זה לא סושי. זה שוסי
ביקור במזללת הסושי איזקאיה הוכיח לעמית אהרנסון (שוב) שיש משהו חשוד מאוד בסושי זול. אם כבר הגעתם, אז תעשו טובה ותעזבו את הדגים הבינוניים ותתרכזו באלכוהול
למה? כי רוב האנשים יודעים שאם יזמינו את היין הזול ביותר הם ייתפסו אולי, חס וחלילה, כקמצנים. אותו הדין תקף בדרך כלל גם לגבי המנות הכי יקרות (לא רוצים להשוויץ), אבל גם הכי זולות.
אין ספק שאוכל בתמחור נמוך משדר ללקוח משהו. מצד אחד – מציאה. מצד שני, יאמר הסועד לעצמו, אם בכל מקום אני משלם על המנה הזו 50 שקל וכאן מבקשים עליה 35, אז כנראה שיש איזה קאץ'.
ההנחה הזו נכונה שבעתיים לגבי סושי. בעיני (ובעיני השף-סופר האמריקני אנתוני בורדיין, ע"ע "סודות מחיי המטבח") יש תמיד משהו מחשיד מאוד בסושי זול.
ידוע שדגים טובים עולים הרבה כסף, ידוע שהאורז חייב להיות טרי, ידוע שאי אפשר לעשות לסושי הרבה הכנות מוקדמות. כל זה מעלה את העלות למסעדן, ולכן אמור להשליך על הסועד. ועדיין – יש מקומות שמגישים סושי מאוד מאוד זול.
נסתכל לרגע על עניין שלא קשור לאוכל, אבל מדגים בדיוק את העניין: בניו זילנד יש עיר אחת, טאופו שמה, שמפורסמת בדילים המשתלמים שהיא מציעה בתחום הצניחה החופשית. משום מה,
עכשיו, תחשבו לרגע שאתם הולכים לזרוק את עצמכם ממטוס בגובה 5 ק"מ – אתם באמת רוצים לעשות את זה במקום הכי זול?
זה בדיוק הדין גם לגבי הסושי שאני אוכל, וזו גם הסיבה שהדליקה אצלי ואצל הנגר נורת אזהרה כשפתחנו את התפריט ב"איזקאיה", הבר-ביסטרו היפני החדש בקצה הדרומי של רחוב בן יהודה.
כי העיצוב חמוד, והרעיון (מקום יפני שבו אפשר לנשנש עם אלכוהול) מצוין, אבל המחירים הסופר זולים מעוררים חשש. גם העובדה שמאחורי הדלפק עבדו על משהו שניראה כמו נתח מופשר של טונה לא בישר טובות.
התחלנו עם מנות מהמטבח. אגדשי טופו (14 שקל), שהיה סביר מינוס, בעיקר בגלל טופו נוקשה; סלט קלאמרי חם (32 שקל) שהיה גיבוב מלוח להחריד של קלמארי, סלרי, גזר ושאר ירקות מוקפצים על מצע של עלי בייבי; ומה שכונה בתפריט סביצ'ה טונה (32 שקל) והיה למעשה סלט ירוק (מאותם עלי בייבי), עם פיסות רנדומליות של אבוקדו, פלפל, בצל סגול ופירורים מאותה טונה מאיכות נמוכה שראינו מעבר לדלפק. זה לא היה מחריד, אבל זה בטח לא היה סביצ'ה.
בשלב הזה הצטרף אלינו הקבנוס, שבחר במנת נודלס עם פסטו אסיאתי ועוף (38 שקל). זו הייתה כנראה המנה הסבירה ביותר בערב, עם פסטו עשיר בניחוחות בזיליקום וג'ינג'ר, ופיסות נדיבות של עוף. חבל רק שהנודלס היו עשויים מדי, לכיוון הדייסה.
מנה חביבה נוספת הייתה שרימפס בקארי תאילנדי עם עלי וון טון מטוגנים – מנה שזועקת למרחקים "זהירות, יומרנות ללא כיסוי לפנייך", אבל הצליחה דווקא לעבור. הקארי עם חלב הקוקוס היה טעים, ועלי הוון טון הוסיפו פריכות נעימה. חבל רק שכל התערובת רבצה על (איך לא) אותה תערובת עלי בייבי מייאשת. זה מוסיף נפח למנה, וישראלים הרי לא אוהבים צלחות שנראות ריקות, אבל זה אמור להיות מקום יפני לעזאזל – איפה המינימליזם העיצובי, המקוריות, האסתטיקה?
בשלב הזה, כשברור שהברקות לא יהיו כאן, ניגשנו לסושי, ולא הופתענו לטובה. הקונוסים לא היו פריכים בכלל, האורז היה דחוס מדי, והדגים היו, באופן כללי, מאיכות בינונית ומטה (הטונה המופשרת כיכבה גם כאן). היו כמה יציאות סבירות, כמו הסלמון סקין והספייסי טונה (שבה החריפות הסתירה את טעמי הטונה הירודה).
אבל בשורה התחתונה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הסושי הזה הוא שהוא היה זול. קומבינציה גדולה של מאקי וקונוס אחד תעלה 38 שקל, קונוס סלמון סקין יעלה 15 שקל, ורולים מיוחדים ומורכבים מתומחרים בין 15 ל-20 שקל עבור ארבע חתיכות.
למרות הכל, יש גם דברים טובים להגיד על המקום הזה. האלכוהול זול בצורה מעוררת הערכה (בקבוק גולדסטאר ב-16 שקל למשל), העיצוב מקורי והצוות מסביר פנים ומאוד מאוד משתדל. אם רק יוותרו שם על היומרות, על עלי הבייבי ועל הרעיון להכין סושי ויתרכזו בניסיון להפוך לבר פשוט עם מנות מטבח יפניות פשוטות – אולי עוד תהיה לאיזקאיה תקומה.
פתוח: ראשון עד חמישי מ-11 בבוקר עד לקוח אחרון, שישי ושבת משש בערב.
לוק: השולחנות והכסאות שקועים מתחת למפלס הכניסה, מה שיוצר אשלייה מענינת של אכילה בישיבה על הרצפה. ויש גם בר חמוד.
שירות: שכונתי לטובה – כזה שגורם לך לראות כמה משתדלים לספק אותך ולדאוג שיהיה לך טוב.
פלוס: כרגע, בעיקר מחירי האלכוהול הנפלאים. מקום מושלם לבירה עם נשנוש של אדממה.
מינוס: כאמור, בסושי אין קיצורי דרך. לא יכאב לכם בכיס, אבל גם לא יהיה לכם שמח בבטן.
מאפרות: הערה: הסעיף הזה אמור להפוך ללא רלוונטי עם כניסת חוק העישון החדש לתוקפו, וטוב שכך. הגיע הזמן להתקדם – במסעדות פשוט לא מעשנים.
אז כן או לא: עם כל הצער שבדבר – לא.
איזקאיה, בן יהודה 7, תל אביב. טל': 5160023 – 03
נא להמתין לטעינת התגובות
