קרוב רחוק
משפחה לא בוחרים? נכון, אבל יש כאלה שפשוט מעדיפים לסנן החוצה חלק ממנה. מריבות על כסף ועל אורח חיים או סתם כעסים לא פתורים, מביאים לניתוקים קשים בין הורים לילדים ובין אחים
יעקב מלר, 60, יזם ואיש עסקים מקיסריה, נשוי ואב לשלושה, בחר להתנתק מבתו לפני שלוש שנים. "בתי מיכל, שנשואה כעשר שנים לבחור שהגיע מבית חילוני, כמוה, החליטה שהיא רוצה להתקרב לדת", הוא מסביר את הרקע לסכסוך.
"תוך כמה חודשים היא הפכה לחרדית, והיא ובעלה הפסיקו לעבוד. מתישהו הם החליטו למכור את תכולת הבית ולחיות כמו אברהם אבינו. הם עברו מצפת לצימר בקדיתא עם ארבעת הילדים, ואת הבכור, בן עשר, העבירו מבית ספר לבית ספר. אני לא יכולתי לקבל את דרך החיים הזאת, ונוצר פיצוץ. אין לי בעיה עם חזרה בתשובה - אני בעצמי בוגר ישיבה בעברי - יש לי בעיה עם אנשים שחוזרים למאה ה-18, שלא עובדים והופכים לפושטי יד".
מתי ראית אותה בפעם האחרונה?
"לפני כמה חודשים. כשבמהלך המלחמה נפלו קטיושות באזור מגוריה, הזמנתי אותה להתגורר אצלי עם בעלה והילדים. ראיתי דברים הזויים - החתן הדתי לכאורה לא הולך לבית הכנסת, הילדים בבריכה בשבת".
"אמרתי להם:'חבר'ה, לא ראיתי אתכם שלוש שנים ולא רוצה לראות אתכם עוד 35 שנה'. זאת החלטה מאוד קשה. יש לי נכדים ואני לא אתן להם לרעוב - אנחנו דואגים שיהיה להם שם כל מה שיש לנו פה בקיסריה, נותנים להם אוכל ובגדים, אבל את הבת שלי הוצאתי מחיי".
והיא לא חסרה לך?
"חד משמעית לא. אסרתי באיסור מוחלט שהיא ומשפחתה ייכנסו אליי הביתה ואני לא מתגעגע. החיים קלים לי יותר ככה. יש לי חילוקי דעות קשים עם אשתי בנושא, זה גורם למתחים רציניים בבית, אבל כדי שאשלים עם בתי, בעלה צריך ללכת לעבוד, ואין סיכוי שזה יקרה".
"היא שאלה אותי אם אני מתגעגע אליה ואני אמרתי לה: 'את גרמת לי לשנוא אותך, את ממאיסה את עצמך על כולם'. אני לא רוצה לראות אותה יותר. אשתי מאוד לא מקבלת את זה, אבל לא אכפת לי. אני רוצה קשר עם הנכדים, רוצה להיות חבר שלהם, אבל אם ימנעו את זה ממני, אז יש לי בת זוג, שני בנים. יש לי בית, ברוך השם אלוהים חנן אותי בטוב. אני לא אתחרט אף פעם על הנתק מבתי. אני עשוי מבטון".
"במקרה של הורה שמתנתק מילדו, הילד מרגיש דחוי ולומד שהדבר עלול לקרות לו בעתיד עם ילדיו", מזהירה הפסיכולוגית ד"ר נגה נברו (רובינשטיין), מטפלת משפחתית ומנכ"ל מכון
עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית, מאפיינת את האנשים שבוחרים בנתק משפחתי כנרקיסיסטים וחסרי סבלנות ברמות גבוהות. "במקרים שבהם הורים בוחרים להתנתק מילדיהם, הסיבה השכיחה לכך היא חוסר יכולת לשאת שוני ולקבל את העובדה שהילד עושה משהו בניגוד לדעתם. חזרה בתשובה היא דוגמה חריפה לשוני, למרות שבמקרים רבים יוזם הנתק הוא דווקא החוזר בתשובה".
ד"ר נגה נברו (רובינשטיין) מפרטת את סוגי הנתקים שיכולים להתרחש בין בני משפחה: "אחד הניתוקים היותר שכיחים נוצר כאשר הפגיעה הסובייקטיבית היא מאוד גדולה ואין לאדם מנגנוני התמודדות וסליחה מתאימים לסיטואציה. זה קורה למשל במריבות על ירושה, כשחלק גדול מהכעס על ההורים מופנה לאחים.
"ישנו גם נתק שהוא למעשה מנגנון כוחני שמופעל כאמצעי שכנוע אחרון מתוך תחושת חוסר אונים. נתק כזה מעמיד דילמה -'או שאתה בעדי או שלא'. אפשר לראות זאת במקרים של חזרה בתשובה, כאשר עולה שאלת נאמנות ערכית: 'את מי אתה אוהב יותר - את הדת או את ההורים?'.
"סוג נוסף של נתק הוא מנגנון שתפקידו הסרת איום על שלום המשפחה כביכול, כמו ניתוקים בין כלה וחמות כאשר החמות מתערבת בענייני הזוג ונוצר רצון להגן על הזוגיות מפניה. "ישנם ילדים שמכריזים על נתק מהוריהם כאשר הם עצמם הורים לילדים. לנתק כזה יש השפעות ארוכות טווח - לילדים אין דמויות של סבא וסבתא בחייהם, וההפסד הוא פעמים רבות גם כלכלי".
"אצל אנשים צעירים, ניתוקים מתרחשים פעמים רבות מתוך שאיפה לגבש זהות עצמאית ולצאת לדרך חדשה. זה קורה בעיקר במשפחות שבהן ההורים שתלטניים או נערצים מאוד ואז הילדים מרגישים שרק ניתוק טוטאלי יעזור להם לגבש את דרכם".
"וישנם גם ניתוקים זמניים המהווים אמצעי ענישה, כאילו לומר למישהו:'אתה אוויר בשבילי'. לרוב מדובר באנשים שחוו את הניתוק כדרך התמודדות. ניתוקים קשים כאלה יכולים להיווצר בין אחים, ונחוץ טיפול משפחתי כדי לפתור אותם".
"במקרים של ילדים שהתנתקו מהוריהם, ישנו לרוב פצע, כאב שנגרם על ידי ההורים, במודע או שלא", מוסיף ד"ר חן נרדי, פסיכותרפיסט ממכון "דיאלוג" לשיפור ההידברות. "הורים מוכנים לתת את נשמתם לילדים, אבל הם מפספסים בקטעים מסוימים. ילדים שחשים מקופחים, מוזנחים או מושפלים, שלא לדבר על התעללויות, חווים קושי להשתקם מהפגיעה".
"אבא שעבד כל הזמן מחוץ לבית, אמא שלא חיבקה - יכולים לגרום לילד לרצות להתנתק. ילדות כזאת משאירה אותך לפעמים ללא יכולת להתמודד עם מערכות יחסים מורכבות, גם לא עם ההורים. הורים ביקורתיים, או כאלה שעורכים השוואות בין הילדים או מצפים מהילד לבחור כמוהם, מבריחים את הילדים".
"יש הורים שמתנתקים מילדיהם מתוך מחשבה שהילד היה צריך להחזיר את ההשקעה האדירה שהושקעה בו. ההורים מחכים לסימטריה בלתי אפשרית בינם לבין ילדיהם ולא מבינים שמעצם ההגדרה של יחסי הורים-ילדים, יש כאן א-סימטריה. גם ילד בן 60 שיש לו הורה בן 85 עדיין זקוק למילה טובה ממנו, לחום ולאהבה. ראיתי הרבה הורים פגועים שמתנהגים בעצם כמו ילדים זועמים ומתוסכלים".
ד"ר נברו (רובינשטיין) מסבירה כי ילדים שהוריהם התנתקו מהם, מאבדים את האמון במשפחה כבסיס לצמיחה. "בנתק יש גם מסר מאוד חזק לסביבה", היא מסבירה. "בני משפחה שבוחרים בנתק צריכים לדעת שהם מנחילים זאת לדור הבא, שחושב שנתק הוא דבר לגיטימי".
"נתק בין אנשים קרובים זה דבר איום ונורא בעיניי", אומר ד"ר נרדי. "כולנו זקוקים לקשר וברמה הכי גשמית - כל אחד צריך סיוע, ולפעמים הקשרים המשפחתיים הם היחידים שנשארים לנו בסופו של דבר, זה המקום שבו אנחנו מצפים שיקבלו אותנו בכל תנאי. ויחד עם זאת, המשפחה יכולה להיות מקור לפגיעה קשה".
בספר "להיות דולפין - התמודדות עם תוקפנות וחולשה" שכתב ד"ר נרדי עם ד"ר רבקה נרדי (הוצאת "מודן", 2006), מובאים שלושה סוגים של מעין יועצים פנימיים שקיימים בכל אדם: הסרדין שמייצג את הפחד מדחייה ומהשפלה ובוחר בבריחה כאסטרטגיה, הכריש שמעניש ונוקם והדולפין, שהוא אסרטיבי, מסוגל להתמודד עם תוקפנות מבלי להיות תוקפן ויודע להפגין אמפתיה כלפי הפוגע.
"כמובן, בכל כריש נמצא סרדין פגוע", אומר ד"ר נרדי. "כשאתה חלש, אתה שוחה עם הסרדין והכריש שלך. כשאתה חזק, הדולפין מוביל אותך". דוגמה למי שהניחה לדולפין שבה לצאת החוצה, היא עינת בן עזרא, 36, מידענית מקיבוץ מיצר ברמת הגולן, שחוותה נתק בן שנתיים מבני משפחתה, ובסופו של דבר בחרה בפיוס.
"מה שקרה זה שבאחת הארוחות המשפחתיות שבה נכחו ההורים שלי, סבא וסבתא שלי וכל הדודים, סיפרתי לכולם שהחלטתי להתחתן בחתונה אזרחית", היא נזכרת. "היה ברור לי שיקבלו את זה בשמחה, אבל הם פשוט שתקו. למחרת אבא שלי אמר שסבא וסבתא שלי מסורתיים ואסור לי להתחתן בחתונה אזרחית. מאוד נפגעתי וניתקתי כל מגע עם אבי ומשפחתו".
"המשפחה היתה מאוד חסרה לי. דחינו את החתונה בשנה וחצי כדי לתת לאבא שלי לעכל את העניין, אבל היה לו קשה לקבל את זה. בסופו של דבר, אף אחד מבני המשפחה לא הגיע לחתונה האזרחית שלי, כולל ההורים. אמא שלי מאוד רצתה לבוא אבל אבא שלי לא הסכים, אז היא לא הגיעה".
איך זה נגמר?
"בפסח 2004, יום לפני הסדר, אבא שלי התקשר לאחל חג שמח. שאלתי מי יהיה בסדר, והחלטתי להגיע גם. בהתחלה רק אמרתי לכולם חג שמח ואחר כך ישבתי לשוחח עם אנשים בפרטיות. חלקם התנצלו וחלקם לא, אבל לי זה כבר לא היה חשוב. רציתי להתפייס וגם הייתי בהריון ולא רציתי שהילד שלי לא יכיר את המשפחה הכיפית שלי".
"במשך השנתיים שבהם היה נתק, הסתובבתי בתחושה מאוד קשה שמשהו חסר לי. למה לחיות עם הרגשה רעה בלב? להתנתק מהמשפחה זה מבאס, מדכא, גורם לך להיות מרירה. הייתי חייבת לעבור את כל זה כחלק מתהליך הבגרות שלי, ומצד שני, היום אני מצטערת שהנתק נמשך כל כך הרבה זמן. משכתי את זה יותר מדי כי לא מצאתי את הכוחות להתפייס".
אבל האם תמיד פיוס עדיף על נתק? האם אין מקרים שבהם דווקא נתק הוא הפתרון המומלץ לפתרון בעיות במערכת יחסים סבוכה במיוחד? ד"ר נברו (רובינשטיין) סבורה שלא.
"ניתוק אף פעם לא פותר את הבעיה באופן מהותי. הוא יכול להקל על הכאב, אבל יוצר תמיד סיטואציה שבה לצד השני יש השפעה על חייך. לפעמים, כמו במקרים של ניצול קשה או התעללות פיזית או נפשית - אין ברירה אלא להתנתק, אבל גם אז הדברים נשארים לא פתורים".
ובכל זאת, האם לא ייתכן שבין שני אנשים, אפילו בני משפחה, יהיה חוסר כימיה ברמה כזאת שיהיה עדיף פשוט להניח לזה?
ד"ר נרדי: "חוסר כימיה הוא ביטוי אומלל בעיניי, זאת רמאות עצמית שאופיינית לסרדין. אני חושש שיש כאן פחד ממאמץ גדול. גם שוני בין אנשים יכול להיות מקור לצמיחה ולפעמים אפשר ללמוד ממנו, תלוי כמה אנחנו ישרים עם עצמנו ולא בורחים להגדרות כימיות".
"רוב האנשים מאוד רוצים להתפייס, אבל החולשה, העלבון והחשש מדחייה, מנצחים. בעיקר קשה להתפייס עם כריש מלא רגשות נקם, שנאה וחשדנות. בכדי להתפייס יש צורך בדולפין - זה יכול להיות מטפל או חבר קרוב".
קליינר-פז: "הרבה פעמים אנשים שהכריזו על נתק מתחרטים, אבל מתביישים לרדת מהעץ שטיפסו עליו. הם גאים מכדי לחדש את הקשר ".
איך מתגברים על הגאווה ויוצרים שוב קשר?
ד"ר נברו (רובינשטיין): "באופן כללי, חשוב לשוחח, ללבן דברים ולהבהיר אי הבנות וטעויות בתפיסה. אפשר לבקש מחבר משותף או מבן משפחה לעזור ולקרב בין הצדדים מבלי להכניס אותם שוב לקונפליקטים".
"הכי קל לפתור ניתוקים בעזרת טיפול משפחתי, משום שכך שני הצדדים מקבלים תמיכה רחבה וחיזוק חד משמעי לסיום הנתק. מטפל מנוסה יידע לנווט את הדברים כך שיצירת הקשר לא תיראה כהפסד".
"בניתוק יש הרגשה של ניצחון, ותפיסה לפיה זה שבחר בניתוק הוא המרוויח וכך נוצרת תחושה שמי שמחדש את הקשר הוא המפסיד. לכן, כדי לחדש קשר, צריך אומץ, גמישות, אהבה, והרבה אכפתיות. אסור לקשר זאת עם הפסד וחולשה".
קליינר-פז: "אני מכירה משפחה שבחרה בהתכתבות במייל כאמצעי תיווך. בכתיבה אדם נמצא יותר בשליטה, הוא יכול למחוק ולתקן את עצמו ולמנוע התלהמות".
האם לאחר ניתוק ניתן לשקם קשר ב-100 אחוז?
ד"ר נרדי: "תלוי באופי של האנשים - שני סרדינים ינהלו אינטראקציה מאוד זהירה ומרוחקת וייזהרו לא לפגוע, שני כרישים יעשו מה שהם יודעים לעשות: לריב".
"אבל אם אחד מהם יהיה דולפין, הוא יידע להיות גלוי לב, לקחת צעד אחד אחורה ולא לשתף פעולה עם אלימות מילולית או עם זהירות מוגזמת. כדי לפתח את הדולפין שבנו, צריך ללמוד איך לדבר, איך להביע כעס ורגשות. גם דולפין יכול לכעוס, אבל יחד עם זאת הוא יודע לנהל משא ומתן".
"זאת מיומנות. הכריש לא יתפשר על כלום, הסרדין יברח, אבל הדולפין יהיה מוכן לפשרה. הכי חשוב זה להבין שלא צריך לוותר על קשר רק כי זה נראה חסר סיכוי. תמיד יש סיכוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
