שימו לב, כך נראה פיהוק מתמשך
איתי יעקב הגיע לתערוכת בוגרי המחלקה לאופנה בויצ"ו חיפה ונחרד לגלות דגמים משעממים, ביצועים עלובים והיעדר מוחלט של אמירה
אז התקיימה התצוגה מספר ימים ספורים לפני מלחמת לבנון השנייה. למרות הציפיות, מלחמה זו לא באה לידי ביטוי, אפילו ברמז, באף אחת מ-13 העבודות שהוצגו בליל חמישי האחרון.
אסתי גרינבוים, ראש המגמה משנת 75' אמרה לי בשנה שעברה כי "הייתי מאוד שמחה לגלות כאן אמירה פוליטית, אבל הסטודנטים לא מוכנים לגעת בנושא. לדעתי הם מפחדים ומעדיפים ללכת על בטוח. אני עדיין מחכה לאותו סטודנט שימרוד במסגרת ויפרוץ את המחסום הזה כאן".
זוהי הבעיה המרכזית של בוגרות המגמה. אופנה, מהיותה אספקלריה לחיים, חייבת להיות עכשווית, נוכחת. מוזר שדווקא סטודנטים שחיו בעיר שהיתה תחת אש במשך כל הקיץ שעבר, לא הצליחו לתרגם את הפחדים, המצב הפוליטי העדין, המוות או הזעקה כנגד ממשלת אולמרט–פרץ באף תפר שעלה אל הבמה.
המחזור שסיים השנה היה האחרון של גרינבוים, ונראה שגם השנה היא כשלה במשימה להובילו אל עבר העתיד או לפחות, להחדיר בו רלוונטיות. לא בטוח שזאת אשמתה. את מקומה היא מפנה לאחר 32 שנה לטובת אבי סיטון, ששימש כראש המסלול לאופנה ב"בצלאל". לפני כשנה החליפה אותו עינת לידר. סיטון ידוע כאיש שהצעיד אז את בצלאל לכיוון של "Art to wear" ונחשב כאדם שנוי במחלוקת. מעניין יהיה לראות לאן יוביל את המגמה בחיפה.
כך או כך, מצפה לו עבודה רבה. למעט העבודה "אפטר בול" של סטלה דינרשטיין, תריסר העבודות האחרות סבלו מחוסר הבנה בסיסי בבניית קולקציה. הקונספט לא היה מחודד; התרגום בין הנושא הנבחר לביצוע בפועל היה חלש ולא תמיד הדוק; והביצוע הטכני היה ברוב המקרים עלוב. כזה שבמוסדות אחרים לא היה עובר אישור של מרצה אפילו בשלב הסקיצה.
דינרשטיין הייתה היחידה שהצליחה להעביר את חוויות חגיגות הסופר בול שבחרה כנושא לקולקציה צבעונית, עשויה היטב ומעניינת, גם אם את נעלי האולסטאר על עקבים העתיקה מז'אן פול גוטייה. "כל הססגוניות של הסופר בול משכה אותי", היא מספרת נרגשת בסיום התצוגה כשידיה
דינרשטיין הרכיבה מספר מערכות לבוש מעניינות. למשל, גופיית ספורט לבנה עם הספרה 8 בפאייטים שנלבשה עם חצאית צבעונית סרוגה בעלת גזרת מותן גבוהה; חליפת מכנסונים סגולה מפיקה עם ז'קט תואם עם שרוולים נפוחים; וחליפת ספורט יפיפייה של מכנסי סאטן שחורים עם פס ורוד וז'קט פאייטים צבעוני עם שרוולים עשויים גדילים צבעוניים – שהוכיחו כי יש לה הבנה בסיסית בבניית קולציה ותרגומה ובעיקר יכולת טכנית גבוהה.
יתר העבודות היו פיהוק מתמשך. "שותקת ביפנית" של מורן עמרני, לוותה בטקסט שציין כי "הפילוסופיה היפנית טוענת כי הגדולה קיימת בפרטים השוליים, הפרטים שהעין נוטה להתעלם מהם. אנא, הקשיבו לשקט".
היינו שמחים לרגע של שקט, רק לא במחיר של צפייה בשמלות סתמיות בצבעי פסטל שנראו כמו חלוקי בית יוקרתיים ללקוחות הוי.איי.פי של "מצפה הימים". העבודה "פורמולה" של יפעת אבוקן, למשל, לקחה נושא מעניין כמו תחרות המרוצים הנודעת והפכה אותו לקולקציית קלאב כאילו מתחכמת, מהסוג שנראה לפני עשור בקמדן טאון בלונדון.
צריך לזכור שרוב הסטודנטים אינם אשמים בתוצר הסופי. הם למדים 4 שנים, זוכים להנחיה צמודה ונמצאים בחממה שמשפיעה על כל תהליכי יצירתם. הטענות, אם כך, צריכות להיות מופנות כלפי צוות המרצים במכללה, שנדמה כי הם חיים על יקום מנותק מהנעשה בעולם האופנה העכשווי והבינלאומי. מצד שני, סטודנטים אינם חיים בקובייה לבנה, ועליהם לפתח סגנון אישי, ולנסות לפרוץ, לחדש ולהעז, אם לא בהיותם מעצבים, אז לפחות כסטודנטים.
גישה זו בלטה עוד יותר בעבודות שהציגו הסטודנטים משנים א'-ג' טרם תצוגת הגמר, עבודות שנראו נטולות הקשר למציאות או לאופנה בכלל. גם פרויקט הג'ינסים שעשו הסטודנטים עם חברת "לי קופר" לא עמד בציפיות או ברמה טכנית נאותה, מה שלא מפתיע, בהתחשב ברמתה של החברה בכלל. לעומת זאת, קולקציית הדגמים המחויטים שהוצגה שם היתה לא רעה כלל.
יש לקוות שעם חילופי המשמרות בראשות המגמה, יצעיד סיטון את המחלקה קדימה. נאמר זאת כך: נקווה שבשנה הבאה המכללה תהיה שווה את מחיר כרטיס הרכבת.
נא להמתין לטעינת התגובות
