האפשרות שניתן להרחיב את מה שיש.
מה שמעכב אם כן את השינוי המיוחל, מה שיאפשר לנו להתמקד במי שאנחנו כבר, ביש הגדול שהוא עצם קיומנו ולאפשר לו להתרחב - אינו מצבנו הרוחני. אין לזה גם קשר עם מודעות לעולמות שמעבר ואפילו לא עם מודעות לכך שכולנו אחד או נכונות לתת ולתרום. גם אלה יכולים להפוך לחלק ממסע ההשתפרות האין סופי שביסודו הידיעה העמוקה ובדרך כלל מודחקת שהישועה תגיע ממשהו חיצוני שיקרה לנו.
מה שמעכב אותנו הוא ילד פגוע בתוכנו שיודע בוודאות שאינו ראוי פשוט להיות מה שהוא. ילד פגוע שלפני הרבה שנים אימץ רעיון שהציל אותו מאובדן:
"בשבילי העולם הזה אינו מקום בו אפשר פשוט להיות ולהתרחב עוד ועוד".
הילד הפגוע הזה שמנהל את חיינו מאז שוויתרנו - נחצה לשניים. על פני השטח הוא מנסה שוב ושוב לקבל מבחוץ דברים שעמוק בתוכו הוא יודע שאין לו שום סיכוי לקבל.
בפרק הבא: למה בעצם ויתרנו בילדותנו על בקשות העומק שלנו מהורינו?
שי אור מלווה מבוגרים בצמיחתם והורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם בגישת "הורות כמעשה ניסים". מעביר קורסים למלווי צמיחה (מטפלים). קורס מלווי צמיחה חדש נפתח ב-28 במאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
