היום אין לי טלוויזיה בכלל, ואני לגמרי לא מצטערת על זה. הילדים שלי מסתדרים מצוין בלעדיה.
אבל אני חושבת שההבדל הגדול בין אז להיום הוא התמימות. היום גם תכניות הילדים לא תמיד תמימות.

ואני שמחה שסוף סוף מישהו מרגיש כמוני
גם אני לא ירדתי לחצר יותר מדי. ראיתי המון טלווזיה. אחרי השידורים שלנו ראיתי חדשות ודאלס ותהילה ואת הסרט הערבי. בקיצור ראיתי בלי סוף.

מצד אחד אני לא רוצה שהילד שלי והבאים אחריו יהיו בטטות כמוני. מצד שני יצאתי מהסיפור משכילה להדהים, אז קשה לי לרדת על הטלווזיה שראיתי.

אגב, זרקו קבוצה של חבר'ה בגילי בכל פוזיציה נתונה- טיול בדרום אמריקה, טירונות, אוניברסיטה, ותראו שמחבורת לא קשורים, מאוד מהר תגיעו לשיר הדבורה מאיה ותחודו חידות טרוויה על שמו של הקפטן מערי הזהב הנסתרות (מנדוזה למי שתהה) וכדומה.

הבעייה היום היא ערוצי הנישה שמגבילים את הילד לתוכניות שמכוונות אליו ולכן לא מעשירות את עולמו והבעייה היותר גדולה היא שהיום כל הזמן מנתחים מה נכון ומה לא נכון.
לא נראה לי שההורים שלנו התעסקו בכמה שעות מקציבים לכל דבר. מצד שני אותי כן ניסו ללמד אנגלית בגיל ארבע, אז אולי כל ההכללות שוות לזבל..

אבל אצלנו ברמלה, הטלוויזיה לא הייתה מרכז החיים של הילדות.
נכון, ב17:30 תמיד היו שעה וחצי של תוכניות שראינו, וגם קצת בצהריים אחרי שחזרנו מבית ספר- ואכלנו צהריים, היו תכניות של החינוכית.
אבל בגדול,
את רוב הילדות שלי (עד גיל 10-11 בערך שאז הגיעו הכבלים),
העברתי יחד עם החברים שלי במשחקים מתחת לבלוק- מה שנקרא ''בין העמודים''. מה לא היה שם?
''דג מלוח'', ''תופסת'', ''חיי שרה'' (והגרסא המשודרגת גלמורא),כדורגל בדשא של השכונה, מחניים ומסירות. הבנות אהבו מאוד לשחק קלאס חבל וגומי וגם הצטרפו אלינו לדג מלוח ומחבואים.
וכל זה קרא לא לפני הרבה זמן , אלה לפני 20-15 שנה בערך.....(אני היום בן 26 יליד 1982).
והיום? היום ילדים לא משחקים בין העמודים בשכונה... הם נפגשים מול המחשב ובאיי סי קיו.
אז הכל תלוי באיפה גדלת ואיך חינכו אותך. כי בתקופה הזו (בניגוד להיום) בהחלט אפשר היה לגדול ולהינות גם בלי TV.