הנפיל האחרון
מעצב העל קארל לאגרפלד סוגר 53 שנות עשייה והוא עסוק מתמיד. אחרי דיאטה מתוקשרת, סרט תיעודי ותערוכה שצילם, הדבר היחיד שיכול להרוס את החגיגות הוא ביוגרפיה שחושפת את גילו
האשמה: חדירה לפרטיותו על פי סעיף 9 לקודקס האזרחי הצרפתי. לאגרפלד טען בבית המשפט בפריז כי הספר חושף את גילו האמיתי, 74, ונסמך על מקורות לא מהימנים. בין היתר טען כי הרומנים ההומוסקסואליים וסיפורי הסמים הרבים המאוזכרים בספר, גם אם לא נגעו לו ישירות - שקריים.
פייר ברז'ה, שותפו לעסקים של סאן לורן ובעבר בן זוגו, טען, מצדו, באוזני סוזי מנקס, עורכת האופנה של "הראלד טריביון" כי: "הדברים שנאמרו ב-"The Beautiful Fall" הם לא חמורים כל כך. בעיניי אין בהם רע בכלל. אין בהם התקפה על האישיות והאופי של איב סאן לורן. יש הרבה מורכבות ביחסים בין מעצבים לבין התקשורת, אבל צריך להשאיר לכותבים מרחב פעולה וחירות ולא לקשור את ידיהם".
בפסק הדין שניתן ממש לפני חודש, פסקו השופטים כי אין לתביעה עילה, והורו ללאגרפלד לשלם את הוצאות המשפט, בסך 6,000 אירו .
אלא שבסעיף אחד הוא ניצח: הספר לא יותר לפרסום או ישווק ברחבי צרפת. זו איננה התביעה הראשונה שמשחרר לאגרפלד.
לפני תריסר שנים נענה בית המשפט בגרמניה לבקשתו והוציא צו מניעה נגד הפצת הסרט "משהו ללבוש" בביומו של רוברט אלטמן. העילה: בסרט סח המעצב סי. ווי ביאנקו (אותו מגלם השחקן פורסט וויטקר) באוזני הדוגמנית ההרה אלברטין (אותה מגלמת הזמרת אוטה למפר) כי לדעתו לאגרפלד הוא גנב רעיונות.
"אלטמן הוא גבר זקן וממורמר", הגיב על כך המעצב בראיון שהעניק לעיתון הגרמני "די צייט" ב - 96'. בראיון הזה, אגב, דאג לכסח את כל עמיתיו למקצוע. "גוטייה? ", אמר , "לא צריך לדבר יותר מדי. סאן לורן? מחזיק נערי ליווי במרוקו ומשלם לקתרין דנב כדי שתתפייט עליו. קוקו שאנל? שנאה נשים וחשבה שהן נוראיות. פייר קארדן? עכשיו הוא יכול להרגיש נצחי עם זיכיונות הגרבונים שלו מהסופרמרקט".
שמועות שנפוצו ברחבי התעשייה טענו כי לאגרפלד פתח את הפה הגדול שלו כיוון שלא זכה לתפקיד משמעותי בסרט. שנה לאחר מכן הושגה פשרה בין הצדדים ואושרה הקרנת הסרט בגרמניה,
התביעות הקנטרניות של לאגרפלד חושפות במעט את אישיותו. ממי שאוחז כיום בתואר ובמעמד של מעצב האופנה החשוב ביותר בדורו ומופקד על הניהול הקריאטיבי ועיצוב הקולקציות של בתי האופנה "שאנל", " פנדי" והקו הנושא את שמו, היית מצפה כי לא יהיה לו הזמן או הכבוד להתפלש בזוטות שכאלה. אך אופיו הגחמני, הרגזני, מחרחר הקרבות ותאב כוח השליטה חזק מכל טייטל או עמדה אליה הגיע.
ספרה של דרייק הוא רק פרט קטן בחגיגה הנערכת סביבו בחודשים האחרונים. לפני חצי שנה השיק את "קארל לאגרפלד - השירים שאני אוהב", אלבום כפול עם שירים וקטעים מוזיקליים האהובים עליו (סטריולאב, סוזי אנד דה בנשיז, דה פיפטס, דוונדרה בנהארט ואחרים), אלבום מונוטוני ומשמים שזכה משום מה להצלחה; עד לפני עשרה ימים הוצגה בגלריה לצילום מודרני C/O בברלין תערוכה בה הנציח במצלמתו את בראד קרואניג, דוגמן שגילה; ובשבוע שעבר הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בברלין, סרטו התיעודי של הבמאי רודולף מאקרוני "לאגרפלד חסוי".
כיאה לדמותו האניגמטית, לביוגרפיה של קארל אוטו לאגרפלדט (זהו שם נעוריו. את ה - T השמיט לאחר מכן) פנים רבות. זו המגוללת כאן, היא על פי גרסתה של דרייק.
הוא נולד בספטמבר 33' בהמבורג , גרמניה, וגדל בעיירה באד ברמשטד, פרבר צפוני המרוחק 40 קילומטר מהמבורג. אביו, כריסטיאן, אז בן 52, היה איש עסקים מצליח ומבוסס ממוצא שוודי, שעבד בגרמניה עבור חברת עיבוד חלב אמריקנית.
אשתו הראשונה נפטרה לאחר שילדה את בתם ת'אה, והוא נשא לאישה את אליזבת לבית באלמן, אז בת 33, שהעניקה לו את מרתה כריסטיאן הבכורה ואת בן הזקונים קארל.
הוא היה ילד סקרן, כישרוני, רגיש ונשי עם נטייה ארטיסטית, שלא מצא את עצמו בחברה הגרמנית המצ'ואיסטית באותן שנים. דרייק מציינת בספרה כי כילד נהג לחתוך במספרי ציפורניים קטנות דמויות של נשים לבושות שמלות מתוך מגזיני אופנה שאביו דאג לספק לו.
האנס יוהאכים ברוניש, חברו לספסל הלימודים בבית הספר העממי, ריכל באוזני דרייק כי לאגרפלד היה ילד רגיש ואחר, מנותק מסביבתו ומהחוקים שעמדו בדרכו. לדוגמה הוא ציין את תמונת המחזור מבית הספר.
הילדים התבקשו להצטלם כשהם לבושים בתלבושת אחידה: חולצה לבנה מכופתרת ומעליה עליונית עם צווארון וי. קארל, במרכז התמונה, כשרגליו משוכלות, בחר להצטלם עם ז'קט שחור, עניבה ושיער ארוך.
"זה היה צעד מאוד אמיץ מצדו", נזכר ברוניש. "כשהמורים ביקשו ממנו להסתפר, הוא סירב. באותם ימים, אם המורה ציווה עליך לעשות משהו - צייתת לו. בשביל להיות אחר היית צריך להיות בעל אופי מאוד חזק. אחרי הכול, אלו היו ימים בהם לכל הבנים היתה אותה תסרוקת היטלר קצרה ושכיחה".
"כילד היתה לי תחושה שאיש לא יכול לעמוד בדרכי ולעצור אותי", סיפר פעם לאגרפלד בראיון. "הרגשתי כמעט כמו קדוש, וזה היה כמובן מאוד קשה באווירה ששררה בגרמניה אחרי המלחמה".
לפריז הגיע בשנת 54', בן 21, כשהוא מלווה באמו, (לאגרפלד טוען כי היה אז בן 14). " העיר הזאת היא שער לעולם, אבל רק שער", ציידה אותו האם בתובנה והאיצה בו לספוג קולטורה ואופנה.
התוצאות לא איחרו לבוא. באותה שנה קטף את הפרס הראשון ב"וולמארק" (תחרות של התאחדות יצרני הצמר הבינלאומית) עבור מעיל צמר שעיצב. שני הזוכים הנוספים בתחרות היו קולט בראצ'י שהתפוגגה מתעשיית האופנה ונער צעיר כבן 18 מהעיר אורן שבאלג'יריה. שמו היה איב סאן לורן.
השניים, שהגיעו מבתים מבוססים, התקרבו לאחר התחרות ובמשך עשור לפחות קיימו יחסי חברות תקינים, שהתקררו ככל שהתקדמו במעלה ההיררכיה של תעשיית האופנה בפריז. לשניהם היתה מטרה אחת: לכבוש את עולם האופנה ואת הכיסאות שפינו באותן שנים כוכבי שנות הארבעים של תעשיית אופנת העילית העולמית: כריסטובל בלנסיאגה וכריסטיאן דיור.
בעוד סאן לורן זכה להתמנות למעצב הבית של "דיור" לאחר מותו של האחרון, לאגרפלד מצא את עצמו בבית האופנה "בלמן", ולאחר תקופה קצרה השתלם בבית האופנה של ז'אן פטו. בשנת 64' הוא נשכר על ידי גבי אגיון לשמש כמעצב הראשי של בית האופנה "קלואה" שנוסד בשנת 56', תפקיד אותו מילא בהצלחה מרובה עד שנת 82'.
במחצית שנות השישים הוא גם קיבל לידיו את עיצוב קולקציות ה"רדי טו וויר" של בית האופנה האיטלקי "פנדי", תפקיד בו הוא אוחז עד עצם היום הזה. אלא שבדברי הימים של תעשיית האופנה ייזכר לאגרפלד כמי שניער את האבק מעל מותג האופנה הצרפתי "שאנל", שבשעריו נכנס בשנת 82'.
לאגרפלד העלה אותו לצמרת מותגי האופנה העולמיים. למרות המוניטין הרב שאפף אותו, הוא זוהה בעיקר עם קהל לקוחות מבוגר, שמרני ואריסטוקרטי. לאגרפלד הצליח להצעיר את קהל הלקוחות בשני עשורים, למתג אותו כנכון ועדכני באמצעות דוגמניות מובילות, תצוגות ראוותניות שבראשן צעדה בת טיפוחיו קלאודיה שיפר, ואישיותו המוחצנת המאובזרת דרך קבע במשקפי שמש כהים, מניפה צבעונית וקוקו לבן א - לה מוצרט.
"כשאני מעצב אני לא חושב על המחר, אלא עוקב אחרי מה שקורה עכשיו", סיפר בראיון ל"חדשות" בשנת 92'. " המחר בכלל לא מעניין אותי. כשאני מעצב אני לא חושב על מה שאני עושה, אני עושה. אני אדם של דחפים".
בראיון ל"די צייט" הוסיף: "אני לא אדם חושב. לחשוב זה בדיוק מה שאני נמנע או מנסה להימנע ממנו. אני פועל. אני נוהג לצטט את אוסקר ויילד שאמר:'להיות שטחי זה הדבר החשוב ביותר בחיים'. אני לא אינטלקטואל. מי שחושב עמוק מדי, אין לו מקום בענף האופנה. כלומר, מצדי הוא יכול לחשוב עמוק ככל שיחפוץ, רק שלא יתפאר במחשבות העמוקות שלו, כי זה הופך להיות פתטי.
"אופנה היא שטחית, וברגע שמחליטים ללכת על המקצוע הזה צריך לקבל זאת. מעצבי אופנה שמחשיבים את עצמם כהוגים גדולים, לרוב לא יודעים כלום. אין להם תרבות, אבל הם סבורים שהם טובים מדי למקצוע שלהם. הם תוהים איך בכלל בחרו במקצוע כל כך שטחי.
"אני מקבל את המקצוע שלי. לא הופך אותו לדרמה פסיכולוגית כמו איב סאן לורן, שמקשקש בראיונות שהוא סובל מדיכאונות. לדעתי זה דוחה, בעיקר כיוון שאני יודע מה הוא חושב באמת ואיך הוא מתנהג. הוא צריך לזכור שהוא לא פאזוליני. אנחנו בתחום הלבוש. אופנה היא לא אמנות. אסור לקחת את עצמך ברצינות יתר. צריך גם לדעת לצחוק על עצמך. אני מסוגל לעמוד לידי ולצחוק עליי. זה כל הסוד".
קוצר היריעה אינו מאפשר לפרוש את כל מהלכי חייו של לאגרפלד, שמתגורר בארמון מהמאה ה - 18 ברחוב האוניברסיטה ברובע השביעי בפריז. מקורביו ומבקריו משרטטים דיוקן של אדם מחושב, כריזמטי, חריף, סרקסטי וזיקית אופנתית שמקדימה את מתחריה במספר צעדים.
לפני שלוש שנים היה בין מעצבי האופנה הראשונים שעיצבו עבור רשתות מסחריות, כאשר עיצב קולקציה זולה לרשת ההלבשה השוודית H&M, צעד שהוביל למהפכה בעולם האופנה.
לפני ארבע שנים השיל מגופו לא פחות מ - 42(!) קילוגרם, באחת הדיאטות המתוקשרות שידע העולם. באותם ימים הניח סאן לורן את המספריים ופינה את הבמה ללאגרפלד שממשיך לשחרר מדי עונה כ - 16(!) קולקציות שונות לשלושה בתי אופנה.
אנליסטים אופנתיים טוענים כי לאגרפלד, שבאותם ימים שקל למעלה מ - 100 ק "ג, ראה את דור המעצבים הצעיר - טום פורד, מארק ג'ייקובס ואלכסנדר מקווין - ולא רצה למלא את מקום "דוב הזהב" או "הסבא הטוב".
הוא מצדו פוטר את המהפך בהסבר בנאלי. "בוקר אחד התעוררתי ומאוד לא אהבתי את המראה שלי", הוא כותב בספרו "הדיאטה של קארל לאגרפלד" (הוצאת Power House Books), שפרסם ב - 2003 יחד עם ד"ר ז' אן קלוד הודרה, הדיאטן הצמוד של לאגרפלד והומיאופת בהשכלתו.
"עד אז חייתי לא רע עם השמנמנות שלי ולא היו לי בעיות בריאותיות. אך פתאום הרגשתי שאני רוצה להתלבש אחרת, ובעיקר ללבוש מעיצוביו של הדי סלימאן ל'דיור הום'. אבל בגדיו מיועדים לגברים צעירים וצנומים ולא מתאימים לבני גילי, מה שדרש ממני להשיל קילוגרמים רבים ממשקלי. היום משקלי 60 ק"ג, כמו ששקלתי בגיל 18".
על הניתוחים הפלסטיים הרבים שעבר (ביניהם עיצוב סנטר, השתלת שיער וזריקות בוטוקס) הוא מסרב להרחיב, כמו גם על היחסים הארוכים שניהל עם בן האצולה ז'אק דה באשר, שנפטר מאיידס בשנת 89'.
"הוא לא היה המאהב שלי", סיפר בראיון. "אם היו אלו יחסים מיניים, הייתי מת עכשיו. אבל הוא היה האדם החשוב ביותר בחיי". דרייק בספרה מציינת אחרת, למרות שלאגרפלד טוען כי הוא מעולם לא חי עם בני זוגו ולא עשה סקס מגיל 40.
"אני חושב שלכל דבר יש את הזמן שלו", חשף בפני "די צייט". "היה לי את הכול בצעירותי, אבל זה מעולם לא היה חשוב לי. אתה יודע, כמעצב אופנה מקיפים אותך כל הזמן אנשים שלא מדברים על כלום חוץ מאשר על סקס. בחוגים האלה מיניות היא מוצר מהסוג הגרוע ביותר. זה בלבד מספיק כדי לאבד את החשק".
"אני לא מעוניין להיות סקסי, זו לא מטרת חיי", סיפר לא מזמן בראיון לירחון האמריקני "אינטרוויו". "אני מרגיש איש ללא גיל. אין דור שאני שייך אליו", הוסיף בראיון אחר. "מה שלא מוצא חן בעיניי נזרק לפח של הזיכרונות הלא נחוצים ונשכח. אני רוצה חיים נעימים ללא בעיות. אני אגואיסט. לא רוצה להיות קורבן של עצמי וגם לא של אנשים אחרים.
"אני מחליט בעצמי מה אני רוצה להשיג. אני התוצאה של מה שתיארתי ודמיינתי לעצמי, של מה שרציתי והחלטתי להיות. אני מעצב את עצמי כסוד, כחידה, אבל כלום לא מסתתר מאחורי זה. הסוד הוא בעצם הכלום. אלמלא כן הוא לא היה סוד. מולכם יושב הכלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
