שלום לכם . לצערי הרב אני נאלצת להסכים עים האשלייה המנופצת לרסיסים כואבים , שאהבת הורים לילדיהם היא דבר מובן מאליו . אני ילדה מוכה ( בת 37 , גרושה , שבגין גרושיי חזרתי לבית הוריי ושוב חזרתי מן הפח אל הפחת ) . אמי בוגרת קורס מדריכים חינוכיים בחיפה בשנות ה-60 , בקורס זה היה דגש על חינוך באלימות כלפי תלמידים מופרעים , הצרה היא שאימי ששטפו את מוחה , בדוקטורינה חינוכית מעוותת , היכתה אותי כשהייתי ילדה ( ולצערי מדי פעם עודנה ממשיכה ) , אבל אין לי לב להתחשבן איתה על זה , כי היום היא אישה חולה ( היתה פעמיים בטיפול נמרץ לפני מספר שנים ) . בנוסף יש לי על הראש גם את אבי העויין ואת '' דודתי הדיפלומטית'' ו''יפת הנפש-רפש'' (עובדת משרד החוץ) שעושה לי רצח אופי בכל פעם ש(נדמה) לה שאני פוגעת בזולת עים חוסר הטאקט שלי ( לא בכוונה כמובן ) . לסיום , אני מקנאה בילדים שמסוגלים לשקר להוריהם מבלי להיתפס ( כך הם נמנעים ממצבים של על סף פיצוץ ) לי אין את הפריווילגיה הזו-אני בת יחידה להוריי...

אנחנו מחונכים לחשוב שהורים אוהבים את ילדיהם ושהורים תמיד עושים את מה שטוב לילדיהם. אמא ואבא תמיד יודעים מה נכון והם תמיד יעדיפו את טובת ילדיהם על טובתם שלהם. לצערי אני נוכחתי שזה מיתוס, אין בזה אמת. זה שיש קשר דם בין אנשים עדיין לא אומר כלום על טיב היחסים השוררים ביניהם. יש הורים שמנצלים ניצול נפשי ורוחני את ילדיהם. אלה הורים שלמעשה ניזונים נפשית מילדיהם, הורים שגוזלים את נפשם של הילדים שלהם על מנת למלא חוסר שקיים אצל ההורים. מבחוץ אלה הורים שנראים ''בסדר'' הם דואגים לילדיהם ו''אוהבים'' אותם בדרכם המופרעת, אבל הילדים סובלים סבל בלתי ישוער.
מה שהופך את הניצול הזה למזעזע הוא שהילדים כלל לא מודעים לכך שמנצלים אותם וגוזלים מהם את נפשם. הילדים גדלים עם תחושה תמידית שמשהו לא בסדר איתם אבל מבלי לדעת מה ולמה. אלה ילדים שעושים מאמצים על אנושיים להתקרב להורים שלהם ולחוש את אהבתם אבל הם אף פעם לא מצליחים. חיים שלמים יכולים לעבור כך.
אם יש מזל, יום אחד העסק מתפוצץ, הילד מתעורר ומבין שמנצלים אותו ושאם הוא רוצה לחיות הוא חייב לנתק את הקשר הנפשי המופרע שההורים כבלו אותו באמצעותו אליהם. לפעמים הנתק הנפשי דורש נתק פיזי, לרוב כאשר ההורים נשארים בשלהם ומסרבים להבין ולקבל את השינוי שחל בילד. בשלב כזה הילד חייב לעשות את מה שהוא מרגיש נכון עבורו ללא שום התחשבות בהורים או במשפחה, מדובר בחיים שלו.

ברצוני לציין שני דברים:
הראשון הוא שבתחילת המאמר מופיע המשפט הבא:
''משפחה מהווה מקור של חום ואהבה עבור רובנו, ומעלה בדרך כלל אסוציאציות חיוביות של ארוחות משותפות סביב השולחן באווירה חיובית ומחויכת.''
משפט זה נכתב כעובדה , על סמך מה ה''עובדה'' מבוססת???
אם אין ביסוס המשפט צריך להכתב כדיעה!

ההערה השניה היא שהמקרים המתוארים כאן הם באמת קלים (ראה תגובה 9), יש דברים קשים מאד שמתרחשים בתוך משפחות ולכנות את המתנתקים בסיטואציות קשות נרקסיסטים או שאר כינויים שתוארו בכתבה מראה על חוסר הבנה!

לדעתי שיקוליי אושר פרטי צריכים להימצא מעל לתפיסה המקובלת של משפחה לפני הכל

הפסיכולוגים מציעים פתרונות לבעיות פשוטות. כגון נתק בגלל חזרה בתשובה או כל מיני סיטואציות באמת קלות לדעתי.
נראה אותם פותרים בעיות כמו משפחה שמתפרקת בגלל אחד הבנים שהוא נרקומן או מהמר כפייתי, שמדרדר את משפחתו כלכלית וחברתית. מאיים כל יומיים להתאבד אם לא יתנו לו כסף, מקלל והופך את הבית, עושה בושות וכתוצאה מכך שאחד הבנים השניים במשפחה מתנגד להתנהגותו הרעה בכדי לגונן על הוריו, חוטף את כל השנאה והקללות וכך נוצר נתק.
בוא נראה אם פסיכולוגים יכולים לטפל בנתק שנוצר כתוצאה מהתנהגות מבישה של אחד ההורים,
בואו נראה אם פסיכולוגים יכולים לטפל בנתק שנוצר כתוצאה מגילוי עריות שלא נדע וכדומה.
כמובן שיצוצו עכשיו הפסיכולוגים ויאמרו ''טוב, אלה בעיות שבאמת מצריכות נתק'' אבל למתבונן מהצד שלא יודע את כל הפרטים וכמובן שופט, זה ייראה נתק ודוגמה רעה ולמי שחווה זאת אין שום הצעה לפתרון.

מבקשים להצדיק את מעשיהם וגישתם
כלפי משפחתם וסביבתם הקרובה .
האנוכיות , הקמצנות , הרוע.. הם המוטיב המרכזי! היכולת הרטורית לא
בהכרח הופכת את דבריהם ל''כשרים'',
ההפך... הם מבקשים להנציח מצב! ושכנראה נוח מבחינתם האנוכית.

אני לא אתן שהוריי ידרסו אותי! נלחמתי רבות וזמן רב כדי להגיע לרמת העצמאות שיש לי היום. אין לי קשר עם אבא שלי כבר 9 שנים וזה הדבר הכי נכון עבורי. הרבה יותר חשוב שאני אהיה מאושרת ומי שאומר שצריך להשלים לא מבין מה זה לחיות תחת ביקורת מתמדת וזכוכית מגדלת. תמיד הייתה לי תחושה ששום דבר לא מספיק טוב. יש איזשהו אדם שיסבול את זה? לא!!!!! ואין צורך לסבול.
יישר כוח לאנשים כמוני!

''חוסר כימיה הוא ביטוי אומלל בעיניי''. מר נרדי היקר, אתה פסיכותרפיסט, אודה ולא אבוש, זה תחום זר לי לחלוטין, איני מבין בו דבר, אבל יש משהו אחד שאני כן יודע : בניגוד למדעים המדוייקים בהם, למשל, אפשר לקבוע שניצולת מנוע הרכב שלך היא 20% לערך וזאת מבלי לבדוק כל מנוע ומנוע, שלב בריא הולם 60-80 פעמים בדקה במנוחה וזאת מבלי למדוד דופק לכל אדם בעולם ושכח המשיכה מצמיד אותנו לקרקע, גם במקומות שכף רגלו של אדם לא דרכה בהם, המקצוע שלך, אין מה לעשות, דורש הכללות, כי מגוון בני האדם הוא אולי כמספרם.
הכללות, כולנו יודעים, או צריכים לדעת, מעצם הגדרתן ממש,אינן מדוייקות תמיד ואתייחס לדברייך ''חוסר כימיה הוא דבר אומלל בעיניי'', שנים ארוכות של עמל בדרך לדוקטורט וכאילו כלום... יש הורים, מכובדי, שמן הראוי שלא היו מביאים את ילדיהם לעולם, יש סכסוכים וקרעים שאין כח שיאחה אותם, יש שנאה שאין לכבותה ותתפלא, יש סבירות לא נמוכה לחוסר תקשורת עם הורינו מולידינו, כי קיומה של תקשורת, רק ע''מ להציג תמונה נורמלית של יחסי משפחה, עשוי לבוא על חשבון אושרו של הפרט, יחסיו עם בן זוגו/תו, התקדמות אישית ועוד...לפעמים כדאי פשוט להרפות, גם אתה צריך להבין את זה.

נכון שיש משאלה כמוסה לקשר משפחתי, אבל, אם אחד מעשן, ואוכל מזון שונה, ולא נפגשנו שנים רבות, והתפתחנו בכייונים שונים. כמעט תרבות שונה.

והפגישות הבודדות המתקיימות גורמות לנו ללחץ עד כדי כאב וחולי, האם לא טוב המרחק הזה?

נשארת רק הבעיה של ירושות...

מי אמור להיות היורש של הדודה הערירית, והאפוטרטפוס שלה לעת זיקנה?

אחותי ואני לא מדברות כבר 25 שנה. היא גרמה לנתק . הילדים שלה, נגררו גם הם. מפחדים ממנה ולא יוצרים קשר. ההפסד הוא ענק. יש משפחות ונכדים ואף אחד לא מכיר אותם. מצד שני יש שקט ואין שום התחיביות. המצב הוא חיובי ושלילי. לדעתי לא נחדש את היחסים עד יום מותנו. והכל בגללה! בני משפחתה חסרי אופי ולא מנסים אפילו לחדש קשרים. הם לא חסרים לנו. ההפסד כולו שלהם.

פיוס בכל מחיר? גם אם יש מי שבאמת ישלם את המחיר הכבד?
גם אם מדובר בצד שלישי?
וואלה?
רק כדי שכולם יוכלו להכנס לאותו חדר ולשבת יחד בחגים?
יש מצבים שבהם הקרע, הנתק, הם הדבר הכי טוב שקורה לאותם אינדבידואלים ובני משפחותיהם והמחיר הנפשי לסובבים גבוה יותר כשיש''שולם''.