הבדיחה העצובה הכי יקרה בישראל
בקבוק סודה עלה 40 שקל, לפטה כבד הברווז היה טעם של עובש ושקדי העגל הזכירו מסטיק משומש. מלבד מחירי העתק, המוניטין של מסעדת 1868 הירושלמית התברר לשגיא כהן כלא מוצדק בעליל
אני אנסה להסביר מזווית אחרת: אם תזמינו בקבוק סודה במסעדת 1868 בירושלים, תתבקשו לשלם תמורתו - כן, אני יודע שזה מתחיל לחלחל - 40 שקל . אם תזמינו שניים, תשלמו 80 שקל.
במחירים האלה, אני יודע שאתם מצפים לתיאור מדוקדק של הבקבוק יקר הערך. ובכן. מדובר בבקבוק ירקרק, בגודל קצת יותר מבינוני, שעל חלקו החיצוני מודבקת תווית נייר שעליה כתובות, באותיות לועזיות, המילים: "סן פלגרינו". מאחר שמדובר בירושלים, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שמדובר במים קדושים. במקרה הזה, כמובן, מדובר במציאה.
בקבוק אחד כזה מכיל כשלוש כוסות, פחות או יותר, של מים צלולים שבהם מפעפעות בועות זעירות. טעמם של המים טוב. מרענן, צלול. לדאבון הלב, אינני אנין די הצורך כדי להבחין בהבדל בין סודת העל הזאת לסודה מבקבוקים זהים (שלמרבה התמיהה, אף נשאו תוויות זהות) שמחירה כשליש.
כמו כן, עליי לדווח בצער שהסודה יקרת הערך (ולחשוב שנשארו כמה טיפות בבקבוק!) איננה בעלת סגולות פלאיות: היא לא מצליחה להסתיר את העובדה ש-1868 בגלגולה הנוכחי היא מסעדה למטה מבינונית. למען האמת, כל כך למטה מבינונית שאי אפשר שלא לתהות: איך מסעדה מעושה כל כך מרשה לעצמה להיות אחת משלוש המסעדות היקרות בארץ.
יש ב-1868 (הכשרה, אגב) מנה ראשונה שעולה 95 שקל. מנת עוף עולה מאה שקל. טורטליני עם תירס, הזולה שבמנות העיקריות, עולה גם היא 100 שקל. יש מנה עיקרית ב-165 שקל ויש גם ב-170 שקל. סלט יעלה 60 שקל. במילים אחרות: סלט וסודה, לא כולל שירות, יעלו מאה שקל. טבין ותקילין. אין מבצעים, אין הנחות, אין תשלומים, ובעיקר: אין תמורה.
מסעדה יכולה להרשות לעצמה - לא מבחינת הקהל, אלא מבחינת האופן שבו בעליה חי עם עצמו - לדרוש מחירים שכאלה רק בנסיבות יוצאות דופן במיוחד. למשל, אם המסעדה משתמשת בחומרי גלם נדירים, אם השף עילוי יחיד בדורו, אם כל פרט ופרט בחוויית האכילה מטופל בתשומת לב אוהבת.
אבל לשלם 40 שקל לבקבוק סודה במסעדה
הבעיה היא שאלה עוד היו החלקים הטובים בארוחה. החלק הרע היה האוכל. זה אוכל כל כך בינוני, כל כך יהיר, כל כך נטול ניצוץ, עד שקשה להבין, שוב, איך מישהו מרשה לעצמו לגבות תמורתו את מחירי הזוועה האלה.
קרפצ'ו דג ים סבל מריח דגים חזק. לדגים טריים, נזכיר, אין ריח דג. היה במנה הזאת כל כך מעט דג, ולכל העסק היה כל כך מעט טעם, עד שהסודה היתה פיקנטית ביחס אליו.
מנה ראשונה אחרת הייתה שקדי עגל על מצע אגסים ופטריות. גדולתם של שקדי העגל היא שניתן לשחק איתם, כך שמרקמם יהיה מגוון ומשעשע. כאן השקדים עובדו למין מרקם אחיד, לא פריך ולא עסיסי, לא גמיש ולא נעים. משהו שמזכיר טעם מהילדות: הרגע הראשון שבו אתה שב ומכניס לפה מסטיק משומש. הם גם לא היו חמים.
הרוטב שבו הם הגיעו - רוטב כמעט אלים של ציר מצומצם - היה כל כך גדול עליהם, עד שלרגע הרגשתי לא נוח בשבילם. קשה היה להשתחרר מהרושם שמי שבישל את המנה הזאת לא אוהב שקדי עגל: הוא מתבייש בהם.
מנה ראשונה אחרת, פטה כבד ברווז, חזרה למטבח בשלמותה. היא הייתה מרירה והייתה לה בת טעם עבשה. לזכותה של 1868 ייאמר שברגע שהמלצר הבחין בכך שהמנה לא נאכלת, הוא פינה אותה בלי לבקש הסברים, והיא גם לא הופיעה בחשבון.
מנה ראשונה אחרת, פילה בס מפוספס, זכאית לתואר התיאור הכי מדויק של מנה בתפריטי ארצנו: הבס אכן פוספס. אפילו בביסטרואים חסרי ההדר של תל אביב כבר למדו להתקין דג, כך שצדו האחד פריך והשני עסיסי.
ב-1868 לא כל כך מאמינים בזה. שני הצדדים היו קווצ'יים באותה מידה. את המנה - בדיוק כמו את שקדי העגל - קישט נצר אחד ויחיד של אספרגוס חלוט. וזה מספיק כדי שתבינו הכול: מסעדה שמקשטת שתי מנות כל כך שונות באותו קישוט בתי קפה היא לא מסעדת עילית. פה זה נגמר.
כש-1868 יצאה לדרכה (תחת שרביטו של השף הנפלא אביב לוי) היא הייתה מסעדה אדירה והבטחה עצומה. עכשיו, תחת ידיו הפחות מבריקות של טל גזית, 1868 היא הוכחה לכך שבירושלים עדיין מתרחשים נסים. עובדה: יש מי ששילם בשביל בקבוק סודה במסעדה הזאת 40 שקל, ולא הזעיק את המשטרה.
1868, דוד המלך 10, ירושלים. טל': 02-6222312
נא להמתין לטעינת התגובות
