שלא נדע: על הקשר בין איינשטיין, הקוראן וסטאלין?
איך זה שגדולי המדענים היו מיסטיקנים? אולי כי עמדת המוצא שלהם היתה חוסר-ידיעה. יגאל מוריה
הכל הלך יופי, עד שהגעתי לסיפור העקידה. למי שלא יודע, גם בקוראן מסופר שאללה ניסה את אברהם והורה לו להקריב את בנו האהוב לעולה. אלא שלי נכונה הפתעה: בקוראן, אברהם מצווה להקריב את ישמעאל ולא את יצחק. אך מה שהפתיע אותי עוד יותר משינוי הגרסה הייתה התגובה שלי: "מה?! הרי ברור שהם גנבו את הסיפור הזה מאיתנו..." לא אמרתי את זה בקול רם, אבל כל גופי אמר התנשאות. "ולחשוב שכמעט מיליארד אנשים בעולם מולעטים בצ'יזבט הזה..." אך תוך שניות ספורות תפשתי את עצמי: "מה קרה לך? לאן נעלמה האוניברסליות? ובכלל, היית שם שאתה מדבר? איזה הוכחות יש לך?"
בקיצור, נרגעתי. אבל התגובה החזקה שלי לימדה אותי עד כמה משפיעים סיפורי המקור שאנחנו גדלים על ברכיהם על תחושת הזהות שלנו, על ההגדרה שלנו של מי אנחנו ועל התגובות שלנו. לא ההיסטוריה, אלא גרסת ההיסטוריה שאנחנו דבקים בה, במיוחד זו שהולעטנו בה לפני שהתגבשה אצלנו יכולת החשיבה הקריטית, קובעת את זהותנו, את ערכינו ואפילו את הדברים שעבורם אנחנו מוכנים להיהרג.
נזכרתי באפיזודה הזו מספר שנים אחר כך, מייד לאחר שברית המועצות התפרקה, בעת שהאזנתי לראיון ב-BBC עם היסטוריון בריטי שהתמחה בתולדות הקווקז. לאחר מותו של ולאדימיר לנין ב-1924, הוא סיפר, יירש יוסף סטאלין את מקומו כאיש החזק של ברית המועצות. סטאלין ידע, שדווקא בגרוזיה, ארץ מולדתו, תיעבו אותו בשל אכזריותו ובזו לגסותו, לבריונותו ולחוסר השכלתו. יתרה מכך, גרוזינים רבים ראו בו בוגד במולדת: לא זו בלבד שהוא שינה את שמו הגרוזיני המקורי, דז'וגאשוילי, לשם הרוסי סטאלין, כדי להיטמע באליטה הרוסית, אלא שהוא גם עמד על כך שגרוזיה לא תהיה רפובליקה סובייטית בפני עצמה אלא תאוחד עם ארמניה ועם אזרבייג'אן.
סטאלין הגיב לביקורת כמו שסטאלין ידע: תוך שבועות בודדים הוא מחה כעשירית מאוכלוסיית גרוזיה מעל פני האדמה. לילה אחר לילה היו משאיות של השירות החשאי הסובייטי אוספות מבתיהם מורים, רופאים, עיתונאים ואינטלקטואלים
שלושים שנה מאוחר יותר, ב-1954, כשנה לאחר מותו של סטאלין, נשא יורשו, ניקיטה כרושצ'וב, נאום שבו הזכיר את "פשעי המשטר הקודם". גרוזיה סערה. סטאלין פושע? איך העיז השליט החדש להטיל דופי בסטאלין, בנה האצילי של גרוזיה, תפארת האומה הסובייטית ומנהיגה הדגול? הדור הצעיר של גרוזיה יצא לרחובות במהומות אלימות כדי להגן על כבודו הפגוע של מנהיגם האציל. המבוגרים, שרבים מהם ידעו את האמת, לא העזו לפצות את פיהם. המהומות דוכאו במאמץ רב ולאט לאט החלה האמת לחלחל לשכלם של בני גרוזיה.
אין פלא שמורים להארה בכל הדורות ובכל התרבויות דגלו באי-ידיעה. לא בורות, לא טיפשות, לא התעלמות מעובדות, אלא אי-ידיעה כעמדת מוצא; אי-ידיעה מראש כלפי הכול.
אי-הידיעה הזו היא הרבה יותר מאשר פתיחות: אדם פתוח הוא אדם שיש לו דעות ועמדות, אך הוא פתוח לשנותן. אך אי-הידיעה שאני מתכוון אליה היא יחס בסיסי כלפי החיים. אי ידיעה מי אתה; אי ידיעה מיהו האחר. איזהו חכם? זה שאינו יודע דבר מראש, גם אם הוא מלא במידע, גם אם נהירות לו תורות רבות והוא שינן כתבים רבים בעל פה. גם אם הוא הפך למורה דגול לאלפי תלמידים – עמדתו הבסיסית כלפי החיים היא שהוא אינו יודע; אך שהוא רוצה לדעת.
הזוהר הזכיר זאת בפירושו לפסוק הראשון בפרשת "לך לך." לך לעצמך – וכדי להגיע לשם, הנח מאחוריך את כל מה שאתה יודע: "מארצך, ממולדתך, מבית אביך" – כל הידע של הדברים שעימם אתה מזוהה ושקובעים בעיניך ובעיני האחרים את מי שאתה: ידע על המקום בו נולדת (ארצך), על מצב הכוכבים ברגע הלידה (מולדתך) ועל שורשי המשפחה שלך (בית אביך). ואז, ורק אז, תגיע "אל הארץ אשר אראך".
מספרים על מלך שבא לבקש תורה ממורה זן ידוע. הושיב אותו המורה בכבוד רב, הניח לפניו ספל והחל למזוג לתוכו תה מתוך קנקן. גם כשהספל התמלא, המשיך המורה והתעלם מכך שהנוזל החל לנזול לכל עבר, על השולחן ועל המחצלת. המלך לא יכול עוד להתאפק וקרא: "מה אתה עושה? אתה מבזבז תה. מה הטעם למזוג תה לספל מלא?" "נכון" ענה המורה. "מה הטעם להעניק לך ידע, כשאתה מלא כל כך בידע משל עצמך? זה יהיה בזבוז. רוקן עצמך מהידע שלך ואז בוא אלי ללמוד. רק אז יהיה בקרבך מקום עבור מה שאינך יודע עדיין".
אלברט אינשטיין נהג לומר, שככל שהוא יודע יותר (או לומד יותר), מתחוור לו עד כמה הוא אינו יודע.
ואכן, אינשטיין ומדענים דגולים אחרים ביטאו במחקריהם את העמדה הזו, עמדת אי-הידיעה אך רצון לדעת. העמדה הזו היא שאפשרה להם לבחון מחדש דברים שאחרים התייחסו אליהם כמובן מאליו. מספרים, למשל, שכאשר אינשטיין שכב בעצלתיים על כרי דשא בהרי האלפים ביום שטוף שמש, הוא שאל את עצמו איך זה יהיה לטפס על קרן אור שמגיעה מהשמש ולרכב עליה חזרה לעבר מקורה. מאמציו למצוא אל התשובה לשאלה הזו הולידו את תורת היחסות הפרטית.
האם יש קשר בין העמדה הזו של גדולי המדענים, לבין העובדה שלא מעטים מהם – ובכללם נילס בוהר, ארוין שרדינגר, סיר ארתור אדיגנטון ואינשטיין עצמו – היו גם מיסטיקנים? לא מיסטיקנים פופולאריים, א-לה גרי זוקאב ופריטיוף קאפרה, אלא מיסטיקנים 'כבדים' שפרסמו מאמרים מטאפיזיים מעמיקים עם פרספקטיבה רוחנית עמוקה. והאם יש קשר בין חשיבתם זו לבין היות רבים מהם שוחרי שלום?
אנחנו חיים באזור רווי היסטוריה ורווי דם, אזור שבו אנחנו נלחמים זה בזה בגלל גרסאות שונות של מה שאנחנו כבר יודעים, של סיפורים שמעולם לא בחנו. בפרקי אבות כתוב: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ובפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אבל האם היום, בראשית המאה ה-21, נוכל להרחיב קצת את ההנחיה הזו? האם נוכל, מבלי להתכחש למי שאנחנו ומניין אנחנו באים, להרפות מההזדהות הנוקשה שיש לנו עם הרעיונות האלה? האם שם, מעבר לרעיונות האלה, נוכל למצוא את הארץ המובטחת? שחרור מההיצמדות לרעיונות האלה על זהותנו ועל זהותם של אחרים יחייב, מן הסתם, עבודה רוחנית תובענית, אך הוא עשוי להביא אותנו להיות מסוגלים להיפגש ולשוחח איש עם רעהו בדרך שאינה מוכרת לנו כלל. אולי זו הדרך להיפגש לשיח של שלום.
המאמר פורסם לראשונה במהות החיים
לבלוג של יגאל
נא להמתין לטעינת התגובות
