אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
המוח מספר לנו שבחוץ עוד מתחוללת מלחמת עולם - כך הוא משיג שליטה וגונב מאיתנו אנרגיה. ארז שמיר
על מנת למנוע מהמוח הקונספטואלי שלנו לשוב ולהשתלט מחדש על תודעתנו עלינו ראשית להבין מהו המנגנון שמאפשר לו לעשות כן. הנה סיפור קצר שיכול לעזור.
כשהייתי ילד סבתי הייתה נוהגת לספר לי סיפורי מתח שמסיבה כלשהי היו חביבים עלי במיוחד. באחד הסיפורים האהובים עלי סופר על משפחה של יהודים שחיה בפולין בימי מלחמת העולם השניה ושהסתתרה מפחד הגרמנים מתחת לפני האדמה במחבוא שסיפק לה איכר פולני חביב. בתמורה להגנה שקיבלו בעודם שוהים תחת האדמה נהגו חברי המשפחה לעשות עבודות שונות למען האיכר, שחוץ מלהגן עליהם היה מספק להם גם מעט מזון ושתייה. מה שהחזיק את בני המשפחה בחיים היו החדשות מהחזית שאותן האיכר היה מספק להם בכל פעם שהיה בא לבקר. פעם הוא תיאר כיצד הצליחו הרוסים לפרוץ פתח בנקודה מסוימת, או כיצד הדפו אותם הגרמנים והצליחו בתגובה לחדור לשטח הרוסי. פעם אחרת הוא היה מתאר את השמועות על כוונת האמריקאים לפלוש ליבשת אירופה ולשחרר אותה, ופעם הוא היה מתאר את השמועות על כוונת האמריקאים לחתום על הסכם שלום נפרד עם היטלר. וכך, ככל שהעלילה התקדמה, למדתי כילד להעריך ואף לאהוב את האיכר הפולני החביב שסיכן את חייו על מנת להציל את המשפחה היהודית. רק בסוף הסיפור ממש, רגע לפני שאנחנו ניגשים ל"יד ושם" להמליץ להם על חסיד אומות עולם חדש, מתגלה לנו כי הסיפור כולו התרחש כמעט עשור לאחר תום המלחמה בימים בהם פולין כבר היתה שקטה ושלווה. משפחת היהודים המסכנה פשוט לא יודעת שהמלחמה הסתיימה זה מכבר והיא ממשיכה לעבוד בפרך עבור האיכר הפולני שמנצל אותם.
המסר ברור. המנגנון שמשמש את המוח הקונספטואלי על מנת להשיג שליטה על תודעתנו הוא מנגנון ההפחדה. אחרי הכל, ממש כמו אותה משפחת יהודים, אנחנו תלויים לחלוטין במוח שלנו על מנת שיתאר לנו את העולם שבחוץ, וממש כמו אותו איכר פולני ערמומי, גם למוח שלנו יש אינטרס לספר לנו שבחוץ מתחוללת כל העת מלחמה נוראית. הפחד, כפי שידוע לנו מן הסתם, הוא ידידו הטוב ביותר של העריץ, והמוח הקונספטואלי שלנו, מה לעשות, מתנהג פעמים רבות כמו עריץ מהסוג הגרוע ביותר.
מדוע בכלל ירצה המוח שלנו לשלוט בנו? אחרי הכל, האם המוח הקונספטואלי שלנו אינו חלק מאיתנו ולפיכך אמור לפעול יחד איתנו בהרמוניה על מנת להשיג מטרות משותפות? אז
לפני מספר שנים נתקעתי לכמה שעות בשדה תעופה באירופה ומכיוון שהיה לי זמן להרוג (אגב, מעצם השימוש בביטוי "זמן להרוג" אנחנו יכולים ללמוד על האגרסיביות של המוח הקונספטואלי בעודו ניצב בפני סיטואציה של חוסר תעסוקה) נכנסתי לחנות ספרים קטנה שהיתה במרכז אולם הנוסעים. דבר אחד חשוב שיש לדעת על חנויות ספרים בשדות תעופה הוא שהן מחזיקות רק רבי מכר וזאת מכיוון ששטח האחסון שלהן הוא קטן ביותר. ואמנם, כאשר דפדפתי בין הספרים השונים גיליתי כי תשעה מכל עשרה ספרים היו ספרי מתח ו/או אימה. מה שסקרן אותי באותה העת היה מדוע אנשים מוכנים לשלם כסף על מנת לקנות ספר שיפחיד אותם? הרי פחד זאת תחושה שלילית, כך חשבתי לעצמי, אז מדוע נדמה שאנחנו רודפים אחריה? היום אני מאמין שעבור המוח שלנו מדובר בברכה משמיים.
לכן אין זה מפתיע לגלות כי ברבים מסרטי המדע הבדיוני מתוארים אנשים אשר גופם מת זה מכבר אולם הם ממשיכים לחיות בתור ראשים קטועים המחוברים למכונת הזנה. לאלו מאיתנו שהתנסו זה מכבר בתרגול מדיטציה, ומכירים כבר את האופי הרודני האמיתי של מוחנו, לא מדובר בתיאור קיצוני כלל וכלל. אנחנו כבר יודעים שהמוח שלנו יעשה הכל, אבל הכל, על מנת לשכנע אותנו להמשיך ולחשוב, וגם ברגעים המועטים בהם נצליח בכל זאת לא לחשוב, מיד יזדרז אותו המוח לשכנע אותנו להתחיל ולחשוב עד כמה מוצלחים היינו שהצלחנו לא לחשוב.
נשאלת השאלה מה ניתן לעשות על מנת לשנות את המצב? אז זה בדיוק העניין, שכל עוד אנחנו שואלים את עצמנו מה ניתן לעשות על מנת לשנות את המצב אנחנו ממשיכים לפעול מתוך תפיסת העולם הדואלית שהמוח הקונספטואלי שלנו מנסה לכפות עלינו, תפיסת עולם במסגרתה תמיד יש לנו לאן לשאוף, תמיד יש לנו לאן להגיע, ולפיכך תמיד יש לנו צורך להשקיע אנרגיה, שאותה המוח שלנו שמח לגזול ולזלול.
הסוד הוא שעל מנת להפסיק לחשוב ועל מנת להשתחרר מעול העריצות של המוח הקונספטואלי שלנו עלינו ללמוד דווקא כיצד להירגע, כיצד לשחרר, וכיצד לא לעשות, ורק כאשר אנחנו לומדים זאת אנחנו לומדים לגלות שבחוץ בכלל לא מתחוללת אף מלחמה וכי כל קולות הנפץ וענני העשן התחוללו רק בתוך הראש שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
