פרספציה מוקדמת וכוח השפעתה על תפיסת המציאות החייה. האדם הפורמטיבי כאן יש משחק מעניין השכל ממהר לקבוע או לקבע כל תופעה שאנו נתקלים בה גם הופעות אנטימיות הקרובות ביותר לתחושת עצמינו בתוך חוויה כל שהיא. השכל ממהר להציב שלט השכל לא חש לא רואה לא שומע לא מרגיש,אך ממהר לקבע לנו את סוג הדבר ואת מעמדו כלפינו. גולן אמר נניח שאשתי בוגדת בי (לא בהכרח אשתו הספצפית) בו נדבר על מידעים מוקדמים האם באמת אדם כנה וישר עם עצמו ויודע היטב את מצב מערכת היחסים ואת אמיתה של בת הזוג, האם באמת יכולה להיות בגידה בין בני זוג ללא ידיעה מלאה ושלמה בין השתיים לאור הכנות והאמת שישנה או אינה בין שני אנשים אוהבים באמת ובתמים? הכעס יבוא כמגננה כהטלת האשמה במישהוא אחר? .. הרגש מבקש להרגיש לחוש חייב במגע ( אין רגש ללא קשר ישיר בין שני אובייקטים ) משחק ההתקרבות מגע חש מביא את האדם להתקרב ולהתרשם ולקבל אין ספור מידעים ככל שיעמיק כך יפתח לו ככל שבכנות יחפוץ יעניק בכנות בקשב משלו כך האובייקט (כל אובייקט ) ילך ויגלה עוד ממרקם חייו כך ילמד לדעת יותר. (השכל נוטה לפרמט לקבוע לכמת לשים במדרג להציב שלט לפני התודעה ואז היא נרדמת.כבייכול נרגעת נעצרת) אך הרגש המרגיש חייב להפעיל מעבר לחושים תבונה יוצרת. מערכת הפרספציות (אמונות) תפישות שיש לנו בדרכ נשלטת עי השכל.מתוך עצלות.עייפות חוסר עניין (הרי השכל אמר שהאובייקט ההוא בסך הכל ענף של עץ) החיים אומרים שהענף יודע הכל על העץ ומוצאותיו כך שלו היה לי הענף כידע אורגני חי ודאי לי שכאדם אדע יותר את החי סביבי בכלל זה את עצמיותי שלי.

את הדברים החשובים בחיים אי אפשר להגיד במילים. נסה להגיד במילים את טעמם של המיים ולתארם למי שמעולם לא טעם. נסה להגיד במילים את אהבתך למי שמעולם לא ידע לאהוב?

נתן זך כתב, את הגשם שאני מרגיש / עוד לא אמרתי לאיש.

לא יצא לי להיות מעורב בטוקבקים תקופה מסויימת אבל אני שמח להיות כאן בחזרה.

אתה יודע, לגבי ''מה קודם למה'', לפעמים מתרחשות בגוף תגובות כימיות שיוצרות רגשות, זה נפוץ בקרב נשים שמן הסתם הפעילות הורמונלית בגוף שלהם היא גבוהה משל גברים, לדוגמא, הריון או מחזור חודשי.

ישנן נשים שאתה פשוט רואה את זה עליהן שהן במחזור וישנן נשים שאם לא תפשיט אותן לעולם לא תדע. מדובר באותו גוף נשי אבל יש נשים שבוחרות ליפול קורבן לכימיקלים אלו ויש נשים שבוחרות לקבל ולהכיל בתוכן את המציאות ולהמשיך לחיות בלי שההשפעות של הגוף מוציאות מהן את רוח החיים. זה נכון דרך אגב גם לגבי גברים שגופם עובר תהליך פיזי מסויים, אין כאן אפלייה.

כיצד ניתן להסביר זאת? זה לא ממש משנה אם רגשות מגיעות לפני המחשבות או אחרי, הרגשות הן לא הבעייה, ההזדהות עם הרגשות היא הבעייה, ההיאחזות בהן וההאשמה שלהן בגרימת הסבל היא הבעייה, כמו שציינתי, סבל הוא מחסום בזרימת החיים ואנחנו אלו שעוצרים את החיים כי אנחנו מפחדים לחיות ברגע, לדוגמא, אם אנחנו קופצים מעל מכשול ומצפים לנחות בשלום אבל משום מה מעדנו, נפלנו ושברנו את הרגל אז מה שכואב זה אי מימוש הציפיות, לא הרגל השבורה, הרגשת הכאב של הגוף היא תחושת גוף שבאה לאותת לנו שישנה בעייה מסויימת אבל ברגע שאנחנו מודעים לבעייה הכאב כבר לא חשוב כך שאנחנו יכולים לבחור להתמקד בכאב או לעשות משהו בנידון ולהתמקד ביצירתיות.

האם קרה לך פעם שבתור ילד כאשר שיחקת תופסת, נפלת ונחתכת ברגלך אבל משום מה היה חשוב לך להמשיך לשחק? האם הרגשת את הכאב תוך כדי המשחק? סביר להניח שהכאב התחיל להטריד אותך רק במצב של מנוחה כאשר ישבת בלי לעשות כלום.

כמו שאמרתי קודם, הפחד שלנו מהרגע הנוכחי, מהכלום, הוא הכאב, שבירת הרגל בעת קפיצת מכשול לא גרמה לך את הסבל, זה אתה שלא יודע להתמודד עם הרגע והרגל השבורה היא שעיר לעזאזל כי היא הזכירה לך בדיוק מי אתה באמת, כמו שאומרים, המציאות טפחה לך על הפנים.

אולי ביירון קייטי לא לחלוטין דייקה בדבריה או שזה אבד בתרגום או שהיא דייקה בדבריה אבל התכוונה למשהו אחר(טלפון שבור) אבל אם יורשה לי לתקן, המחשבות יוצרות את הסבל, לא את הרגשות, רגשות זה דבר ארצי, חומרני, פיזי, כימיקלי, חשמלי אבל סבל זו עצירה פיזית של הנפש.
כמובן שעצירה פיזית של הנפש גוררת תגובות אחרות בגוף, זה מבזבז המון אנרגיה ולא סתם תוחלת החיים של אנשים מרירים היא קצרה יותר או שבמקרה הפחות גרוע, גופם הוא שברירי יותר.

ככל שתשב זמן ארוך יותר בלי לעשות כלום, למרות הדאגות ולמרות המחשבות והמטלות שעליך לעשות, רק ככה בסוף תלמד להשלים עם המציאות ותשיל את כל האמונות שלך. מדיטציה מתרגלת את זה כך שבשעת אסון, כאשר תיתפס במערומיך, יהיה לך הרבה יותר קל להגיב ביצירתיות מתוך הכלום הזה, אתה תדע שבעצם אין לך מה להפסיד ואם לא מדיטציה אז התנסות, הרב לייטמן הגדיר את זה יפה בכתבה האחרונה שלו ומשל את ההתנסות הזאת בגלגלי רכבת שהולכים בו זמנית קדימה ואחורה אבל ללכת אחורה מהר מדי, לפעמים יכול להפגיש אותנו עם טראומות והלם שהגוף לא תמיד יכול לעמוד בהם, כמו שגורדייף אמר, מכונה עדינה שאנחנו צריכים להיות מודעים למגבלות שלה על מנת להרחיב את המגבלות הללו אבל ככל שננסה בעדינות, לפעמים החיים חזקים מאיתנו וטראומות קרו וימשיכו לקרות, יש בזה הרבה מזל או אם תרצה, כח עליון.

לסיום, קורה גם שאנחנו נאחזים באמונות שיוצרות רגשות בגלל שהגוף שלנו התמכר לכימיקלים האלו, הגוף צריך את זה ובגלל זה הרבה אנשים מתמכרים להרס עצמי וזה לא חייב להיות הימורים, אלכוהול או סמים, זה יכול להיות גם הרס משפחה או קריירה רק בשביל שהגוף יקבל את הכימיקל שהוא צריך.

מקווה שהייתי ברור יותר הפעם
גולן

רודולף שטיינר מדבר על שתי נפילות קוסמיות שחווה המין האנושי, מה שבתנך מצויין כהנפילה מגן עדן ( עדן זמן?)שאז התהלך אדם עם אלוהים הנפילה הראשונה היא לוציפרית ההוויה הלוציפרית בישות האדם יצרה קרע בינו ובין העולם והאובייקטים החיים האדם תואר כבעל יכולת להבין את פנימיות הדברים וכינה אותם בשמות הקשר היה מהותי סגולי איכותי. החדירה הלוציפרית יצרה באדם יכולת התחברות מכמתת התייחסות כמותית מפצלת כך נולד מדע כמותי העולם פוצל למרכיביו באמצעות ספירה ומישקל באמצעים מכמתים.גם השפה נקרעה מהיכולת לנגוע באמת במהות האובייקט אלה יכלה רק לדבר על . להתקרב ולסמן. כמיבחוץ כצופה .הנפילה הקוסמית השנייה באנושות הינה הרמינית המהותה קורעת את האדם מעצמו היינו האדם אינו מכיר עוד את עצמיותו את איבריו הרוחניים ואת הפיזיים האדם קר למתחולל בנפשו ובגופו הוא מתייחס לגופו כאל כלי או שק הנושא את הרוח. אפשר לראות עד כמה הצעירים עושים בהתפרצויות של נסיון לחוות כדי להגיע לעצמם להרגיש את עצמם סמים פירסינג קעקועים התנסויות להיתקשר ולחוות דרך מין לעיתים אלימות. ברור הוא שהשלב הבא יהיה ההבנה חובקת כל של האנושות והאני הפרטי שאין משמעות לאני ללא האחר כוחו והתפתחותו יבחנו עי כמה היכולת להכיל להכיר להיות חלק איכותי יצירתי בעולמו של הזולת. לא אוכל ולא אבקש לצמוח ולגדול מבלי היכולת להצמיח לפתח ולהגדיל את פרישת כנפיו של האחר תודעתו תביא עימה מתנות תובנות חדשות שיעזרו לי לדעת יותר את עצמי במגעי עם אחרים .זאת תהיה ההבנה העמוקה של הדורות שבדרך. שהרי כל אדם חווה את החיים ומתנסה בהם בדרכו המיוחדת לו.

מתוארת ההיסטוריה של איבר הקונדבאופר.

אתה יודע להסביר לאיזה איבר או מערכת התכוון הכותב ?

מרכז רגשי לבין ה''רגשות'' כפי שתיארת אותם.
ומתוך הקטע האחרון של המאמר : ''הוא אומר שכיוון שהמרכז הרגשי שלנו אינו באמת שלנו. כיוון שהוא מין מרכז שנוצר על ידי חיקוי ואינו באמת חלק אורגני של המכונה שלנו (למעשה זהו חלק מיותר לחלוטין)''.

בגלל זה גורדייף אמר שברגע שהתורה תהיה נחלת הציבור היא תאבד מכוחה ומקסמה....