גורדג'ייף ממליץ: תשמרו בבטן
בניגוד לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות בימינו, גורדייף ממליץ לא לבטא רגשות שליליים. למה? כי הם במילא לא רגשות אמיתיים. אמתי מגד ניסה את זה על עצמו ומדווח על הצלחה
אני קורא, מתרשם, ומנסה ליישם את כתביהם של אוספנסקי וגורדייף שוב ושוב במשך 25 השנה האחרונות. משום מה את הרעיון המדהים והפרובוקטיבי הזה זנחתי. הוא התנגש, לתפיסתי, עם כל אחת מהתיאוריות והגישות הפסיכולוגיות האחרות שבהן עסקתי, התעניינתי והאמנתי. רובן, כפי שכולנו יודעים, דווקא המליצו על ביטוי מלא של רגשותינו השליליים, בין אם המטרה הייתה לבטא את עצמנו באותנטיות, ובין אם לפרוק אותם כדי להשתחרר מהם.
והנה, בפעם המי יודע כמה, אני שב וקורא את הרעיון הזה, ופתאום נראה לי שהבנתי. הרעיון הזה של לא לבטא רגשות שליליים נראה לי ההגיוני ביותר שיכול להיות. הוא נראה לי התשובה האמיתית היחידה האפשרית. מדוע? אנסה להסביר.
יש לנו, על פי גורדייף, חמישה מרכזים (ועוד שניים גבוהים, אבל על זה בפעם אחרת): שלושה מרכזים של הגוף – המיני האינסטינקטיבי והמוטורי, ועוד שניים בקומות העליונות, הרגשי והשכלי. כל חמשת המרכזים הללו נועדו על מנת לקלוט אינפורמציה מסוג מסוים, לעבד אותה, לעכל אותה ולפלוט החוצה תוצאות שישמרו אותנו בחיים. במתכונתם המקורית נועדו כל חמשת המרכזים הללו לשם הישרדות. במתכונתם המפותחת יותר הם נועדו גם לאפשר לנו להתפתח ולהפוך לבני אדם שלמים יותר.
הבא נתבונן כאן במרכזים דרך הפריזמה הפשוטה ביותר של הישרדות: האם ועד כמה משרתים אותנו המרכזים השונים בהישרדות ובהתאמה שלנו לסביבה?
נתבונן קודם כל במרכזים הגופניים: האינסטינקטיבי, המוטורי והמיני. שלושתם מדברים אלינו דרך תחושות פיזיות. האינפורמציה שאנו מקבלים מהם היא תחושתית. דרך המרכז האינסטינקטיבי אנו מקבלים אינפורמציה תחושתית של הטעמים,
המרכז המוטורי שלנו מדבר אלינו גם הוא בתחושות, אך מסוג אחר במעט. דרכו אנו חשים, לדוגמא, את מנח הרגל שלנו על האדמה. גם הוא נותן לנו, בהכללה, מידע אמין למדי. בעזרתו אנו מסוגלים ללכת ולא ליפול, לקפוץ ולנחות במקום הנכון וכדומה.
המרכז המיני, כשאיננו מפריעים לו לפעול, פשוט יוצר בתוכנו משיכה עזה אל כל מה שקוטבי ושונה מאיתנו. כך ייוולדו לנו ילדים בריאים.
מה קורה במרכז השכלי? המרכז השכלי אינו נותן לנו אינפורמציה באופן מיידי כל כך כמו הגוף. האינפורמציה המתקבלת מהמרכז השכלי דורשת למידה לאורך זמן. דרך התבוננות ועשיית השוואות אנו לומדים אט אט להבין משהו, להפעיל משהו, או לבנות משהו. אם לא נכנסו לתוך השיקולים שלו רגשות מסוימים שמפריעים בעבודתו, מוסר לנו המרכז השכלי, בסופו של תהליך, מידע מהימן למדי לגבי הנושאים שאנו מעוניינים בהם.
ומה בנוגע לרגשות? האם הרגשות שלנו מוסרים לנו מידע מהימן? בואו ונחשוב לרגע למה נועדו הרגשות? למה נועד המרכז הרגשי? אם אנו מסתכלים על המרכזים השונים שלנו דרך הפריזמה של הצורך בהישרדות נראה שמה שרגשות היו אמורים לעשות זה לתת לנו תשובות לשאלות כגון: האם האדם שלפני אמין? האם אפשר לסמוך עליו? האם הוא בן אדם טוב? האם הוא רוצה בטובתי? האם האישה הזאת מתאימה לי? האם נחיה בטוב ביחד? האם היא רוצה בטובתי? וכדומה. כלומר המרכז ברגשי, אם היה פועל נכון, תפקידו היה לתת לנו מידע מהימן על התחום הרגשי. הוא היה אמור לעזור לנו לקרוא נכון יותר את המפה הרגשית.
אך האם הוא אכן עושה זאת? האם המרכז הרגשי נותן לנו מידע מהימן? אני חושב שאם נביט בכך בכנות, נוכל מייד להסיק שהמרכז הרגשי משקר לנו. מוסר לנו מידע שיקרי, לפחות בחלק גדול מהמקרים.
אנשים נשארים עם בני זוג שממררים להם את החיים שנים רבות. הם נותנים אמון באנשי מקצוע שמסדרים אותם. הם נותנים אמון באנשי מכירות שגוזלים את כספם. הם נותנים אמון ב"מומחי השקעות" שמפתים אותם, דרך הרגשות שלהם, להשקיע באופן בלתי מושכל ובלתי יעיל. זה בגדול. ובקטן, מדי יום ביומו אנו קוראים את המפה הרגשית סביבנו באופן מוטעה, או לפחות מוטעה חלקית. אנו חשים שננטשנו על ידי בן הזוג שלנו בשעה שהוא רק רצה לשבת קצת עם עצמו. אנו חשים שחברנו רצה להתחרות איתנו, בשעה שהוא רק רצה לתת לנו פידבק מועיל. אנו חשים שכולם פתאום נגדנו, בשעה שהם היו עסוקים בכלל ברגשות שלהם ולא שלנו. אנו מתמלאים בתחושות של עזובה, של תסכול, של ייאוש, של אובדן, של רחמים עצמיים, של קורבנות, של זעם, של שנאה, של נקמה, של קנאה, לעיתים קרובות ולרוב ללא קשר כלשהו למה שבאמת התרחש.
לעיתים המידע הרגשי נכון ברגעים הראשונים, אך הופך למפלצתי ושיקרי כשאנו מזדהים עימו ומאמינים לסיפור שהוא מספר לנו. כלומר לעיתים אנו קוראים נכון ומדויק את המפה, אך מספר שניות אחר כך נסחפים לתוך סיפורים דמיוניים, מאמינים להם, מזדהים איתם ומפתחים דרמה רגשית שנמשכת מספר שעות, ימים ולעיתים גם שנים.
מעניין. איך קרה שדווקא עם הרגשות שלנו אנו מזדהים הכי הרבה? איך קרה שדווקא להם אנו מאמינים יותר מכל? איך קרה שמעמדם הפך למעמד של גורו לפחות, שאנו מוכנים להשתחוות לו ולשמוע בקולו בכל עת? איך קרה שנתנו מעמד של אמת דווקא לרגשות, שמתעתעים בנו הרבה יותר מתחושות גופניות או מחשבות?
ומה היה קורה לו היינו זוכרים זאת? כל הזמן? מה היה קורה לו בפעם הבאה שבה הייתם מרגישים איזה רגש שלילי עז מול בן או בת הזוג שלכם, הייתם זוכרים שהמרכז הרגשי שלכם לרוב משקר? לו לפחות הייתם שואלים את עצמכם את השאלה: האם הרגש שאני מרגיש עכשיו מספר לי את האמת או משקר לי?
איך באמת היו נראים החיים שלנו לו היינו זוכרים כל העת שרגשותינו אינם באמת אומרים לנו את האמת? איך הייתה נראית החברה שלנו? נסו לתאר לעצמכם חברה של אנשים שזוכרים כולם את האמת הזאת. נסו לתאר לעצמכם חברה שבה הילדים גדלים עם הידע הזה.
גורדייף הוא אחד המורים הזהירים ביותר ככל שהדבר נוגע לעשיית שינויים בתוכנו. שוב ושוב הוא מזהיר את תלמידיו להתבונן וללמוד את המכונה שלהם מספר שנים יפות לפני שינסו לשנות משהו בתוכה. שינויים מהירים מדי יכולים אכן להצליח במקום אחד, אך להיכשל במקום אחר. אנו יכולים, לדוגמא, להצליח לחלוטין לעצור את עישון הסיגריות שלנו, אך לגלות, לאחר זמן לא רב, שהפכנו עצבניים יותר וחסרי שקט. לכן, חוזר ואומר גורדייף, לכו בזהירות. לימדו את המכונה היטב ורק אז, כשאתם באמת יודעים מה אתם עושים, צרו שינוי.
אך גורדייף גם אומר משהו מפליא ביותר. משהו שממש נמצא בסתירה עם רבות מהתיאוריות הפסיכולוגיות והניו אייג'יות של ימינו. הוא אומר שכיוון שהרגשות השליליים שלנו אינן באמת שלנו, כיוון שהם מתקיימים במין מרכז שנוצר על ידי חיקוי ואינו באמת חלק אורגני של המכונה שלנו (למעשה זהו חלק מיותר לחלוטין) מותר ואף רצוי לעשות בו שינויים והשינויים הללו לא רק שלא יפגעו בשום חלק אחר של המכונה, הם רק יסייעו לה לפעול טוב יותר. מדהים, לא? גורדייף אינו מודאג כלל מהדחקה של רגשות. הוא טוען שכיוון שהרגשות שלנו ברובם פשוט אינם אמיתיים, אין כל בעיה פשוט להפסיק לבטא אותם. זאת לא תהיה הדחקה. המערכת אינה זקוקה לרגשות הללו. הם מעמסה עבורה. הפסקה של ביטוי של רגשות שליליים רק תותיר אותנו עם כמויות אדירות נוספות של אנרגיה שנוכל להשתמש בה לטובת דברים אחרים (כמו לדוגמא להיות בקשר עם מצבי תודעה גבוהים יותר, עם כוחות נפשיים מיוחדים וכדומה).
אז ניסיתי. ואני ממשיך לנסות. מה אני עושה? בכל פעם שעולה בתוכי רגש שלילי, אני שואל את עצמי שאלה אחת פשוטה: האם הרגש הזה נותן לי אינפורמציה מהימנה או שהוא משקר לי? זה הכול. אינני זקוק אפילו ל-4 שאלות של ביירון קייטי. אחת מספיקה. ואינני עושה דבר עם מה שאני מגלה. כלומר, עצם שאילת השאלה כבר מורידה את ההזדהות עם הרגש לרמות קטנות מאוד. הרגש אינו מתחיל ליצור, באופן אסוציאטיבי ואוטומטי, את הסיפור השלילי והאיום שלו, ולכן הוא אינו מתעצם. הוא נחלש. נרגע. משתתק. ואני נותר עם כמות אדירה של אנרגיה עדינה, מיוחדת ויקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
