בדרך אל השאנטי - קטמנדו
דפנה ועמוס חוגגים חנוכה בבירת נפאל ומגלים שוב איך נסיעה קצרצרה יכולה להפוך לסיוט של יום וחצי בדרכים. פרק 10 ביומן מסע
בצהריים נגלה לעינינו עמק קטמנדו, ממנו המשיך האוטובוס לרחובותיה העמוסים והצפופים של בירת נפאל. בשתיים וחצי, ערב חנוכה, היינו כבר בטמאל. הטמאל הוא איזור השוק המרכזי, המורכב מסמטאות, חנויות, מסעדות וברים עד בלי די. באיזור זה משתכנים התרמילאים ובו שוכן גם בית חב"ד. בחרנו לדור בגסט האוס "סוויט דרימס" (אולי בגלל השם?), הממוקם בסמוך לבית חב"ד (הם תמיד בוחרים במיקומים השווים). התארגנו ויצאנו לסיבוב בסמטאות הטמאל, ופגשנו פה ושם מטיילים.
בערב הצטרפנו לשלושים הישראלים והחב"דניקים שהצטופפו בבית חב"ד להדלקת נר ראשון של חנוכה. זכינו בנוכחותו של שגריר ישראל בנפאל, ואף לנאום שלו ושל אשת הרב אודות חג החנוכה ומשמעותו. אחרי הדלקת הנר שרנו יחדיו כמה שירי חנוכה והתכבדנו בסופגניות ובלביבות. מרגש לחגוג כך את חנוכה בנפאל...
בלילה יצאנו שוב לסיבוב בטמאל ואפילו קצת הסתבכנו בכיוונים - קל לאבד כיוון בחושך בינות לחנויות ולסמטאות הכה דומות. למחרת כבר גילינו התמצאות, ואף הרחקנו לכת לכיכר "דורבר" בה ראינו מקדשים בודהיסטיים עתיקים ובניינים עתיקים מרשימים אחרים. בהמשך הסיבוב אף הגענו לארמון המלך המרשים, אשר סגור למבקרים (אולי בגלל שכבר פוליטית אין למלך נפאל כל משמעות וכוח).
בקטמנדו בילינו ארבעה ימים חביבים וספגנו אט אט את אווירת העיר על שווקיה ותושביה. טיילנו בין הרחובות והחנויות, ישבנו בבתי הקפה ופגשנו אנשים. באחד הימים אף עברנו משברון, כשרצינו לשלוח תמונות מתוך ה"דיסקונקי" וגילינו שהוא חלה בוירוס. אחד המוכרים באינטרנט הורה לנו כיצד למחוק את הוירוסים, ומסתבר שכך גם נעלמו כל התמונות... מזל שהיה לנו העתק של התמונות על דיסק. המשברון לא מנע מאיתנו לעשות סיור בעיר השכנה והמרתקת לא פחות, פטאן.
בעמק קטמנדו,
לפני שהספקנו לשלוח "גלויה מקטמנדו" כבר עזבנו אותה בערב יום השישי, באוטובוס שנסע לקרקרביטה, בה נמצא אחד ממעברי הגבול היבשתיים בין נפאל להודו. פשוט הזמן אץ לנו, ויש עוד כמה מקומות בהודו שרצינו לראות טרם ננטוש אותה לטובת הטיסה לתאילנד, ההולכת ומתקרבת. האוטובוס שהיה אמור לצאת בארבע בצהריים יצא לבסוף רק בחמש, והעיכוב הגדול רק התחיל... בדיעבד חשבנו שאולי הכל קרה מכיוון שחיללנו את כבודה של השבת?
כאמור, בחמש יצא האוטובוס לדרכו והחל לעזוב את קטמנדו, כשהוא עוצר כמו שהאוטובוסים המקומיים בנפאל ובהודו אוהבים לעשות - עצירות לא ברורות ותכופות לשם העמסת אנשים ומיני סידורים אחרים. בשבע בערב עוד הספקנו לעצור להפסקת ערב קצרה, ועם סיומה האוטובוס הספיק לנסוע עוד כחצי שעה. לפתע, ללא כל הגיון או הסבר, פשוט נעצר ועמד במקומו.
לא היתה ברירה אלא לשבת באוטובוס ולהמתין יחד עם כולם. אחרי כשעתיים עוזרי הנהג (שני ילדים כבני 15) הסבירו בנפאלית ליושבי האוטובוס מה קורה, ומכיוון שלא ידעו אנגלית פסחו עלינו... יצאנו מהאוטובוס וצפינו בחסות החשיכה במחזה מוזר של עשרות אוטובוסים חונים לצד הדרך, זה אחרי זה. איכשהו מנוסעים באוטובוס אחר, צעירים מקומיים נחמדים, היודעים מעט אנגלית, הבנו על מה המהומה והעצירה הכפוייה. ההסבר נשמע הזוי ומופרך.
מסתבר שהיתה תאונת דרכים בכפר הסמוך למקום עצירת האוטובוס. בתאונה נהרג אדם אחד, ומשפחתו של ההרוג חסמה את הגישה לכפר ולדרך הראשית העוברת בין קטמנדו לפוקרה ולשאר המדינה. דרך חשובה כל כך נחסמה בגלל שמשפחה דורשת פיצוי כספי בגין מות יקירה. אנו מזדהים עם כאבם ואבלם, ומגיע להם פיצוי, אך בשביל עניין כזה חוסמים מדינה שלמה???
המשא ומתן עם המשפחה יגיע לידי פתרון כלשהו רק בשעות הבוקר, ובינתיים נאלצים מאות הרכבים, המשאיות והאוטובוסים להמתין ליל שימורים. ככה חיכינו יחדיו, אלפי אנשים, בקור ובחשיכה, באמצע שום מקום - מייחלים לפתרון מהיר.
איכשהו העברנו את הלילה. פטפטנו עם שני הצעירים המקומיים, שקודם לכן הסבירו לנו מה בדיוק קרה, דיברנו על החיים בנפאל. מסתבר שהשלטון בנפאל חלש מתמיד, ובמדינה שורר כאוס. כל אחד דואג לעצמו והשלטון לא עושה מאום. כולם מחכים לבחירות, שבינתיים נדחו, ובכס השלטון יושב ראש ממשלה זקן - מעין בובה על חוט של כמה בעלי כוח, ולמלך כבר מזמן אין כל משמעות. גם משטרת נפאל חסרת כוח. עכשיו ניתן אולי להבין כיצד נוצר מצב מגוחך מעין זה, שאלפי אנשים מחכים לדרך ראשית שתיפתח, והכל בגלל משפחה אחת...
למחרת השמש זרחה ואלפי הממתינים יצאו מהרכבים. השעה שמונה, ובהמשך תשע, עשר ואחת עשרה חלפו להן - ופתרון אין. כולם עדיין מחכים. המשטרה אמנם טרחה להגיע, אך חיכתה מבלי שנקטה בצעד כלשהו. שורת האוטובוסים והרכבים רק הלכה וגדלה... הנפאלים המתינו בסבלנות, כמעט ולא מחו. היו רק נפאלים מעטים שהחליטו להתקומם: הם לקחו כמה צמיגים והבעירו אותם לעיני המשטרה, שהמשיכה להתעלם.
תאמינו או לא, אבל בשעה אחת בצהריים משהו קרה. פתאום הנהג עלה לאוטובוס, וכך עשו שאר נהגי הרכבים. המשטרה פינתה את הדרך ופשוט התחלנו לנסוע! באמת לנסוע! הדרך נפתחה אחרי 18 שעות של המתנה. תגידו, לא סרט???
נהגנו "היקר" ניסה להשלים את שעות ההמתנה ופשוט דהר ועקף את כולם. למרות המירוץ הארוך, הגענו רק בשלוש לפנות בוקר לעיירת הגבול קרקרביטה. אמנם התחלנו את הנסיעה ביום שישי בארבע אחרי הצהריים והגענו ליעדינו רק ביום ראשון בשלוש לפנות בוקר, אבל איכשהו קיבלנו את האירועים בשלווה (אולי למדנו משהו מההודים והנפאלים?).
העברנו את שלוש השעות עד לשש בבוקר - שעת פתיחת העמדה הנפאלית, במעבר הגבול. שתינו צ'אי, קשקשנו, קפאנו מקור ופגשנו טיפוסים מוזרים. בשש פתח לנו השוטר/פקיד/חייל החביב את השער, וחיש ביצע את בירוקרטיית המעבר (החתמת דרכון, מילוי טופס, המרת כסף ממטבע נפאלי להודי). משם המשכנו רגלית עם הפקלאות וחצינו גשר, והנה אנחנו שוב בהודו! נפרדנו לשלום מנפאל - ארץ מדהימה ביופייה ובטבע שבה.
הפקיד בצד ההודי היה מעט יותר איטי, אך המעבר תם ונשלם. אנחנו בהודו. מעמדת הגבול לקחנו לוקאל באס לעיר סיליגורי, אשר בבנגל המערבית, וממנה נסענו בג'יפ לכיוון גנטוק ומדינת סיקים.
אך על כך אספר בפעם הבאה...
כתבה: דפנה רובינסון. צילם: עמוס צוקרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
