אלוהים, מדובר במפלצת
אלון צרפתי קפץ למסעדת "הוואנה", קובנית חדשה, ומצא סוף-סוף שניצל שמנצח בגודלו את זה של קפה נואר, לפחות בגודל
בפרסומת ל"הוואנה", דיינר קובני חדש בת"א, נראית דוגמנית הבית– קשישה מכוערת בשמלה דמוית וילון פרחוני, מצוידת במשקפי רפי איתן, באף רחב, בפלולה אימתנית ובשיני סוס רקובות – כשבידה סיגר קובני האחוז באותה התנוחה ששימי תבורי אוחז במיקרופון. כמובן שמיד נדלקתי. לו היתה נמצאת לידי באותו הרגע, הייתי מדביק לה בוסה מהסרטים.
אבל האם מלבד לעשן, הקובנים יודעים גם להכין אוכל? אחת החברות שחזרו לאחרונה מטיול בקובה טענה שלא, ופירטה את התפריט הקובני: מנת פתיחה – אורז לבן, מנה עיקרית – אורז צהוב, וקינוח – אורז עם שוקולד. אורז? בשביל זה נלך למסעדה קובנית? ובכלל, מה לישראלי קירח, בעל המסעדה החביב, ולאוכל קובני? גם הברמן נראה בלונדיני מכדי להיות קובני; המארחת, על אף המדים הייצוגיים שלבשה, בטח רכשה את התלבושת בזארה; והשף שמבקש "יאללה, להגיש כבר את המנה!" לא ממש משכנע כדי שנאמין שמדובר באשכרה אוכל קובני. ובכל זאת, הננו כאן והגענו רעבים, אז בבקשה, תפתיעו אותנו.
"הוואנה" קטן למדיי: בפנים ארבעה שולחנות בלבד, סביבם ספות דיינריות אמריקאיות, נוחות אך נטולות משענות יד, מה שדרש מאיתנו לשים ידיים על השולחן. בחוץ יש קצת יותר מקום ואפילו פלזמה ענקית שמשדרת את ארגנטינה, אבל העדפנו מזגן, ואם נגזר עלינו לאכול עם ידיים על השולחן - לט איט בי.
התחלנו במנות פתיחה צנועות: צ'וריסו קון סלסה (28 שקל), שתי נקניקיות צרות וטעימות, שהביקורת העיקרית של המטיילת היתה "בדרום אמריקה הן ענקיות, לא כאלה רזות"; צ'יפס הבטטה עם חמאת שום (13 שקל) היה טעים ומקורי, אך מפאת ספירת הקלוריות נמנענו מלנגוס ביותר משתי חתיכות; והזיתים המתובלים (8 שקל) היו גדולים ("או, ככה מגישים בדרום אמריקה!") ומצוינים.
המנות העיקריות, שהגיעו באיחור כבד (הבדיחה הקלישאתית, "מה, הם נסעו להוואנה לשחוט את העוף?", סופרה גם כאן), התבררו בעיקר כטעימות. מילנסה (38), שניצל בתוספת פירה בטטות מעושן, היתה הפתעת הערב. גודלו של שניצל העוף עצום, הוא כיסה כמעט את כל הצלחת, ונדמה שרק זה של קפה נואר יכול לגרד לו את קצה הקטשופ. גם טעמו טוב (כמה כבר אפשר לקלקל שניצל), ובעיקר אין טענות אליו אלא יותר לפירה הנלווה, שהיה מוזר בטעמו וטעים רק בחלקו. לא ברור בדיוק
מנת השושי דה קובה (38 שקל), קציצות בתוספת אורז, היתה מצוינת ומשובחת, למרות המראה הלא מושקע בהגשתה. שיפודי הקלאמרי (56 שקל) הגיעו אף הם בתוספת אורז, ואוכלת השרצים טענה שהם היו "מצוינים ופריכים, ממש גן עדן". לעומתם, שיפודי השרימפס (74 שקל) הגיעו נטולי פחמימות, מה שאילץ את הסועדת לנשנש אורז מאחרים תוך כדי "שילמתי את המנה הכי יקרה ואחרי שגמרתי אותה נשארתי הכי רעבה".
בין לבין שתינו מוחיטו הוואנה (33 שקל), שהיה מתקתק וטעים אך נראה כמו בליל עלים לא אטרקטיבי בתוך כוס גבוהה. מיד הבטנו בזעם בברמן הבלונדיני האחראי על היצירה, אבל המטיילת מיד סלחה לו תוך שימוש בנימוק הנלוז "הוא כל כך יפה".
לקינוח הזמנו מאכלים לא קובניים, ג'סט אין קייס שנשות קובה לא שולטות ברזי המתוק: מיל פיי קדאיף (34 שקל) עם תותים טעימים שגרמו למלחמה על כל ביס, ומגדל פנקייקס (28 שקל) בתוספת גלידת וניל וקצפת, שהיה מצוין למרות ששלושה פנקייקס זה לא בדיוק מגדל. צריך חמישה לפחות.
אחרי הארוחה המצוינת כל מה שרצינו היה לשכב לאחור, להרים רגליים על השולחן ולעשן איזה סיגר קובני. במקום זה הלכנו כולנו הביתה וצפינו איך מדיחים את ענת אסתר חיטמן מ"כוכב נולד".
"הוואנה", דיזנגוף 106 ת"א, פתוח: א'-ש' 12:00-02:00, 5271005 -03
נא להמתין לטעינת התגובות
