הודו בלי כל החבר'ה
העמקים קינור וספיטי שבצפון הודו הם מהמקומות הבודדים בהם לא תמצאו שילוט בעברית וג'חנון בשבת. מה כן תמצאו? שקט ונופים מרהיבים
המעבר מקשמיר השוממת מתיירים (עקב המצב הביטחוני) לעמק פרוואטי שבצפון הודו יכול להיות חוויה קשה. הכפר קאסול הוא מרכז הישראלים - שילוט בעברית על כל חנות, פלאפל וזיווה נמכרים פה יותר מהטאלי (מאכל האורז והעדשים ההודי), מחירים מיוחדים לישראלים ומקומיים דוברי עברית בכל פינה.
אנחנו התקשנו להשתלב והסתלקנו במהירות לכפרי פרוואטי היפים (פולגה, קאלגה קריגנגה). גם שם, בכפרים ללא חשמל, הישראליות שוצפת. לגסט-האוס של ראג'ו אמנם אי אפשר להגיע במכונית כי אין כביש, אבל בשבת בצהריים מוגש כאן ג'חנון והתפריט כולל חומוס, שקשוקה וארוחת בוקר ישראלית.
אחרי שבועיים וחצי חשנו צורך עז לנשום קצת אוויר מקומי בלי כל החבר'ה. עזבנו את העמק והגענו לעמק קינור לאחר נסיעה בת 26 שעות, שכללה הפסקה בעיר התיירות ההודית שימלה, התוססת והיקרה. עמק קינור גובל במזרח עם טיבט ומתוחם בהרי ההימלאיה, מהם מגיח נהר הסטולג' השוצף הזורם בלב העמק.
כפר קטן הצופה לנהר הסטולג' ולרכס ההימלאיה, שניצב כחומה מעבר להרים. בכפר נמצא מקדש

הדרך עוברת דרך נהר הסטולג', שבחלק זה שלו מתבצע פרוייקט ענק של הקמת סכרים ומנהרות. הפרוייקט אולי יביא חשמל - אבל פוגם קשות בנוף ובאותנטיות של העמק. הכפר סאנגלה שוכן בגובה 2,700 מטר מתחת להר מדהים - קינור קאילאש (6,050 מ') שפסגתו העצומה מחורצת, מושלגת ומרהיבה.
על פי הלונלי-פלאנט: "עמק סאנגלה זכה לכינוי העמק היפה ביותר בהימלאיה, ולשם שינוי לא מדובר ביחסי ציבור..." - ואכן העמק מדהים ביופיו, הכביש המוביל אליו מתעקל מעל לצוקים מפחידים, וכמובן מעטפת ההרים המושלגים שלא מפסיקה להרשים אותנו.
בכפר זכינו להיות נוכחים בפסטיבל שהתקיים במקדש מקומי לרגל שובו של אחד האלים, שהיה בחופשה בהרי הסביבה. כל אנשי הכפר רוקדים במעגלים, עטויים בכובע מסורתי, וביניהם מתרוצצים חוגגים עטויי מסיכות של דמויות מרושעות למראה. כולם מחויכים ושתויים למדי, מקבלים את פניך בשמחה, ומזמינים להצטרף לריקוד ולארוחה.
לקראת השבת עלינו לכפר צ'יטקול שבראש עמק סאנגלה - באוטובוס מקרטע וצפוף באנשים. למזלנו עלינו מוקדם והספקנו לתפוס מקום מאחורה. שכננו לספסל מחייך בפה חסר שיניים ומנדנד ראשו לקצב זינוקי האוטובוס. באחת העצירות התרומם השכן והחל להוציא מתחת לספסל מכל טוב הארץ: גדיים קטנים, תרנגולות וכמה שקים, הכל מוסתר יפה-יפה מתחת למושב. עוד חיוך, והסתלק.
הכפר גבוה למדי- 3,400 מטר, מוקף בהרים של שלג וטובל בירוק אינסופי. מהכפר צעדנו לטיולון קצר לכיוון מזרח - הרי טיבט. מעבר לעיקול ישנו מחנה צבאי קטן - הנקודה האחרונה אליה יכולנו להתקרב בכיוון הגבול הטיבטי. החיילים ההודיים, סטלנים למראה, זוכים ליציאות טובות הביתה - אחת לשלוש: שישה חודשים בבסיס, חודשיים בבית.
דרכי הודו העקלקלות חושפות בפניך נופי אנוש וטבע שזורים ומנוגדים. בדרכנו מקינור לספיטי, בכביש הגובל עם טיבט שזכה לכינוי: "הכביש המהיר הודו-טיבט" (ששום דבר בו אינו מזכיר אוטוסטרדה) נתקלנו בצוות פועלים עמלים. הם עבדו על שיפוץ הכביש בן ה-150 שנה, שההרים המחורצים, השלג והמפולות מתעקשים להעלימו. צוות העובדים, שחור ומיוזע כולו מעשן ומפיח הזפת, סולל חלקים מהכביש הפגוע. בלב העשן אנו קולטים פתאום פועלת, שעל גבה קשור תינוק איתו היא מבצעת את עבודתה הקשה. התינוק על הגב, לא מצייץ (אולי כבר עייף), ועתידו נראה שחור כשל אימו.
ממזרח לכפר נאקו נמצאת טיבט, ובשל כך נזדקקנו להיתר מיוחד להגיע לאזור זה. עצרנו למנוחה של יום מהנסיעות המתישות באוטובוס המקומי. הכפר יפיפה, בלבו אגם ירקרק שמשתלב נהדר בנוף הבתולי ובבתי האבן הפזורים סביב.
הדרך מנאקו הלאה היתה מפחידה למדי - ירידות תלולות ונהג שמשום מה מאיץ לפני כל סיבוב ולא מכבד את המנהג ההודי עתיק היומין – לצפור בלי הפסקה למקרה שמישהו מגיע ממול.
העיירה שוכנת בגובה 3,600 מטר, וכאן התחלנו להרגיש את השפעות הגובה: קוצר נשימה, התעייפות מהירה, קפיצתה של הזיקנה. בכפר ישנו מקדש אדומם הצופה על העמק והנוף המוזר - מן מדבר יהודה שכזה, עם שלג בפסגות.
בבוקר יצאנו לטיול בסביבה וירדנו לכיוון אפיק הנחל שמתחת לעיירה. בדרך עברנו שדות וטראסות קטנות בה מגדלים המקומיים ירקות. אם ובנה חולפים על פנינו, נושאים סלים על גבם, שבים מיום עבודה.
לקראת שבת עלינו לכפר קיבר (4,200 מטר), אחד הכפרים הגבוהים בעולם שמחובר לכביש ולחשמל. המעבר לגובה לא קל, כל שניי מטר נעצרים כדי לנשום, ובאמצע הקידוש בשבת משתנקים. חמצן, אייכה?
לקראת ערב עולה ענן אבק מהגבעות שממזרח לכפר. יאקים, פרות וכבשים חוזרים אליו כעדר אחד ומציפים את הסמטאות לקול שאגות אנשי הכפר המניסים איש-איש את בהמותיו לחצרו.

הניתוק מהצווילזציה נתן בנו את אותותיו, ולאחר שבועיים כבר חשנו את הצורך לסיים את הסיבוב ולהגיע למנאלי. ארזנו את עצמנו ותפסנו ג'יפ בחזרה. בתחילת הדרך נתקלנו במפולת - חצי קיר התמוטט והכביש חסום. אומנם זו ספיטי, אבל בכל זאת הודו - אף אחד כאן לא ממתין למהנדס שלעולם לא יגיע. בתוך רגע מתאספים כולם יחד עם כמה פועלים ומגלגלים את הסלעים מעבר לצוק.
הדרך ממשיכה וחוצה שני מעברי הרים, שהראשון שבהם (קונזום לה) מדהים ביופיו. אחרי המעבר אנחנו כבר בעמק לאהול, העמק מלא במים הנשפכים מראש ההר ברצף של מפלים. לאורך הדרך יש חסימות של שלג ובוץ שמונעות מעבר אוטובוסים ומשאיות, ומאפשרים בתקופה זו גישה רק באמצעות ג'יפים ורכבי שטח.
זהו זה, חזרנו למנאלי - עיירת תיירות תוססת, שטחה הריבוני של מדינת ישראל.