הטלוויזיה הלימודית

האמא טוענת שבתקופתה המסך הקטן לא החליף את החינוך של ההורים. האמנם? מאמא ליגה

עינת ניב | 2/2/2008 2:39

בניגוד למה שנהוג לייחס לדור שלי, זה שנולד בשנות ה-70 וגדל לתוך ישראל גדולה ולשידורים בשחור לבן, לא זכור לי שעברה עלינו ילדות במגרש המשחקים. על סטנגה שמעתי רק בתיכון, משחק פינות עם כדור היה משהו שהתוודעתי אליו דווקא בשמירות בצבא, גומי שיחקנו אולי עד כיתה ב'. "מה את כן זוכרת? ", תוהים מדי פעם הילדים שלי. "מוזר", אני עונה להם, "אבל בעיקר תוכניות טלוויזיה".

מי שגדל אז, ניזון מחומרים רוחניים זהים. תביאו לי אישה אחת, ילידת 1970, שלא חלמה בלילות להיות רות קמר מ"ריצ'רץ", כולל הצמה בצד. תביאו אמא אחת שנולדה בשנים ההן, שלא זוכרת את הרגע המכונן בו צעקה מרי מ"בית קטן בערבה", "דאדי, איי קנט סי!".

"טלוויזיה", אני עונה לילדים, וקצת מתביישת. "אומנם היה רק ערוץ אחד, ותוכניות לילדים בגילי היו רק שעתיים ביום, אבל זה מה שאני זוכרת". "ולא משחקים בשכונה? ", תוהה הילד. "ולא התגלצ'ת בכלל? ", מתאכזבת הילדה. "לא", אני אומרת ומנסה לחשוב על משפט מנחם, "ואתם יודעים, ילדים? גם מחשב לא היה לנו אז. וגם הטלוויזיה היתה בשחור לבן".

יש דברים שקשה להסביר. כמו, למשל, טלוויזיה בשחור לבן, ועוד יותר מסובך להסביר, שלמרות היעדר הצבעים על המסך, הילדות שלי ושלהם היתה, בסופו של דבר, דומה הרבה יותר ממה שאני מעיזה לחשוב. היתה פחות טלוויזיה, אבל במה שהיה - צפינו. היה קל יותר להסתובב בחוץ עד שעות הערב המאוחרות (כי ההורים הרשו), למרות שסוטים ובוהים היו גם אז.

לחיי האבות הרוחניים

"אבל משהו בכל זאת היה שונה", אני אומרת מאוחר יותר בערב לחברתי ג' בטלפון, ולא מצליחה להבין מה. "משהו בסדרות שראינו היה אחר".ג' לא מהססת. נדמה לה, היא אומרת, שלא כל סרט מצויר התיימר ללמד משהו, לא היתה דורה ולא היה לה קוף בשם בוטס, ולאף הורה לא היה דחוף שהילד שלו יאמר מילים באנגלית בגיל ארבע. היה תחרותי פחות, אומרת ג', וחברות היתה משהו שנבנה לבד. לא כי היא חלק מתוכנית השידורים.

אני לא כל כך מסכימה, עד שג' נוטלת לידה את הדף המפרט את לוח השידורים החדש של ערוץ בייבי. "קחי לדוגמה את התוכנית 'שרה וציף'", היא אומרת. "כאן כתוב ששרה וציף, חברתה הציפור, מגלות יחדיו את העולמות מסביבן. כל פרק עוסק בנושא אחר: צבעים, צורות,

עונת השנה וכו'".

"מה רע? ", אני אומרת. "לא רע", אומרת ג', " אפילו מאוד חינוכי. רק שלנו לא היו תוכניות כאלה. את הצבעים אמא שלי לימדה אותי, ואת הצורות גם. ואת עונות השנה למדתי בגן"."זה לא במקום להיות הורים, טלוויזיה", אני משקרת. "ודאי שזה במקום הורים", אומרת ג'. "גם אז זה היה ככה, והיום זה חריף יותר".
"וזה רע?". "זה לא רע", אומרת ג', "אבל כשהאבא היחיד בחיים שלך הוא 'דאדי, איי קנט סי' מ'בית קטן בערבה' - זו בעיה". "תגידי, את בטוחה שזו לא היתה לורה שהתעוורה?". אני לא באמת שואלת. רק בודקת. "את לא נורמלית", עונה ג' כצפוי. "מילא שאת שוכחת את יום ההולדת שלי, אבל לשכוח מי הם האבות הרוחניים שלך-עכשיו באמת הגזמת".