בוקס קידס: כשילד הופך אלים
כולנו רוצים ילדים מתורבתים שמנגנים בפסנתר וקוראים ניטשה • מצד שני, אף אחד לא רוצה ילד שחוטף מכות על ימין ועל שמאל • איפה עובר הגבול בין נעים הליכות לפראייר, ובין "יודע להסתדר" ל"פסיכופת אלים"? • מורה נבוכים
אתם אמנם אנשים לא אלימים, ולא מזמן קראתם מחקר המספר כי ילדים אלימים הם ילדים עצובים. אבל כשהילד שלכם חוטף, מה שבאמת באמת מתחשק לכם זה לתפוס את אותו דן, לחבוט בו נמרצות ולגרור אותו מהאוזניים, כדי שילמד שאלימות זו לא דרך.
נכון, תמיד אפשר לתדרך את הילד לפנות אל מבוגר שנמצא בסביבה. אבל מה קורה בהיעדר מבוגר אחראי, ובמקרים אחרים, כשיש מבוגר אבל הוא לא לגמרי אחראי? איך מתדרכים את הילד לגדול כמי שמצד אחד נשמר על נפשו ומראה חוסן, ומצד שני לא חוצה את הגבול אל עבר אלימות, גם ברגעים שבהם הוא מאוים?
"הפירוש המילולי של המילה 'אלימות' הוא שימוש בכוח, אבל לפעמים, כדי להתגונן או כדי להגן על האחר, שימוש בכוח הוא הכרחי", אומרת אורית מילשטיין ממרכז "צעדים" בפתח תקווה, יועצת משפחתית ומנחה מוסמכת ממכון אדלר. לדבריה, השקר המוסכם הנפוץ ביותר הוא הקביעה "לא לאלימות", משום שכולנו עושים בה שימוש ועדים לה בכביש, בסופרמרקט, בתשדירי הטלוויזיה ואיפה לא, בעצם.
"אנחנו חוטאים בפרשנות שלנו לשאלה מהי אלימות", ממשיכה מילשטיין. "אני אומרת לילד 'לא לאלימות', אבל אז הוא רואה אותי צועקת בכביש ומאיימת, או אגרסיבית כלפי מישהו בתור, או צורחת עליו ומאבדת שליטה רק כי בגללו אני לא
המסר אינו אלימות או לא אלימות, אלא אילו כלים וערכים אני מקנה לילד שלי כדי שיסתדר בעולם הזה. לצאת בהכללות ובהגדרות של'מה לא', זו לא הדרך. זה כמו להגיד 'אצלנו בבית לא משקרים', וכשהטלפון מצלצל לתדרך את הילד: 'תגיד שאני ישנה'. עלינו לתת לילדים שלנו כלים להבין מתי ומה נכון להם. הרבה יותר קל להגיד: 'תחזיר לו', או 'אם דן היכה אותך אני אדבר עם אמא שלו, ובפעם הבאה תחזיר לו'".
הבנו מה לא. מה כן?
"כאשר מדובר בדפוס התנהגויות, יש לשבת עם הילד ולבדוק מה הוא מציע ומה הוא חושב שצריך לעשות. ילדים יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו מה טוב להם בחברה שבה הם נמצאים. מוטל עלינו לבדוק במה הוא 'תרם לזה', ולא חלילה כדי להאשים אותו. שלא ישתמע חס ושלום שאם קרה לו משהו, מגיע לו".
ילדים בשנותיהם הראשונות מתנהגים כמו שהם מרגישים, כאשר תוקפנות היא אחת מדרכי התקשורת. אולם בתהליך סוציאליזציה טבעי, רוב הילדים ממתנים ומעדנים את התנהגותם התוקפנית באופן המקובל בחברה. אז היכן עובר הקו בין פראייר לחכם?
"הקו עובר בערכים", אומרת מילשטיין. "האם כהורה אני רואה במכות דרך חינוך, או לא. כל הורה צריך לעשות את הבדיקה שלו עם עצמו ולדעת מה הוא מגדל. בגיל 4 אין שום בעיה להחזיר, אבל כשאנחנו מגדלים ילד עם ערכים של 'אל תהיה פראייר', הוא הולך עם זה הלאה. ואז, כשלא מכניסים אותו למועדון, הוא כבר שולף סכין.
זו השאלה: איפה עובר הגבול בין החוכמה ושיקול הדעת, לבין ההתלהמות. טבעי מאוד שמה שמתעורר בהתחלה זה הכעס והרצון שלנו כהורים להחזיר לילד שהיכה את ילדנו. אבל אנחנו לא עושים את זה, כי הבנו כמבוגרים שהאינסטינקטים הטבעיים שלנו לא ממש עוזרים לנו. השאלה אם אנחנו רוצים לגדל ילד רק עם אינסטינקטים וללא חשיבה קדימה".
נניח שהילד חוזר ואומר שמרביצים לו.
"קודם כל צריך לבדוק אם זה אירוע חד פעמי או חוזר על עצמו, אם מדובר באותו ילד מכה או בילדים שונים. צריך לבדוק את האווירה בבית הספר או בגן ואת מצבו החברתי של הילד. הורים לא צריכים להתערב, אבל בהחלט צריכים להיות מעורבים. הורה שמופתע בסוף שנה הוא הורה שלא מתפקד. הורים צריכים כל השנה לדעת מה קורה. אם זה ילד קבוע שמכה וקיים חוסר שיתוף פעולה מצד המערכת החינוכית, אפשר להגיע למשטרה ולהגיש תלונה".
ומה כאשר הילד מספר שהיכו אותו והוא החזיר? רצוי להימנע מתגובה העלולה להתפרש כתוקפנות מילולית מצד ההורים, כמו הטפות מוסר ואיומים. גם אם תוקפנות של ילדים מעוררת בדרך כלל כעס אצל המבוגר, חשוב להציג בפני הילד ריסון ושליטה עצמית, שיהוו עבורו מודל חיקוי.
"שואלים אותו: ואיך אתה מרגיש? ומה יהיה מחר? האם זו התנהלות נכונה? האם לך מותר להכות אבל מחר, כשמישהו אחר יכה אותך, נוכל לבוא בטענות? אלו השיחות שצריך לנהל עם ילדים", אומרת מילשטיין. "בכל מקרה, אין לנקוט בשיטת הענישה. עונש הוא משפיל, לא מקדם, ויש דרכי חינוך הרבה יותר מכבדות המאפשרות שיתוף פעולה".
ומתי לומר: "כל הכבוד שהחזרת" ?
"אף פעם. התייחסות חיובית ומשוב חיובי מגיעים על המחשבה ועל ההתנהלות, ולא על הציון הסופי, שבמקרה הזה הוא מכות. ביחסים בכלל אין נכון ולא נכון. יש מה ראוי, מה מתאים לי באותו רגע. זו הנקודה המהותית".
מילשטיין מדגישה שהבעיה העיקרית היא הורות בשלט רחוק, כזו שרוצה לפתור את הדברים במהירות. מה היא מציעה? לשוחח עם הילדים, לתת להם את התחושה שאנחנו תמיד שם בשבילם ושיש להם על מי לסמוך, להתעניין בכנות במה שעובר עליהם ולשתף אותם במה שעובר עלינו.
אפשר לדבר על כישלונות ועל אכזבות, כמו גם על שמחות. "הורה מעורב, מתעניין וקשוב, יידע לזהות מצבים לפני שהתנהגות בוטה נגד ילדו תהפוך להרגל ולדפוס קבוע. תקשיבו לילדים, הם יודעים מה טוב עבורם. השתדלו להימנע מאמוציות מיותרות, שגורמות הרבה פעמים לילד לחשוב פעמיים אם לספר".
נא להמתין לטעינת התגובות
