השם ישמור
יאמאקה - מסעדת פיוז'ן חדשה וכשרה בהרצליה פיתוח מגישה אוכל מבולבל ועייף, שיגרום לשומרי הכשרות להגיע למסקנה שאם זה פיוז'ן, הם לא מפסידים כלום
גאידמק, בביטוי שבוודאי יתחרה בעתיד בפופולריות של טראדישן, תיאר את בשר החזיר כפרובוקטיבי. מעכשיו אימרו: טבעות פילה פרובוקטיביות, סטייק צוואר פרובוקטיבי, צלע פרובוקטיבית בתבשיל חבושים. אבל המילה היא לא הדבר היחיד שחסר: כבר לא מעט זמן חסרה פרובוקטיביות במסעדנות שלנו. אין כרגע כמעט אף מסעדה ישראלית שמנסה לקרוא תיגר, שמנסה להדהים, שמנסה - איך ננסח את זה בגאידמקית? - להיות פרובוקטיבית.
כשאתה הולך למסעדה לא מוצלחת בארץ, אתה כמעט אף פעם לא מתרגז. התחושה העיקרית, בדרך כלל, היא חמלה. יש תחושה שהמסעדנות אצלנו נהייתה סוג של פס ייצור: יגידו לך מה הקונספט (מזרחי עם נגיעות ים תיכוניות, איטלקי עם נגיעות אוריינטליות, בשרי עם נגיעות קלילות), ואתה יודע שאתה בדרך לעוד חציל בלאדי וקבבוני טלה. מקסימום על מצע קינואה.
בנסיבות כאלה, קריאת התיגר, הפרובוקציה שתעורר את השוק הרדום, יכולה לבוא רק מהשוליים, מאותם מקומות שבהם נסיבות מיוחדות או תנאים מיוחדים הופכים את הקלישאתיות לבלתי אפשרית. העניין הוא שבישראל, מנסיבות שבוודאי לא טור אוכל הוא המקום לדון בו, כמעט בכל תחומי תרבות הפנאי הפריפריה שואפת להיטמע במרכז, לחקות אותו באותה התלהבות פרובינציאלית שבה המרכז מחקה טרנדים בינלאומיים.
לכן, כשהתחילה לפני שנים אחדות המגמה של מסעדות עילית כשרות הייתה תקווה שאולי משם תצא הבשורה. זה לא קרה. יש מסעדות כשרות סבירות, ואף יותר מזה, אבל בניגוד לרושם שניתן היה לקבל בתחילת הדרך, אין מסעדות כשרות מאתגרות.
מסעדת יאמאקה - מסעדת פיוז'ן כשרה, על פי הגדרתה העצמית - נופלת גם היא לקטגוריית
העיצוב (ואפילו כלי ההגשה) נותרו כשהיו, וכך יאמאקה, שגם בגרסת המקור נראתה כמו שילוב איכסלקטי בין הטירות של ואדי-ערה (קיר אבנים) לבורדל סיני (צינורות אדומים), נראית היום עוד פחות מתאימה לתפקידה כמסעדה. הדיסוננס שבין העיצוב העדכני והאקלקטי של המקום לבין האוכל המיושן והמבולבל שמוגש בו גורמים לתחושה מסוימת של דיסאוריינטציה. אבל ככה זה כשמאמינים שמסעדת פיוז'ן כשרה יכולה לתפקד בדיוק באותו חלל ועל אותו רקע שבו תפקדה, ממש שנייה קודם, מסעדת גורמה. שזה, פחות או יותר, כמו להציג את "אמי הגנרלית" על תפאורה שנשארה מ"הסערה" של שקספיר.
השירות נעים (אם כי כדאי שמישהו יעיר למלצריות, אם מישהו יודע, שלא כל שמות המאכלים בעולם מבוטאים במלרע), האווירה סימפתית, ואם אני רוצה למצוא עוד משהו טוב להגיד על המקום, המנות גדולות. האוכל עצמו חלש, מבולבל ויוצא מתוך ההנחה שאם מערבבים בצלחת רכיבים שלא מתאימים זה לזה יוצא מזה מטבח מקורי. זו טעות. מה שיוצא הוא מטבח חסר שחר.
מנת קרוקט סלמון קאריבי (מה כבר יכול להיות קאריבי בסלמון?) ברוטב ווסאבי נראתה כמו גפילטע פיש שהגיע בטעות ליפן ואיבד שם את הראש. קציצות הסלמון המטוגנות היו תפלות ורוטב הווסאבי הדומיננטי שניסה להשתדך להן נראה כמו כלב דני שמנסה לטפס על צ'יוואווה. צ'ימיצ'נגת חזה עוף ופלפלים קלויים נראתה כמו שווארמה שנסעה למקסיקו וניסתה להיטמע בין המקומיים.
טעמי הכמון החזקים ונתחי העוף הצמיגיים רק עוררו געגועים לטאקו הטובים של מאיה באבן גבירול. פילה בורי עם ריזוטו מחיטה מלאה היה עוד ביקור ביפן. השף הניח שאם הוא יערבב סויה בחיטה מלאה בטח ייצא מזה פיוז'ן. יצא מזה חיטה מלאה בטעם סויה, שזה לא פיוז'ן ובטח לא ריזוטו. ויש סיבות טובות, מצוינות אפילו, שזה גם לא שוס בינלאומי. הדג עצמו היה סביר, פשוט כי בורי הוא דג טעים (מתי ולמה הוא ירד מגדולתו? ) וקשה לקלקל אותו.
קבב נצרתי על מצע פירה ירקות שורש וטחינה אורגנית היה מנה מעניינת. לא בגלל הטעמים, בגלל השם: האם קבב נצרתי הוא שם הקוד החדש לקבבוני טלה או שמא זה שם הקוד לקבב שמוגש בקציצות? הקבב הזה היה נצרתי בערך כמו שהחיטה והסויה היו ריזוטו. הוא לא היה רע. למעשה, הוא היה הפריט הכי לא רע בכל הארוחה, אבל המרחק בינו לבין נצרת היה בערך כמרחק שבין יאמאקה לפיוז'ן. או כמו המרחק שבין פירה ירקות השורש לפירה טוב.
בקיצור, מסוג המסעדות שמתאימות לאנשים שמסיבות טובות לא יכולים להשוות ועכשיו יכולים להגיד לעצמם, נו, אם זה הפיוז'ן המהולל הזה שכל החילונים מדברים עליו, נראה שאני לא מפסיד הרבה. ואכן כך.
יאמאקה, רח' שנקר 16, הרצליה פיתוח. טל ': 09-9562090
נא להמתין לטעינת התגובות
