סריסים מדומים ופילגשות: ביקור בבייג'ינג
מסתרי בייג'ינג כוללים תרופות פלא מצמחים, "עיר אסורה" והרמונות של סריסים ופילגשים שהזהב שולט בהם. מסע לעיר הולדתו של הברווז הפקינזי, שם אותנטיות היא לא מילה גסה
אחרי טיסה, שנמשכה יותר מחצי יממה, הגענו לבייג'ינג. רצינו לחלץ עצמות ואולי אפילו לעשות מסאז', אבל הכרך הענקי משך אותנו כבמטה קסמים. יצאתי החוצה והמולת העיר, בה חיים להם כ-20 מיליון תושבים, היכתה בפני. הייתה זו המולה שנראתה כקן נמלים אנושי אדיר, ששווה רק להקשיב לו. האמת, שאיש לא יודע כמה מיליונים באמת חיים בה. קשה גם להעריך כמה אנשים, שלא גרים בה, נכנסים אליה מדי יום. בכל פינה בעיר חשים היום את הפעילות הקדחתנית של מתיחת הפנים היסודית שהעיר עוברת לקראת האולימפיאדה, שתתחיל בעוד 500 יום בערך.
לא קל לתאר את בייג'ינג בכמה מילים, גם לא את החוויות, בעיקר כי היא משלבת בתוכה בערבוביה משכרת, ישן וחדש. יש בה אתרים היסטוריים לצד שווקים זולים. בתים ישנים, מקדשים היסטוריים ובתי תה, לצד גורדי שחקים, מזללות מודרניות למזון מהיר, אתרי בנייה עצומים ומלונות מפוארים. זוהי עיר שצריך לתכנן את הביקור בה, בגלל שהמרחקים בין חלקיה גדולים מאוד. אקלימה של בייג'ינג מאופיין בסתיו קודר, חורף קשה, אקלים יבש וסגרירי באביב וקיץ חם מאוד.
מיד כשהגענו לבייג'ינג הלכנו לכיכר טיננאנמן (Tian'anmen), "שער השלום השמיני", שהיא פרי יצירתו של המנהיג הקומוניסטי, מאו טצ'ה טונג, שבה הוא הכריז על הקמת הרפובליקה הסינית, ב-1 באוקטובר 1949. כל מטייל ישראלי שהגיע לבייג'ינג ביקר בכיכר הזאת ולמרות זאת, אני נמשך אליה שוב ושוב. אני חש את פעימות העבר וחש, כחובב האקדמיה, את רוחם המתלהמת של אלפי הסטודנטים שגדשו אותה, כשניסו לעורר יותר ממיליארד סינים להתפרק מהשליטה הקומוניסטית.
הכיכר הענקית ממוקמת מול השער הקדמי לעיר האסורה שנחשבת, בגלל מיקומה והכוח השלטוני שהיא מייצגת, למרכז של בייג'ינג. נכנסנו לכיכר ובפה אחד הוצאנו אנחת פליאה עמוקה, לאור הכיכר הגדולה בעולם. בחזית הכיכר מוצבים שני אריות ובצדדים עמודי אבן מקושטים. במרכז הכיכר ממוקמת אנדרטה לציון גיבורי העם הסיני במלחמות ובמהפכות. גופתו של מאו מונחת בתוך ארון קריסטל במוזילאום, שנבנה לכבודו בכיכר.
בכניסה
כל "רוח" שמנשבת בעם מקבלת ביטוי בכיכר. הסינים אוהבים להגיע אליה בכל ימות השנה, אבל הם בעיקר מתקבצים בה בחגיגות ראש השנה הסיני, שנחגגו גם השנה ברוב פאר והדר. הפיכת הסטודנטים של 1989, שלוותה אומנם בתגובת נגד אכזרית מטעם הצבא והמדינה, הביאה את סין למה שהיא היום, מעצמה קפיטליסטית שידה גדושה בתוך הכלכלה העולמית. המפלגה הקומוניסטית אגב, עדיין שלטת בסין.
בשולי הכיכר ישנו אוסף גדול של חנויות לרפואה אלטרנטיבית וסופרמרקט ענקי בו מוכרים שורשים, עלים, חרקים, עורות של בעלי חיים ועוד עשרות חומרים המשמשים לריפוי. האבחון מבוצע אצל רופא סיני, בחדר צדדי. הרופא רושם מרשם ואת הפתק, שכתוב כולו סינית ציורית, מוסר לרוקח חומרי המרפא. הרוקח מעיין בו, ממלמל משהו בשפה הלא מובנת ומגיש ללקוח כמה צנצנות מוזרות עם הוראות שימוש. למזלי, הרוקח הצליח להוציא אל הכתב הוראות גם באנגלית. בחנויות דומות שבהם מדברים רק סינית, אפשר להשתמש בשירותיו של מתורגמן.
"הסינים יודעים כנראה משהו על רפואה, כי הרפואה הסינית יעילה באחוזים ניכרים מהרפואה הקונבנציונאלית", אמר לי אחד המתורגמנים כשביקרתי במקום בפעם הקודמת. הוא גם הוליך אותי לחנות שתחום התמחותה הוא צמחי מרפא. "גוף האדם נהרס מדי יום על ידי המזון המודרני שהוא אוכל. הפגיעות באברים כמו לב, כבד, כליות ובלוטות הלימפה הן חמורות. כדי לרפא פגיעות אלה ולשפר את תוחלת החיים, ממליצה החנות לאכול צמחי מרפא ירוקים וטריים, וכמה שיותר מוקדם – יותר טוב", הסביר המתורגמן את מה שאמר בסינית הרוקח הסיני.
לא תמיד יש בחנות מלאי צמחים טריים, וזה קרה גם בביקור הנוכחי. לכן הציעו לי "תרופת פלא" חלופית, שבה אני ממשיך להשתמש עד היום. מדובר בתערובת של זרעי כוסברה, אניס (שומר), קימל, קצח, גרגרי חרדל וגרגרי נחלים. את הזרעים והגרגרים טוחנים ושמים שתי כפיות מהאבקה זו בסלט. הם גם טעימים מאוד וגם מהווים תחליף מצוין לכל טבליות המולטי-ויטמינים של העולם המערבי. מי שמחפש עיסוי מענג, כדי לשחרר קצת את השרירים, לאחר הטיסה הארוכה, יכול לעשות זאת כאן, במכונים הממוקמים בין החנויות לרפואה אלטרנטיבית. אני העדפתי משהו אחר.
מהכיכר נכנסנו דרך אחד השערים ל"עיר האסורה". מכלול של ארמונות, המשמשים היום מוזיאון, שהיו סגורים לקהל הרחב במשך 500 שנה, עד לתקופת הקיסר האחרון. העיר שימשה את שושלות מינג וצינג וגם את השושלת האחרונה המנצ'ורית. כל המכלול המדהים הזה שייך לרשימת אתרי המורשת של אונסק"ו.
לעיר יש ארבעה שערים, הדרומי משמש לכניסת מבקרים. עשרת אלפים חדרים בנויים בעיר בסגנון אחיד, קירותיהם צבועים חום-אדמדם, הרעפים זהב-צהוב והמדרגות בנויות משיש לבן. הרוב הגדול בנוי מעץ. את העיר מקיפה חומה, שגובהה 10 מטרים והיא מתנשאת מעל לתעלה ברוחב 50 מטרים, שמקבלת את מימיה ממימי הגאות הצפונים. בעבר אפשר היה לשוט מהעיר בתעלה לארמון הקיץ של הקיסרים.
המבנה הבסיסי בעיר הוקם על ידי הקיסר יונגלה, שפיקד על מיליון פועלים, שעבדו 24 שעות ביממה. כל קיסר שבא אחריו הוסיף את חלקו. הקיסרים היו מנותקים מהעם ולכן חלקם היו אנשים מוזרים וחריגים, שהתעניינו בפילגשותיהן, עסקו ברקמה, בנגרות ובדברים דומים נוספים ולא בענייני השלטון.
מלבד משפחת הקיסר ובכירי השלטון, חיו בעיר הסריסים. בימי שושלת מינג שהו כאן עשרת אלפים סריסים. לימים גדל מספרם והגיע ל-100 אלף. לכאורה הם היו אמורים להיות חסרי כוח פוליטי, אבל בזמן שהקיסרים השתעשעו עם הפילגשות או עסקו במוזרויות שלהם, צברו הסריסים, שהיו בעניינים, כוח פוליטי רב. כך קרה, שהגולם קם על יוצרו והם אלה שניהלו את הקיסרות.
יתרה מכך, תפקידם הרשמי של הסריסים היה לשרת את הקיסר ואת בנות הארמון. באזורים שאליהם נאסרה הכניסה לכל זכר מבוגר, פרט לקיסר עצמו. אלה שבאו במגע ישיר עם הפילגשות היו צריכים לעבור סירוס. אך מתברר, כי במקום זאת רובם עברו ניתוח מורכב, שבו היו מסתירים את הפין הזכרי בתוך קפלים, שדמו לעבר מין נשי. במצב זה הם הסתובבו בהרמונות, בין מאות הפילגשות, והתהוללו איתן במרץ רב. התוצאה - הרבה נסיכים, שקיבלו כבוד מלכים רב, היו למעשה בניהם של הסריסים ולא של הקיסרים.
אישית אני תמיד שוקע לתוך הדמיון שמעוררים בי החדרים והתפאורה של המקום. כאילו אני מסתובב בין הסריסים, הנסיכים, השרים והקיסרים. הדמיון מגיע לשיאו בהיכל ה"הרמוניה העליונה", הוא מבנה ענקי, ששימש לאירועים חשובים, כמו מינוי אנשי אצולה וטקסים. ההיכל עבר שיפוץ עמוק, והיום הוא מקנה למסתובבים בו תחושה של עושר וצבעוניות, יחד עם תחושה עזה של העוצמה השלטונית של הימים שחלפו.
אזור הרמונות הפילגשות הוא המרתק ביותר. הוא ממוקם בצד המערבי וכולל שישה הרמונות, שהשתמרו במצבם המקורי. דלתות ענקיות עם, שבהן שלובות זכוכיות חלביות, כשמרכז ההרמונות אפריון ענקי, כסאות רחבי מימדים, ומאתיים פסלי אריות, חתולים, כלבים וצבים, המיועדים להפחיד את האלים. כולם מקושטים בפאר רב, כשהזהב הוא החומר השולט.
לאחר מנוחה במלון יצאנו לחפש משהו לאכול. אמנם אפשר במלון לקבל אוכל מערבי, או סיני מקורי, אבל העדפנו למצוא משהו אותנטי בעיר. בייג'ינג היא גן עדן לחובבי האוכל הסיני. צריך לזכור, כי לכל אזור בסין יש אוכל שונה, אך בבייג'ין ישנם נציגויות קולינאריות מכל אזור. או בדמות מסעדה, או בשווקי האוכל הליליים הפתוחים. בשווקים אלה פועלים דוכני-אוכל, הפזורים לאורך מאות מטרים, מוארים בעששיות אדומות. כל דוכן מתמחה בסוג מסוים של אוכל, ומאחוריו עומדים בני משפחה, שעוסקים דורי דורות באוכל שהם מגישים.
האוכל בסין שונה מהאוכל "הסיני" המוכר לנו בארץ, שהוא יותר תאילנדי מסיני. לכן יתכן שלא כל אחד ימצא את טעמים הערבים לחיכו. אם כי זה די נדיר, מה גם שאפשר לטעום. דבר אחד בטוח – כולם ייהנו מהברווז הקיסרי.
בסין התפתח האוכל הפוך מתרבויות אחרות – לא מאוכל של עניים שהגיע לשולחנות המלכים והעשירים והפך שם גורמה, כמו, למשל, באירופה, אלא משולחנות הגורמה הקיסריים לשולחנות של המוני העם. הברווז הפקינזי (המכונה גם הקיסרי), אותו אפשר היום לאכול גם בדוכני הרחוב, מסמל יותר מכל את התהליך הזה.
צבא אדיר של טבחים שימשו את הקיסרים הסינים, שחיו בתוך בועה בעיר האסורה. מבוקר עד ערב הם עסקו, ללא הגבלות כסף ומוצרי גלם, בהמצאות קולינאריות.
כך נולד גם הברווז הפקינזי. את קרביו היו מוציאים מבעד נקב קטן כדי להשאיר את עורו שלם. כדי לקבל עור חלק לחלוטין טבלו אותו במים רותחים לפני שמרטו את נוצותיו. אחר כך היו נושפים פנימה, מבעד לנקב הקטן, ומנפחים את העור, שנפרד מהבשר, כמו בלון. לאחר שקשרו את הנקב, היו טובלים את הברווז בתערובת של סויה וסוכר שרוף ותולים אותו לייבוש. הליך שחזר על עצמו כמה פעמים.
בשלב הבא הוכנס הברווז כשהוא תלוי לתוך תנור גדול. הוא הוצא ממנו רק לאחר שעורו, שנפרד לגמרי מהבשר, השחים ונעשה פריך. את העור, הפריך והטעים הגישו בנפרד לצד הבשר, שנעשה בצלייה עסיסי וטעים במיוחד.
מנה זו עברה בשלב מאוחר יותר למטבחי האצולה מהם לעשירים אחרים ואחר כך לשאר חלקי העם (לאלה שיכלו לרכוש ברווז). במרוצת מאות השנים, שונה הליך הבישול ונעשה זמין ויעיל יותר, בלי לפגוע בטעמים. היום נחשב הברווז הפקינזי לאחד המאכלים הסיניים הפופולאריים בעולם כולו.
שיאן (Xi'an) הייתה בעבר, בזמן שושלת טאנג, הבירה העתיקה של סין בזמן שושלת טאנג. היא שימשה צומת מרכזי בנתיב "דרך המשי" ממזרח סין למרכז אסיה ובשלב מאוחר יותר לאסיה ולאירופה. עיר שהתחרתה ברומא ואיסטנבול, שנקראה אז קונסטנטינופול, על הכינוי העיר החשובה בעולם. היום היא אחת מאתרי התיירות הבולטים בסין, בעיקר בגלל חיילי הטרה קוטה (חרס) שבה. אתר שהתגלה באקראי על ידי איכר ובו עשרת אלפים פסלים בגודל טבעי של חיילים, סוסים ומרכבות אמיתיות, שנועדו לשמור על קברו של הקיסר צ'ין שי חואנג די - שאיחד את סין.
אני החלטתי לטוס מבייג'ינג לשיאן, גם כדי לראות שוב את האתר המיוחד הזה, אך בעיקר, כדי לשוטט ברובע המוסלמי שלה. כשהגעתי לרובע לא התחרטתי. זהו מבוך של סמטאות ורחובות צרים, המזכירים עיר מזרח תיכונית, שחייה נושמת ופועלת בתוך סין. תושבי מלוכסני עיניים מאמינים הם מוסלמים אדוקים, שבתיהם בנויים בסגנונות סיניים. השילוב הזה בין שפה סינית ותפילות בערבית יצר משהו מיוחד, המקסים כל מי שמגיע למקום.
אני הלכתי הפעם לשוק המוסלמי, המסודר לפי נושאי המכירה: כפתורים, רעלות, תרבות של חייטים, שבה מייצרים הכל בידיים ושלא קיימת יותר בשום מקום בעולם, לצד פירות, ירקות ובשרים. אני נכנסתי לסמטת הציפורים. שם מתמחה אחת החנויות בגידול הכלאות של ציפורים – הכלאות בין חוחית לכנרית ובין ירקן לכנרית. כך הם משיגים מצד אחת ציפורי שיר מופלאות, ומצד שני נותנים לציפורים כושר עמידות ובריאות עם יכולת אכילה של מזון מהטבע.
לא פחות מרתק הוא היונים מסוגים שונים ומשונים שמגדלים במקום. כמו יוני טווס שיש להן מניפה גדולה מאחור, או יוני אריה עם מניפה מקסימה על ראשן.
אחד החאג'ים (מי שביקר במכה) הסינים סיפר לי את הסיפור הבא: "יונה היא ציפור מופלאה, שתמיד חוזרת לביתה. בשיאן גידלו המוסלמים יונים עוד לפני שנת 206 לפני הספירה. הקיסר החליט להשתמש ביונים האלה, למטרות דואר וקשר, וכך נולדה יחידת שדה בצבא הסיני, שהייתה כולה מוסלמית והפעילה את היונים למטרות אלה. נאמנותם לקיסר היתה מוחלטת, דווקא בגלל שהם היו מוסלמים".
לדבריו, אפשר לקנות במקום יונים, אבל אסור לשחרר אותם לעולם, כי הם תמיד ירצו לחזור לבתיהם בשיאן. "רק את הגוזלים שלהם שגדלו במקום חדש אפשר לשחרר, כי הם תמיד יחזרו לשובך שבו הם נולדו, וישמשו יוני דואר עבור בעליהן".
ד"ר שמואל בן נפתלי הוא מדריך בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
