גם מעניין לקרוא את השאלות והנקודות שההורים מעלים פה, שהרי אילו קשיים אמתים שהרבה הורים פוגשים.
היה מרגש לקרוא את המאמר ואת התגובות
תודה!

ככל שאנו ההורים ניתן להם יותר, הם ירצו לקבל יותר ויותר.
ילדים תמיד יהיו כפויי טובה...
זו דעתי...ויש לי ניסיון עם זה...

מאד אהבתי את המאמר, ללא ספק יש הרבה מאד לקחת כדי להיות טובים יותר ולשים לב לעוד ''דקויות'' שלעיתים האוטומט שלנו מפספס. יחד עם זאת, לגדל את המלאכים האלו, זה להתמודד יום יום עם בקשות בלתי פוסקות לכל דבר ש''בא לי'' מצידם, ולא כ''כ הצלחתי להבין את הגבול הדק בו נוצר ה''חסך'' הזה אל מול הצבת גבולות ומידות - שגם הם מאד חשובים עבור עתידם כבוגרים המסוגלים לדחות סיפוקים.

אני לא חושבת שיש הורה בעולם שיכול לספק לילדיו תמיד את כל הצרכים. זה פשוט בילתי אפשרי. אני אומרת את זה כבת שעברה מסלול ארוך מאד של כאבים (יסורים אפילו), כעס עצום על הורי, התענות, התרחקות והתקרבות שוב ושוב עד להתחלה של הסתכלות חומלת עליהם, ואפילו סוג של סליחה.

וזה קורה עדיין מעגלי הכעס וההתפייסות, אבל משהו התחדד אצלי עכשיו עם ההריון הראשון שלי. גם אותי השאירו פעמים רבות מול אוטו גלידה מטאפורי, אבל בגיל מסויים צריך להתבגר ולקחת אחריות על כאבי ועל חוסרי.
וזה שלב מאד חשוב, כי הורה הוא לא באמת כל יכול שתמיד קורא את מחשבות הילד ויודע מה הוא רוצה וצריך.

ילד להורים המופלאים ביותר יחוש כאב מסויים ויהיה חייב לעבור תהליך התנתקות, קבלה עצמית
סליחה והתפייסות שבצידם בוא תבוא גם קבלת אחריות על החיים.

קבלת אחריות זו מחליפה את תחושת הקורבנות.

עכשיו לעיניין הכתבה, לתת יעוץ להורה על דברים כל כך עמומים, לא מובנים ולא מוחשיים יוצר תחושה אינהרנטית אצל ההורה: ''אני טועה'' ומכאן תיווצר תחושת יסוריי מצפון אצל ההורה. לדעתי עדיף לנסות לתת ילידים מקום לגדול ולבטא עצמם אבל ממש לא תמיד להיות במקום של: ''אוי ואבוי, אולי בזה שאמרתי לילדי כך וכך השארתי אותו משתוקק ליד אוטו גלידה''.
זה מקלקל את חויית ההורות ומקלקל את הילד.

דוגמא לכך ניתן לתת ממקרה אמיתי אחד קטן. אחייניתי היתה הנכדה הראשונה במשפחה. אהובה ומקסימה.
ואז בגיל שלוש נולד לה אח והיא לא היתה פחות אהובה לרגע, אבל היא מרגישה פחות אטרקציה והיא מגיבה ברגישות גבוהה, בהעלבויות ובכעס על אמה.

ואני משוכנעת, שבהרגשה הסובייקטיבית שלה היא ננטשת ליד אוטו גלידה על ידי הוריה, כל פעם שהם מעניקים יחס לאחיה הקטן.

ולא משנה כמה אהבה היא מקבלת במקביל.

כל הזמן הקרייבינג הזה לקרמבו, וכמה שיותר, קיץ ללא קרמבו הוא לא קיץ.

פשוט כל כך נפלא - שאין מילים. הצלחת לגעת בעצב החשוף. אפרופו טיפול פסיכולוגי או פרויד - בטיפול פסיכולוגי שהוא אקט חשוב בפני עצמו אין את ההבהרה והדיוק שמאמר כזה יכול לתת. הכוח של המילים שלך שי הוא אדיר ואני מאחל לכל אחד לקרוא את הטקסט הזה ולהבין.
הבהרת לי המון דברים על עצמי - ובצורה נעימה, ואוו - עשית לי את השבוע (לפחות :-)

נפתר בכמה דקות של קריאה , תודה!

אחד הדברים שנילמדים במקרה האוטו גלידה הוא . שצריך לבקש - אף אחד גם הורה לא חייב לנחש את צריכך . . טעות ידועה של הפולניה המחכה בחושך שיצילו אותה . . אתה אחראי לעצמך .
דחיית סיפוקים . לא ניתן לקבל מיד דברים . אפשר וצריך לחכות ולהתאמץ פעם שניה ושלישית . כאשר ויתרת ויתרת בלב שלם אחרי מאזן תועלות . כן , כאשר מלמדים את הילדים כך הם לא קורבניים . מצפים שיבינו אותם ויתנו להם . אלא לומדים להיות השגיים . להשיג לעצמם בכוחם . הם מתאמצים ללמוד כיצד משיגים ולא כיצד מיללים .

להילחם או לברוח או מה שלא עובד בכח עובד עם עוד יותר כח או אם נפלתי מהאופניים אז לעולם אני לא ארכב עוד על אופניים.

החיים הם שחור ולבן ולנו יש את הכח לקבוע את העירבובייה או המינון של כמה שחור וכמה לבן לדוגמא, אם אני מנסה לשחרר בורג תקוע אז יש לי שתי אפשרויות, או להפעיל יותר כוח או לברוח אבל אם לדוגמא אני אשפריץ קצת שמן חלודה אז עדיין אצטרך להפעיל כוח אם כי במינון נמוך יותר או אולי לסגת להפסקה קלה בעוד השמן מחלחל פנימה ולחזור מאוחר יותר ולנסות לשחרר אותו.

אין כלום מעבר לקוטב השחור ואין כלום מעבר לקוטב הלבן אבל בהחלט אפשר להרחיב את מה שיש וליצור צבע אפור שזה בעצם הרחבה של השחור והלבן או אם לתת דוגמא אחרת, אם החיים הם ברזל אז אין כלום מעבר לברזל אבל את הברזל אפשר להרחיב לקטגוריות שונות, לבנות בתים מברזל או כלי עבודה מברזל או תכשיטים מברזל כאשר כל קטגוריה אפשר להרחיב עוד ועוד, בתים לבתי מגורים, משרדים או בונקרים,
כלי עבודה לפטיש, פלייר או צבת ותכשיטים אפשר להרחיב לשרשראות, צמידים או עגילים.

בכל אופן, לתשומת ליבך שי, תלוי איך מסתכלים על זה אבל המצב הרוחני שלנו דווקא כן מה שקובע עד כמה אנחנו מחוברים עם עצם קיומנו, מערכת האמונות שלנו מהווה מסך שמונע מעצם קיומנו להתבטאות ולפעמים לוקח שנים להרפות מאיזו אמונה שדבקנו בא מגיל צעיר או אולי אפילו מחיים קודמים. עובדה, יש אנשים שקל להם יותר להרפות מדברים ויש אנשים שכמה שהם מנסים ולוקחים אחריות, האמונות הפרימיטיביות עדיין עולות מפעם לפעם ומהוות מחסום, האחיזה באמונות אלה אצל אנשים מסויימים היא גבוהה יותר מאצל אנשים אחרים אבל בהחלט חשוב לנסות ועם ההתנסות בארועי החיים, פשוט להרפות את האחיזה כל פעם מחדש במקום לחזק אותה.

כמובן שהשתחררות ממערכת האמונות ניתן להגדיר כאירוע חיצוני(חומרני) אבל זה אירוע חיצוני שנמצא באחריותינו הבלעדית, אנחנו יכולים לתרום לו או לגרוע ממנו והביצוע של זה אינו תלוי בכלום חוץ מבעצמינו להבדיל למשל מאירועים חיצוניים כמו אסון טבע או מיתון כלכלי שאין לנו שליטה עליהם.

בסך הכל אני חושב שהכתבה של שי אור בדומה לכתבות האחרות שלו היא יפה אם כי לא ברורה מספיק לטעמי, אני חייב להודות שלקח לי זמן להבין במה מדובר.
יכולתי מצד אחד לברוח ולעבור לכתבה אחרת או מצד שני יכולתי להילחם ולקרוא אותה שוב ושוב כמו רובוט אבל אני שמח שבסוף בחרתי להרחיב את ההבנה האישית שלי ולנקות אותה מאג'נדות ישנות במקום לחפש בהן משהו שלא קיים. זו אותה ההבנה, אותה הקרקע, רק כתבה שונה מזו שקראתי אתמול ולמרות שהיא שונה ומקורית, הכתבה של שי בסופו של דבר הצליחה יופי לרקוד על קרקע ההבנה שלי.

כמה מיאש לקרוא, אם אתה צודק אזי כולנובמעגל קסמים אכזרי מה שעשו לנו ההורים שלנו ואנחנו לילדים שלנו וימשיכו הלאה לשלהם לזה התכוונת?

without blaming yourparents for it. who cares what was their good and or bad parts? who r u as a child to judge your parents? you should just let them be respected for doing their best,and try your best with your kids. whatever is wrong with you is your own making and your responsibbility to fix!!! that's all.

I enjoyed reading it

הזוי קצת לא ? לא זוכרת סיטואציה דומה ..הכול בסדר איתי ?

ריגשת אותי

אם כולנו בלי יוצא מן הכלל שרוטים מילדות, האם זה לא הופך את כל ההורים באשר הם במצב נצחי - ולא הכי בריא - של אשמה?